אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (לח, כא)   

מדוע הוא מכונה 'מִשְׁכַּן הָעֵדֻת'?

רמב"ן: "אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות".

רבי חיים פלטיאל: "נקרא 'מִשְׁכַּן' על שם ששכינה שוכנת בתוכו".

אור החיים: המשכן מעיד ('הָעֵדֻת') שכל מה שעשה משה והחשבון שהציג לפני עם ישראל היה אמיתי ונכון.

וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר… (לח, כד)   

מדוע הוא מכונה 'זְהַב הַתְּנוּפָה'?

מדרש אגדה: "בא ליתן חשבון לזהב ולכסף. 'הַתְּנוּפָה', זו הברכה".

חזקוני: "על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה".

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… (לח, כה)   

מדוע כתבה התורה 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה'?

הדר זקנים: ללמדנו שנידבו הרבה כסף.

אלשיך: "ועדיין, גם שהתורה תעיד כך, אין ראיה מוחשת לעיני הכל, לזה אמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה…', כי בזאת יבחן בעצם".

וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר… (לח, כט)   

מדוע לא נכלל הכיור, שנעשה מנחושת בחשבון הכללי של הנחושת?

מלבי"ם: "לא חשב את הכיור, כי נעשה מנחושת אחר, ממראות הצובאות ואינו נכנס בחשבון זה".

וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן (לט, ב)    

מדוע תחילת המלאכות נכתבו ביחיד, ואילו ההמשך (בפסוק הבא) ברבים?

רש"ר הירש: "נראה כי בכל מקום מייחס הכתוב לבצלאל עצמו את המלאכה החשובה יותר מבחינת משמעותה הרעיונית, או הקשה יותר מבחינה טכנית".

הנצי"ב מוולוז'ין: "באפוד וחושן ומעיל, התחלת הפרשיות בלשון יחיד ואחר כך בלשון רבים, משום דכל התחלת המלאכה והסדר היה על ידי בצלאל, ונגמר על ידי שארי אומנים, וכדי שלא לקפח שכר האומנים שהמה בעמלם עשו עיקר המלאכה, וגם כל דבר מצוה נקרא על שם הגומרה, משום הכי כתיב להלן בלשון רבים".

וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן (לט, ג)     

מדוע בשזירת חוטי הזהב פירטה התורה את אופן עשייתו?

רמב"ן: "ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחידשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן".

הנצי"ב מוולוז'ין: "ראוי היה לכתוב תיבות אלו במקרא הקודם, וכמו בציווי, ובא ללמד שגם ההתערבות חוטי זהב בכל אלו המינים היה גם כן מעשה חושב, בהמצאה על ידי בצלאל. ומשום הכי כתיב 'וַיְרַקְּעוּ… וְקִצֵּץ', שהרקיעה עשו האומנים, אבל הקציצה שיהא כחוטין לא היה עושה אלא בצלאל".

וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ… (לט, כח)     

מהם 'פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת'?

רש"י: "תפארת המגבעות, המגבעות המפוארות".

חזקוני: "פירש רב האיי גאון: כמין כפתור הוא בראש המצנפת".

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (ג, יא)

מדוע אחשורוש לא אמר במפורש 'ואת העם תהרוג'?

יוסף לקח: המן ביקש "לְאַבְּדָם" ונקט במילה בעלת כמה משמעויות, כדי שבקשתו תשתמע לשתי פנים (או יותר). על כך ענה לו המלך, "וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ", פרש את בקשתך במילה "לְאַבְּדָם", כפי שנראה לך.

מלוא העומר: אחשורוש שנא את היהודים אף יותר מהמן ושמח מצעד זה, אולם הוא לא רצה לקחת אחריות למהלך, ועל כן אמר לו עשה בו כטוב בעיניך, כלומר כפי שאתה רוצה. אחשורוש לא אמר את דבריו בלשון חד משמעית, כדי שלא ייענש על כך. לשמחתו, המן התנדב למשימה זו (ועל כן נתלה בסופה).

הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (ג, טו)

מה היתה הדחיפות?

רבי משה חלאיו: כדי שיספיקו להגיע לקצוות כל הממלכה.

אלשיך: בכך הבינו אנשי שושן שהמלך רוצה להרגם לא פחות מהמן. אם המלך רק היה ממלא את רצון המן, ולא היה מעוניין בהריגתם, ניתן היה לצוות את הרצים שילכו לעשות את דבר המן, אך מהוצאת הרצים דחופים על פי מאמרו, הבינו שהוא רוצה מאד למהר לשלחם, המלך בעצמו דחף את מרוצתם.

מלבי"ם: המן הוציא אותם במהירות, כדי שהמלך לא יתחרט ויחזור בו מהסכמתו לאבדם.

רבי חיים קנייבסקי: המן רצה להשבית מהם את שמחת חג הפסח הסמוך. הוא הוציא את השליחים במהירות לפני חג הפסח, כדי שהיהודים יצטערו ולא ישמחו בחג.  

הפוסט גליון מס' 123 לפרשת פקודי תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשת פקודי, החותמת את ספר שמות ואת 4 הפרשיות העוסקות בבנין המשכן ובעשיית בגדי הכהונה.

איך יכלו בני ישראל לעשות "ככל אשר ציווה ה' את משה", וכי כלל ישראל עסקו בהכנת הארון והשולחן, המזבח והמנורה, קרשי המשכן ויתדות החצר, הלא במפורש נאמר שאנשים בודדים מעם ישראל, חכמי לב ונבוני מדע, ובראשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, הם שעסקו בכך?

ביאר ה'אור החיים' שעם ישראל דומה לאדם שלם, המורכב מאיברים רבים, כשם שכל איבר מיוחד למטרה ייחודית ועושה פעולה מיוחדת שנדרשת לגוף בכלל, וכולם משמשים לבריאות הגוף וחיותו.

כל אחד מישראל תורם בחלקו הייחודי והמיוחד לקיום העולם בכלל, ולכן אמרו "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז).

כל זמן שעם ישראל חי באחווה ובאהבה, הרי זה דומה לגוף שאיבריו בריאים וחזקים והם משמשים לטובת כל האיברים.

יהי רצון שנזכה לחיות באחדות ובשלום איש עם רעהו.

הפוסט אחדות בעם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה לא יכל להיכנס?

פסיקתא זוטרתא: "וכתיב 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן', מלמד שנעשה לו שביל ונכנס לתוך הענן, אבל כאן לא יכול לבוא עד שקראו אותו, שנאמר 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה'".

רש"י: "וכתוב אחד אומר 'וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, 'כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן', אמור מעתה: כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו".

אבן עזרא: "אז קראו השם שיכנס אל אהל, והיה מדבר עם השם פנים אל פנים במקום, שהיה נכנס כהן גדול פעם אחת בשנה עם ענן הקטרת, כי משה בן בית הוא. והוצרכתי לומר ככה, כי משה שם הלוחות בארון, ושם הכפורת ששם הכרובים על הארון ועליהם תמיד הכבוד".

בכור שור: "ולכבוד שמים נהפכו, שאם אמר 'והמשכן מלא כבוד ה", משמע שהכבוד כנוס בתוך המשכן, והמשכן מחזיקו. השתא דכתיב: 'וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן', משמע שהכבוד גדול והמשכן כנוס בתוכו, ולכך הוא אומר 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד', שכל מקום שהענן שם, אינו יכול להיכנס בלא קריאה, כי אז נתן לו רשות ליכנס".

הפוסט כניסת משה לאוהל מועד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

היכן היו ממוקמים הפעמונים ביחס לרימונים?

רמב"ן: "שעשו הרימונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוך הרימונים קודם שיתנו אותם במעיל, והנה הפעמונים בתוך הרימונים בתלוש, וישימו הרימונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם. ולכך כפל הכתוב 'בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים' פעמיים, כי היו בתוכם מתחילה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל סביב".

אור החיים: "מכאן אני מדייק שהאמת כסוברים שהפעמונים בשורה עם הרימונים ולא בתוכם ממש, שהרי הקדים הכתוב נתינת הרימונים על שולי המעיל ואח"כ אמר מעשה הפעמונים בפני עצמן ויתנו אותם תוך הרימונים. ומעתה אם הפעמון תוך הרימון ממש למה הוצרך הכתוב לומר על שולי אחר שכבר קדם ואמר שהרימונים הם על שולי המעיל זה בזה תלוי".

הנצי"ב מוולוז'ין: "… אלא העיקר כמה שכתב בצוואה דמשמעות הכתוב כרש"י ורמב"ם, שהיה ביני הרימונים. אבל א"כ היה ראוי לכתוב 'בין הרימונים', וכן בציווי היה ראוי לכתוב 'ופעמוני זהב ביניהם סביב', אלא ע"כ צ"ל דהיו הרימונים גדולים מן הפעמונים, וכשהיה הפעמון אצל הרמון נתכסה ממנו ולא היה נראה כל כך, משום הכי כתיב 'בתוך הרימונים'. ועתה מתפרש יפה זה המקרא, דבאמת הייתי מפרש מדכתיב 'בתוך הרימונים' ולא בין, כדעת הרמב"ן שהיה בקרב הרימונים, משום הכי מפרש הכתוב 'על שולי המעיל סביב' בתוך הרימונים, דאילו כהרמב"ן היה ניתן הפעמון בתוך הרימון כשהוא ביד האומן ואח"כ נתלו, אבל לדעת רש"י היה בפני עצמו, אלא שהרימון כיסה אותו כשהיו שניהם ניתלים על שולי המעיל".

הפוסט מיקום הפעמונים ביחס לרימונים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהם 'בִגְדֵי שְׂרָד'?

מדרש אגדה: "מכסאות של ארון ושל שולחן ושל מזבח, שאלמלא הם לא נשתיירו משונאי ישראל שריד ופליט. כדאמרו ביומא, על מעשה הכותיים שעשו בימי אלכסנדרוס מוקדון, שנתעטף שמעון הצדיק כה"ג בבגדי כהונה ויצא לקראתו כשראהו המלך, ירד מעל מרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו עבדיו: מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמותו אני רואה במלחמתי ואני נוצח, והוא המלאך שהיה מתדמה לו כדמות כהן גדול".

רש"י: שאין בגדי שרד הללו בגדי כהונה, שבבגדי כהונה היה שש. אלא הם בגדים שמכסים בהם כלי הקדש בשעת סילוק מסעות, שלא היה בהם שש.

אבן עזרא: "הם הנזכרים בפרשת במדבר, כי ציווה ה' שיכסו הארון בפרכת בעבור כבודו. ועל הפרוכת כיסוי עור תחש, ועל זה הכיסוי בגד כליל תכלת.

ועל דרך הסברא, כי התכלת בעבור הארון. אם היה האויר זך. ואם ירד גשם, יסירהו ויעמוד עליו כסוי עור תחש. ועל שלחן הפנים בגד תכלת, ובגד תולעת שני. ולמעלה כיסוי עור תחש. ובגד תכלת על המנורה ועל מזבח הזהב. וארגמן על מזבח העולה. ועל הכל עור תחש. ואחר שהזכיר בגדי שרד, הזכיר בגדי הקדש שהם לאהרן, שהוא הכה"ג, והחל לפרש אותם".

חזקוני: "כל בגד ובגד ממין אחר. כיצד? לארון הקדש ולשולחן הפנים ולמנורה ולמזבח הזהב ולכל כלי השרת שבקודש, לכל אחד מהם בגד תכלת ולמזבח העולה בגד ארגמן, וללחם הפנים ולכלי השלחן בגד תולעת שני, כמו שמפורש בפרשת במדבר".

הפוסט מהם בִגְדֵי שְׂרָד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רק בצלאל הוזכר כאן למרות שלא רק הוא עשה את כל המלאכה?

ירושלמי פאה פ"א ה"א: "רבי תנחומא בשם רב הונא: 'וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה', 'אותו משה' אין כתיב כאן, אלא 'אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה', אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני".

פסיקתא זוטרתא: "נאה להזכירו על מלאכת המשכן".

אבן עזרא: "הזכיר הכתוב, כי בצלאל ואהליאב, שהם הראשונים עשו כל מעשיהם כהוגן".

רמב"ן: "הענין כי על פיו נעשה הכל, כי הוא המורה לכל החכמים, ולפניו היו עושים כולם ומראים אליו כל מלאכתם, כמו שאמר 'וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ', אבל גם כל חכמי לב עשו במלאכה, כמו שאמר 'וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן'".

מלבי"ם: "ממי קבלו את החשבון? אמר שקיבלוהו מן בצלאל ואהליאב שהם היו ממונים על עושי המלאכה ובידם נמצא החשבון הפרטי מכל איש ואיש מעושי המלאכה, ומסרו חשבונות אלה לאיתמר, ועשו מהם סכום כולל שנקרא פקודי המשכן, וקראו פה בשם משכן העדות שגם המשכן היה מעיד שהכל נעשה באמונה ממה ששרתה בו שכינה שזה לא יצוייר אם היה במלאכתם איזה עוון וגניבה".

הפוסט ייחוס העבודה רק לבצלאל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפל הלשון במילה 'מִשְׁכַּן'?

מדרש רבה (נא, ג): "מהו 'מִשְׁכַּן' שני פעמים? אמר רבי שמואל בר מרתא: שנתמשכן שני פעמים על ידיהם… לכך כתיב 'אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת' ב' פעמים".

מדרש תנחומא: "זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רבי שמעון בר יוחאי: זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה".

מדרש אגדה: "ולמה אמר 'מִשְׁכַּן' שני פעמים? לפי שנתנבא משה רבינו ע"ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו 'הָעֵדֻת', להורות על בית שלישי שלא יחרב, ולא ינתץ לעולם. לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב"ה, מה הוא קיים, אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בניין אדם, ולפי שהאדם אינו קיים, אף בנינו אינו קיים".

פסיקתא זוטרתא: "מהו 'מִשְׁכַּן הָעֵדֻת'? אמר משה רבינו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עשינו משכן והותרנו. אמר לו הקב"ה: עשה משכן לדברות, לכך נאמר 'משכן משכן' שני פעמים".

הפוסט כפל המילה מִשְׁכַּן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע קבעו את נתינת 'מחצית השקל'? ומדוע נקבעה שבת זו בסמוך לראש חודש אדר [בשנה זו אדר השני, הסמוך לניסן]?

ההכרזה על הבאת מחצית השקל

את המקור מצינו במשנה במסכת מגילה (דף כט ע"א): "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים", וביאר רש"י: "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". משמע שמטרת ההכרזה היא כדי שכל אחד ימלא את חובתו לתת 'מחצית השקל'. כל זאת במטרה להביא לידי מימוש את תרומת הלשכה, שממנה רכשו קרבנות ציבור.

כיום, לצערנו בית המקדש אינו בנוי על תילו, ואין מביאים קרבנות, על כן אנו מיישמים זאת ב"תחליף", כפי שכתב ה'משנה ברורה' (בסימן תרפה, סעיף קטן ב): "וכיון דבניסן בעי לאקרובי (=צריך להקריב) מתרומה חדשה, לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בר"ח ניסן ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של 'כי תשא' דכתיב בה ענין השקלים". הרי לנו שקריאת פרשת שקלים היא תחליף בימינו להבאת הקרבן לבית המקדש.

לסמיכות ההכרזה על השקלים לראש חודש אדר טעם נוסף, כפי שאומרים חז"ל: "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים".

הקדמת השקלים במשכן לשקלי המן

את ענין הקדמת ציווי התורה על הבאת השקלים בתרומת 'מחצית השקל' לשקליו של המן הרשע מבאר רבי יצחק אייזיק חבר, בדרוש 'שיח יצחק'. רבי יצחק כורך בין הכפרה שבנתינת השקלים לחיבור החברתי, בין אדם לחברו בהבאת השקלים. לביאורו, מצות נתינת מחצית השקל היא זכרון לישראל לתקן עוון, שגורם סילוק שכינה בישראל, כל מחלוקת ופירוד לבבות בעם ישראל נובעת כתוצאה מעימות שבין שני אנשים, כאשר כל אחד רוצה להתנשא על רעהו. מצב זה יוצר עימות ומרבה שנאת חנם ומחלוקת בעם ישראל. כידוע המחלוקת גורמת למגיפות ולסילוק השכינה, לכן הורה הקב"ה שכל אחד יתן "כופר נפשו לה'".

הוראה זו של הקב"ה ייחודית. התורה כתבה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ל, טו). על התרומה להיות שוויונית, שכל אחד יהיה שוה בעיניו עם חבריו. ביאר האברבנאל שהסיבה לכך, כדי שלא יתבזה עשיר או אדם חשוב ונכבד שירד מנכסיו. כלומר כדי למנוע בושה מאדם בישראל הורתה התורה שכולם יהיו שוים בתרומה זו. אם יקפידו על כל הפרטים כראוי, אזי "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". מצות נתינת 'מחצית השקל' גרמה לאחדות בעם ישראל, וכתוצאה מכך השראת השכינה בישראל.

אחדות ישראל

במגילת אסתר, שנקרא בע"ה בעוד שבועיים מסופר על המן שאמר לאחשורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג, ח). המן ציין שבעם ישראל קיימת מחלוקת, ביניהם שורר פירוד לבבות, ועל כן השגחת הקב"ה הסתלקה מהם. המן סבר שכתוצאה מכך יוכלו לבצע בהם את תכניתם.

התיקון לכך בדברי אסתר, שאמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן". מסיבה זו מצות השקלים מהווה תיקון ורפואה שקודמת למכה, שרצה המן להנחית על עם ישראל המפורד ומפולג. התרופה למזימת המן להשמיד את עם ישראל, היתה בהקדמת ציווי נתינת מחצית השקל, הגורם לאחדות וקירוב לבבות.

הפוסט אחדות עם ישראל – לשבת שקלים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין 'חרש' לבין 'חושב'?

הכתב והקבלה: חרש עוסק בחרישת קרקע, פותח ומכין אותה לזריעה. 'חרש' זה גם חושב מחשבות, שעוסק בתכנונים. חושב ו"חורש" איך להוציא מעשיו לפועל. חרש גם מורה על אומנות במעשה עץ ואבן.

ההבדל בין 'חרש' ל'חושב' שאומנות חרש בשינוי דברים מהאופן שנוצרו כדוגמת מפסל אבנים או כורת עצים, לעומת חושב שאינו משנה דברים מברייתם, אלא רק עוסק בהרכבתם וחיבורם. עושה בהם סדר וערך.

מלבי"ם: "חרש שייך באומנות מתכיות עץ ואבן, שמשנה החומריים שעוסק בהם לפי צורך המלאכה, וחושב שייך באומניות האריגה והתפירה במחט שאינו משנה דבר רק מסדר ומוציא צורות".

הנצי"ב מוולוז'ין: יש הפסק בין 'חָרָשׁ' ל'וְחֹשֵׁב', ללמדנו שאהליאב השתווה לבצלאל במעשה של חרש, אבל לא במחשבה בהמצאה איך לעשות. זו היתה הייחודיות של בצלאל, כפי שכתוב 'וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת… וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן…'. עם זאת המילה 'וְחֹשֵׁב' מוסבת גם על מלאכת חרש, כלומר את מה שחשב בצלאל עשה גם אהליאב. אבל עיקר כוונת התורה במילה 'וְחֹשֵׁב' מוסבת על 'וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת…', שברקימה השתוו שניהם, גם במחשבה וגם במעשה.

הפוסט ההבדל שבין 'חרש' לבין 'חושב' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רק בצלאל הוזכר במלאכת הכנת הארון?

מדרש רבה (נ, ב): "אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה המשכן, בא ואמר לבצלאל. אמר לו: מהו המשכן הזה? אמר לו: שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה. אמר לו בצלאל: והיכן תורה נתונה? אמר לו: משאנו עושים את המשכן אנו עושין הארון. אמר לו: רבינו משה, אין כבודה של תורה בכך, אלא אנו עושין הארון ואח"כ משכן? לפיכך זכה שיקרא על שמו, שנאמר וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן".

רש"י: לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו.

רא"ש: "הוא היה ראשון לכל כלי המשכן, לפי שאמר הכתוב 'פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר', שהאור נברא תחילה בעולם, לכך הארון שבו ניתנה תורה שנקראה אור, שנאמר 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' נעשה תחילה. ואי אתה מוצא שמו של בצלאל נזכר על שום כלי המשכן, אלא על הארון לפי ששם שורה 'צל אל' וזהו נוטריקון של בצלאל, וזה שאמרו חז"ל שמדעתו היתה העשיה, שאמר ליה משה: בצלאל עשית ארון".

רבינו בחיי: "ידוע כי הארון היה מקודש שבכל הכלים שהוא משכן התורה, ועל כן הזכיר במעשה הארון את בצלאל בשמו שהיה 'מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת'".

רש"ר הירש: "בעוד שלגבי שאר הכלים הצטמצמה, מן הסתם, עשייתו של בצלאל בתחום עבודת הארגון והמינהל, פחות או יותר, את הארון עשה במו ידיו, כי הוא ראש לכל הכלים ולמענו הוקם כל משכן הקודש".

הפוסט מדוע רק בצלאל הוזכר במלאכת הכנת הארון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין 'נְשָׂאוֹ לִבּוֹ', לבין 'נָדְבָה רוּחוֹ'?

רמב"ן: "על החכמים העושים במלאכה יאמר כן, כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם נדיבות. וטעם 'אשר נשאו לבו', לקרבה אל המלאכה, כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדני דובר".

רא"ש: "על ענין החכמה לא אמר 'נדבו', אלא 'נשאו', שהיתה גדולה וגבהות לב שיאמר אני חכם, שאוכל לעשות מלאכה כזאת וכזאת".

הכתב והקבלה: "יש שני מיני נדיבים, יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש טבע יצרו להתנדב, ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא 'נשאו לבם', כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא 'נדבת רוחו', כי רק הצד רוח נשמתו התנדב".

מלבי"ם: "יש הבדל בין 'נדיב לב' ובין 'נדיב רוח', שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי… אמר פה שבאו כל איש אשר נשאו לבו, שכח המושל והבחירה שלו התנדב ברצון טוב, וכל אשר נדבה רוחו מאשר צייר ברוחו תועלת הנדבה הזאת וגודל ענינה".

הפוסט נשיאות לב לעומת נדיבות לב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע חזרה התורה והזהירה בפרשה זו על שמירת השבת?

רש"י: התורה כתבה זאת בסמוך למלאכת המשכן, ללמדנו שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.

אבן עזרא: למרות שכבר הורתה התורה שיש לשמור את השבת, חזרה וכתבה בפרשה זו 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה…', ללמדנו שציווה הקב"ה לעשות משכן רק ששה ימים בשבוע. ומי שעושה מלאכה בשבת, על אף שהיא מלאכת ה' יומת. בפסוקים אלו פירשה התורה את עונשו.

תולדות יצחק: "ונראה שהטעם שהקדים השבת בעבור שכל מי שמבקש שיעשו נדבה, צריך להקדים שזה העולם הוא הבל ורעות רוח, ושהממון והנכסים לא יועילו לו אלא עבודת השם יתברך, ולכן הקדים השבת שמורה עולם הבא, לומר הטובה הצפונה לצדיקים היא הטובה האמיתית, והעולם הזה והעושר אין תכליתו אלא העולם הבא, ולכן ראוי למכור העולם הזה והעושר שבו ולקנות בו חיי העולם הבא ולכן תעשו נדבה".

הפוסט חזרה פעם נוספת על חיוב שמירת שבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה המיוחד בפרשה זו? מדוע משה הקהיל את העם?

מדרש אגדה: "הוצרכה פרשה זו להיות בקהלה, להקהילם ולהזהירם על השבת, כי יותר מן השבת אין חומרא לא מועדים ולא דבר אחר".

פסיקתא זוטרתא: "תנו רבנן למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', שומעני אפילו בשבת? תלמוד לומר 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'".

רשב"ם: כדי לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת, וכדי להזהירם על מלאכת המשכן.

אבן עזרא: כולם חייבים לתת כופר נפשם לעבודת המשכן, כדי שישמעו מפיו את דבר המשכן ויתנדבו הוצרך משה להקהיל את כולם.

בכור שור: "כדי שלא יוכלו להתרעם לאמר: הקב"ה שציווה לעשות לו משכן, ולא הודיענו שנביא תרומת המשכן, ולא ידענו, עד שהביאו אותם שידעו הכל, ולא זכינו להתנדב כמו האחרים. לכך הקהילם והודיע לכולם כאחד".

הפוסט הקהל העם בפרשה זו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפלה התורה את המילה 'קֹדֶשׁ'?

אבן עזרא: "'קֹדֶשׁ הוּא', לשם. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם'".

אור החיים: התורה חילקה משום שאלו שתי קדושות שונות. במילים 'קֹדֶשׁ הוּא' כיוונה לשמן שעשה משה. קדושתו היתה יתירה, שהסך ממנו חייב כרת, כפי שכתוב בפסוק הבא 'וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו'. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם', זה שמן דורות, שאינו זהה בקדושתו לשמן שעשה משה.

הנצי"ב מוולוז'ין: "'קֹדֶשׁ הוּא', המתכונת הלז בא לשם ה', על כן הוא מופרש לה'. 'קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם', עלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לעשות כמוהו".

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים… (ל, לד)

מדוע פרשת הקטורת פותחת באמירה חדשה?

פסיקתא זוטרתא: "פיטום הקטורת יש בה אמירה, לפי שהיא סמוכה לענין שמן המשחה, מה שמן המשחה במשקל, אף קטורת במשקל, מה שמן המשחה המפטמו בזרות בכרת, אף הקטורת המפטמו בזרות בכרת, לכך נאמר 'וַיֹּאמֶר… קַח לְךָ סַמִּים'".

וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ל, לו)

לאחר שכתבה התורה 'לִפְנֵי הָעֵדֻת', מדוע הוסיפה את המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'?

רש"י: המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד' מלמדות שהכוונה למזבח הפנימי שנמצא בתוך אוהל מועד.

רמב"ן: המילים 'לִפְנֵי הָעֵדֻת' מתייחסות להקטרת הקטורת ביום הכיפורים, שהיתה בקודש הקדשים, ואילו על ההקטרה של שאר ימות השנה נכתבו המילים 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'.

וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ (ל, לח)

מדוע רק על המנורה כתוב שהיתה טהורה?

מנחות כט ע"א: "אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה'? שירדו מעשיה ממקום טהרה".

רש"י: אין כוונת התורה לומר שהיתה טהורה, בניגוד לכלי אחר שהיה טמא, אלא מובן המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה להדגיש שהיתה עשויה רק מזהב, בשונה מכלים אחרים שהיו עשויים מזהב, בשילוב מרכיבים נוספים.

חזקוני: משמעות המילה 'הַטְּהֹרָה' בפסוק זה היא נקיה. נקראה כך משום שלא ניתנו עליה דמים.

הנצי"ב מוולוז'ין: נקראת 'הַטְּהֹרָה' משום שזו תכונתה. המנורה מאירה כראוי רק כשהדור טהור במעשיו, ולכן בבית שני, לאחר שהדור התקלקל כבתה המנורה.

וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (לא, י)

מדוע 'בִּגְדֵי הַשְּׂרָד' נקראו כך?

רש"י: "יש מפרשים לשון עבודה ושירות. ואני אומר, שהוא לשון ארמי, כתרגום של קלעים, ותרגום של מכבר, שהיו ארוגים במחט עשויים נקבים".

אבן עזרא: מכונים בשם 'שרד' מלשון 'פָּלִיט וְשָׂרִיד'. נקראו כך משום ששימשו לכיסוי בעת הנסיעה. בהם כיסו את הארון, השלחן, המזבח והמנורה.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת… מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (לא, יד)

מדוע כפלה התורה לשונה במילים 'מוֹת יוּמָת'?

רש"י: ללמדנו שאם יש עדים והתראה חייב במיתת בית דין.

אור החיים: אדם זה התחייב בעונש בידי שמים, והרשה הקב"ה לבני אדם להרוג אותו. ביאור המילים 'מוֹת' – הוא בן מוות, 'יוּמָת' – ייהרג על ידי בני אדם.

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה… שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים (לא, יח)

מדוע ניתנו שני לוחות?

מדרש רבה (מא, ו): "מהו 'שְׁנֵי לֻחֹת'? כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעולם הבא".

בכור שור: שתי הלוחות יהיו עלינו כמו שני עדים.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת… (לב, ו)

מדוע השכימו?

רש"י: "השטן זרזם כדי שיחטאו".

אלשיך: כוונת הערב רב היתה להרשיע ולהחטיא, ועל כן כתוב עליהם 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת', השכימו קום לבטל את תכניתו של אהרון.

מלבי"ם: "אבל הם השכימו ממחרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועל ידי כך 'וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק', כפי מנהג המצריים בעבודת השור, שהיו עושים צחוק ומחולות".

וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (לג, יא)

מדוע יהושע, שהיה בגיל מבוגר מכונה 'נַעַר'?

פסיקתא זוטרתא: "זריז ומזורז, כענין שנאמר 'וְהַנַּעַר נָעַר'".

אבן עזרא: ביאור המילים 'וּמְשָׁרְתוֹ… נַעַר', שעשה שרות כמו שעושה נער.

רמב"ן: בלשון הקדש בעל השררה נכבד מכונה 'איש', ואילו המשרת מכונה 'נער'.

רש"ר הירש: "בתור נער לא מש יהושע מתוך האוהל, דהיינו בתור מי שעדיין בדרך להיות לאיש".

שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים (לד, א)

מה ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים?

מדרש תנחומא (סימן לא): "וכאן (=בלוחות השניות) 'וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא', הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו, וכאן אמר לו הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות".

רמב"ן: בקבלת הלוחות הראשונות הוזהרו רק 'לֹא תִגַּע בּוֹ יָד… אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ', ואילו בלוחות אלו החמירה התורה יותר וכתבה: 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא'.

חזקוני: "בראשונים כתיב 'עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', ובאלו לא עלו, שנבאשו ונתרחקו בחטאם".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 121 לפרשת כי תשא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בחירת בונה המשכן

בתחילת הפרשה אנו קוראים שהקב"ה מבשר על בחירת בונה המשכן למשה: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לא, ב). נשאלת השאלה, מדוע פנה אליו הקב"ה ופתח במילה 'רְאֵה'?

מבאר האברבנאל שהיתה מחלוקת בקרב בני ישראל, מי יבצע את מלאכת המשכן וכליו. משה רבינו הסתפק, משום שרבים רצו לבצע את המלאכה החשובה והייחודית. עיקר התלבטותו במינויו כאחראי על המלאכה, היתה משום קרבתו המשפחתית. בצלאל היה נכד של מרים אחותו (היה בנו של אורי בן חור, שהיה בנה של מרים). משה חשש שמא יאמרו בני ישראל שמינה את עצמו למלך, את אהרן אחיו לכהן גדול, את בני אהרן לכהנים ואת בצלאל נכד אחותו הפקיד על מלאכת המשכן. מסיבה זו אמר הקב"ה למשה 'רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל', הקב"ה אמר לו: ראה ברוח הקודש שעליך, שבצלאל ראוי למלאכה זו. בכך השיב לכל מי שהסתפק או חשב לערער על מינוי חשוב זה.

ייחודו של בצלאל

אודות חכמת בצלאל ותבונתו הרבה תיארו חז"ל וכתבו: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ… אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר 'יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה' (דניאל ב, כא)".

בתיאור ייחודו של בצלאל כתבה התורה: "בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מהוספת המילים 'וּבְכָל מְלָאכָה', ניתן ללמוד על ייחודו של בצלאל. שכן יש חכמים, שמבינים בחכמות רבות, אולם יש מלאכה אחת או יותר שאינם שולטים בה. בשונה מהם, בצלאל היה חכם בכל מלאכה. התורה כתבה 'וּבְכָל מְלָאכָה', בתוספת האות ו' במילה 'וּבְכָל', להדגיש זאת.

חכמינו לימדונו שאין שלימותו במלאכה אחת, ולא בשאר המלאכות. למדנו מכאן שבצלאל היה מומחה במלאכות השונות, נוסף על שלימותו בחכמה ובתבונה ובדעת.

בחירת הציבור במנהיגיו

מפרשת בחירת בצלאל לבונה המשכן אנו למדים כלל נוסף וחשוב בבחירת מנהיג ציבור. חז"ל אומרים: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר 'רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל'. אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה ע"א).

הדמוקרטיה לא הומצאה בדור שלנו. דברי חז"ל אלו הם הבסיס לתוקפן וחשיבותן של בחירות דמוקרטיות, שמבטאות את רצון העם והסכמתו למנהיג שייבחר. "נמלכים בציבור", נוטלים עצה מהציבור, וכתוצאה מכך נבחר איש הציבור.

ואכן מצינו זאת גם בפסקי ההלכה. החתם סופר (שו"ת חושן משפט ח"ה, סימן יט) נשאל האם יש תוקף למינויו של רב שהתמנה ע"י השלטון? בתשובתו הביא החתם סופר גמרא זו והוסיף: "מעתה ישפוט אדם, אם בצלאל שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, ציווה עליהם הקב"ה ע"י שלוחו הנאמן משה רבנו ע"ה, ולא רצה להכריחם להתמנות, שלא בשאלת פיהם ורצונם, ואיך יתמנה שום אדם בשום התמניות, מבלי שאלת פי ורצון רוב הקהל"!!!

הפוסט המועמד שנבחר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור טענת משה? מדוע השתמש בביטוי גנאי כלפי עם ישראל?

המגיד מדובנא ביאר במשל לרוכל שמכר כפות עץ והגיע לכרך גדול, ועמד עם מרכולתו ברחוב העשיר ביותר. בסיום היום ראה שלא זכה לפדיון, אף לא פרוטה אחת. הוא מאד הצטער ותמה: איך יתכן שברחוב שבו גרים עשירי העיר לא היה לו פדיון?

פנה אליו אחד מתושבי השכונה ואמר: חבל על זמנך, כאן גרים רק עשירים, שאינם זקוקים לכפות עץ, הם אוכלים בכפות כסף. אם רצונך למכור את סחורתך, לך לרובע שבו מתגוררים העניים. הם פוטנציאל לרכש כפות עץ.

כך טען משה רבינו: ב – 13 מידות הרחמים שלך לא תשיג שום דבר בשמים. שכן המלאכים לא חוטאים, אין בהם יצר הרע, ולא זקוקים ל"סחורה זו". "אם נא מצאתי חן בעיניך ה'", אם באמת רצונך "לעשות עסקה", "ילך נא ה' בקרבנו", בוא אלינו אל מעט היהודים. "כי עם קשה עורף הוא" זהו עם שחוטא, הם נצרכים לסחורה זו של סליחה. "וסלחת לעווננו ולחטאתנו" – רק אצלנו תוכל למכור סחורתך זו.

הפוסט מכירת סחורה ללקוחות המתאימים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע החמיר בלוחות האחרונות יותר מבראשונות?

מדרש תנחומא: "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות".

רמב"ן: בלוחות הראשונות היה המעמד עבור כלל ישראל, ולכן הורשו להתקרב יותר, אולם הלוחות השניות ניתנו למשה רק בזכות תפילתו.

אברבנאל: "הזהירו 'וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ', מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו… שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעם כל זה לא נמנעו מחטוא, כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל, וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם, גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים לא יעלה עמו".

אלשיך: "כי אף גם עתה לא יבצר משם שפע גדול מאד".

רש"ר הירש: "עתה, לאחר חטאתו הגלויה של העם, תרד התורה אל העם ממקום שהוא מחוץ לתחומו לחלוטין עוד יותר מאשר בשעת נתינת הלוחות הראשונים. משה הוא המקבל את התורה מחדש, והוא יבוא אל העם עם התורה בידו, ועליו להקים לתורה מקום משכן בתוך העם. משום כך עומד עתה הר ה' בבידוד גדול עוד יותר, אף בבידוד גמור. נוכחים רק ה' ומשה".

הפוסט חומרתן של הלוחות השניות מהראשונות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מאחר שמעצמם הסירו 'עֶדְיָם', מדוע הורה לו ה' 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ'?

בכור שור: הם לא שמו אותו במקום בולט ונראה לעין, אלא תחת בגדיהם. על כך אמר להם הקב"ה שיורידוהו לגמרי, וינהגו מנהג אבלות על מה שעשו, שיתגלגלו רחמיו עליהם.

חזקוני: "אף על פי שמכבר לא שתו עדיים הזהירם, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים".

ר' יוסף קרא: המילה 'עֶדְיוֹ' בפסוק הקודם מוסבת על הבגדים שלבשו בעת מתן תורה. הוראת ה' 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ' מתייחסת לכתרים שניתנו להם כשאמרו 'נעשה ונשמע', שפרקו אותם מלאכי חבלה כשעבדו לעגל.

דעת זקנים מבעלי התוספות: הם הורידו עדיים באופן זמני, והתכוונו להחזירם. על כך נאמר להם 'הוֹרֵד עֶדְיְךָ', לגמרי, שלא ישובו להחזירם.

כלי יקר: היו 2 מיני עדי: א. שבהם התקשטו. ב. כתרים שקשרו להם המלאכים בחורב כשאמרו נעשה ונשמע. כששמעו שאמר הקב"ה 'כי לא אעלה בקרבך', חשו כמנודים והתאבלו 'ולא שתו איש עדיו', מדובר בעדי האישי והמיוחד לכל אחד לפי עושרו. הם קיבלו עליהם תשובה, כפי שכתוב 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב'. אבל את שני הכתרים שקיבלו בחורב לא פרקו, משום שהיה נראה להם כפריקת עול התורה, כביכול אומרים: אין לנו חלק בתורה ובכתרה, ולכן נאמר להם שנית 'ועתה הורד עדיך מעליך', אפילו שני כתרים אלו.

הפוסט הורדת העדי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ראה אהרון, שגרם לו לבנות את המזבח?

סנהדרין ז ע"א: "מה ראה? אמר רבי אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו, אמר: אי לא שמענא להו, השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא', ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה".

רש"י: "שהיה בו רוח חיים… וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי… ועוד ראה ואמר: מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא".

אבן עזרא: "ששלמה מלאכת העגל מהרה".

בכור שור: ראה שבנ"י טעו, וסבר שהם עלולים למנות להם מנהיג אחר. כדי להטעותם ולדחותם בנה מזבח ואמר שמחר יחגגו, כשמשה ישוב.

אלשיך: אהרן ראה שהערב רב החלו להמריד את בני ישראל כנגד הקב"ה, שכביכול לא העלה אותם ממצרים וכפרו בדיבור הראשון מעשרת הדברות. מחשש שיחטיאום גם בדיבור השני 'לא תשתחוה', שישתחוו לעגל, בנה מזבח, 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו'. הוא התכוון להספיק לבנותו שלא יוציאו לפועל את תכניותיהם.

מלבי"ם: כשראה שנכשלו על ידו ביקש לתקן ובנה מזבח לה' והכריז שהחג יהיה מחר לא היום (שידע שמחר ירד משה מההר), ולא לע"ז, אלא רק לה'.

הפוסט המניע של אהרון לבנות מזבח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה היה חטאם? האם התכוונו לעבוד עבודה זרה?

רש"י: "אלהות הרבה איוו להם". הם לא התכוונו לעבוד עבודה זרה, אלא רק רצו מנהיג, במקום משה.

אבן עזרא: מעשה העגל לא היה ע"ז. לא יתכן לומר שאהרן, קדוש השם, שהיה נביא ומצוות רבות ניתנו על ידו עם משה אחיו, שיעבוד או יסייע לעבודה זרה. הם רצו דמות רוחנית, שתחבר אותם לשכינה.

רשב"ם: ביקשו סוג של ע"ז, שיודעים להגיד את העתיד להתרחש.

ספורנו: "אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך". מנוסח דבריהם משמע שעבדו עבודה זרה.

רש"ר הירש: הם לא התכוונו לעבוד עבודה זרה. מטרתם 'אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ', בנימוק 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ' מוכיחים בצורה ברורה שלא היה כאן מעשה של עבודה זרה במובן הרגיל, כלומר, מעשה של בגידה בה'. לדידם מעשה ידי אהרן היה אמור לבוא במקום משה, לא במקום ה'.

הנצי"ב מוולוז'ין: אהרון התכוון לשם שמים, אולם היו כמה שנעשה להם עיוות וקלקול גדול מהמעשה. הם האמינו שהקב"ה מסר את הצורה העליונה, שהוא כח שור, שעושה בעצמו, וזו עבודה זרה ממש.

הפוסט ביאור חטאם של בני ישראל בחטא העגל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה פעם נוספת את המילה 'סַמִּים'?

כריתות ו ע"ב: אמר ר' יוחנן: י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא: מאי קראה? 'קַח לְךָ סַמִּים', תרי. נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, הא חמישה וסמים אחריני, חמישה הא עשרה. 'וּלְבֹנָה זַכָּה' חד, הא חד סרי.

רש"י: ללמדנו שיש להוסיף על הסממנים הללו עוד סממנים.

רשב"ם: בתחילה כתבה התורה 'קַח לְךָ סַמִּים', וביארה מה הם הסמים: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה', ועליהם להוסיף 'וּלְבֹנָה זַכָּה', שאינה סמים. אין הבדל בין 'סַמִּים' אחרון לבין 'סַמִּים' ראשון בפסוק, כך דרך המקראות, לכלול ולפרש.

אבן עזרא: "שם כלל, ואחר כן פרט: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה'. 'סַמִּים' פעם אחרת, כאלו אמר: אלה הסמים 'וּלְבֹנָה זַכָּה' עמהם. 'בַּד בְּבַד יִהְיֶה', כל אחד לבדו, זה כמו זה, והנה הם ארבעה".

בכור שור: כביכול היתה ו' החיבור לפני המילה 'נטף', כלומר 'קַח לְךָ סַמִּים' ונטף. המילה 'סַמִּים' נוספה למנין. 'נָטָף, וּשְׁחֵלֶת, וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים': כמו 'וסמים'. המילה 'סַמִּים' השניה בפסוק זה היא כנגד 5 הסממנים שבתחילת הפסוק, ומכאן ל-10. 'וּלְבֹנָה זַכָּה' היא ה-11.

ספורנו: המילים 'קַח לְךָ סַמִּים' מתייחסות לסמים שנכתבו בשמן המשחה בפסוקים הקודמים מור, קנה, קנמון וקידה. לאחר מכן כתבה התורה פעם נוספת 'סַמִּים' וביארה את אלו שנוספו עליהם: 'נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה'.

הפוסט הסמים שבשמן המשחה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע שמו של משה רבינו לא הוזכר בפרשת תצוה

בפרשת כי תשא כתוב שלאחר חטא העגל אמר משה להקב"ה: 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' (שמות לב, לב). מסביר הרמב"ן שמשה ביקש מהקב"ה שברחמיו ישא לחטא וימחל לעם ישראל. פנה משה אל הקב"ה ואמר: 'וְאִם אַיִן', אם אינך מוחל, אזי 'מְחֵנִי נָא' במקומם, שאקבל אני את ענשם.

על דברים קשים מעין אלו של משה רבינו, אמרו חז"ל (מכות יא ע"א): 'קללת חכם, אפילו על תנאי היא באה', כלומר לאמירה קשה של חכם יש השפעה. ואכן לאמירתו זו של משה רבינו היתה השלכה מרחיקת לכת, שבאופן יוצא דופן, זו הפרשה היחידה בתורה, מאז לידתו ששמו אינו מוזכר בה. הרא"ש הוסיף שהקללה עשתה רושם, ולמרות זאת נהג הקב"ה עם משה לפנים משורת הדין, ולא מחה את שמו מכל הספר, כפי שאמר, אלא רק מפרשת תצוה.

 כוחה של מילה

למילים היוצאות מהפה יש משמעות, הן יכולות ליצור מציאות. ועל כן מלמדים אותנו חז"ל להיזהר בדיבור, שלא להוציא מפינו אמירה שלילית, שמא היא תתגשם. הם קבעו בהחלטיות: "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות יט ע"א).

בדומה לכך מצינו בסוף פרשת ויצא, שכשרדף לבן אחרי יעקב בחפשו את התרפים, אמר יעקב ללבן: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (בראשית לא, לב). חז"ל בפסיקתא זוטרתא מבארים את דברי יעקב, ואומרים: "'ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם' – לשם שמים, שלא יהא אביה עובדם. אף על פי כן פגעה בה קללת הצדיק. היינו דאמרי רבנן: קללת חכם אפילו על חינם היא באה. 'לא יחיה' – וכתיב 'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה' (בראשית לה, יט), וכתיב 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל' (בראשית מח, ז) 'עלי' הגרמת קללה". יש להימנע מדיבור שלילי, מחשש שבדיבורו יקטרג אדם על עצמו או על אחרים.

השפעת אמירה שלילית של חכם

בדומה להשפעתה של האמירה השלילית של משה מצינו בתלמוד מעשה דומה. חז"ל במסכת כתובות (דף סב ע"ב) מספרים על רבי יהודה בריה דרבי חייא, שהיה חתנו של רבי ינאי, שישב ולמד כל השבוע, והיה שב לביתו בכל ערב שבת. באחד מימי שישי הוא המשיך ללמוד והתעכב בבית המדרש ולא שב לביתו בזמן הקבוע. משראה חותנו רבי ינאי שהוא לא מגיע בזמן, הבין שכנראה אירע לו אסון והורה לבני הבית להתחיל להתאבל עליו. מאחר שיצאה הוראה זו מרבי ינאי, היה זה כגזירה, שהשפיעה עליו, והוא נפטר. ברור שרבי ינאי לא רצה במות חתנו, אבל לדיבור, בודאי של אדם קדוש, יש כוח שעלול לשנות מציאות.

אנו נמצאים בימים לא פשוטים, שבהם מתבררת האמיתיות של עם ישראל אל מול כל השקרים הסובבים אותנו. עלינו לנקוט בכל צעד אפשר, שיש בכוחו לסייע לעמוד במלחמה זו ולנצח בה. אחד הכוחות המשמעותיים העומדים לרשותנו הוא כוח הדיבור. נשתמש בכוח זה, בצרוף בקשה שתפילתנו תתקבלנה.

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

רוצה רעיונות יפים על פרשת תצווה, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמן להיכנס לקישור

https://shaalti.co.il/?p=12463

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תצווה, בקישור https://did.li/j0Aaa

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט ברית כרותה לשפתים – לפרשת תצווה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רבי חיים פלטיאל: בפרשת כי תשא אמר משה להקב"ה 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ'. חז"ל אמרו: 'קללת חכם, אפילו על תנאי היא באה'. הרא"ש הוסיף שהקללה עשתה רושם, ולמרות זאת נהג הקב"ה עם משה לפנים משורת הדין, ומחה את שמו לא מכל הספר, כפי שאמר, אלא רק מפרשת תצוה, שנכתבה לפני פרשת כי תשא.

בעל הטורים: פרשה זו מדברת בענייני הכהונה, שהיתה אמורה הכהונה הגדולה להתחיל ממשה, אולם ניטלה ממנו וניתנה לאהרן, מאחר שמשה סירב בסנה ללכת בשליחות הקב"ה.

וְאַתָּה הַקְרֵב… וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ… נָדָב וַאֲבִיהוּא… (כח, א)

לאחר שנכתב 'וְאֶת בָּנָיו', מדוע הוצרך לפרט את שמותיהם 'נָדָב וַאֲבִיהוּא…'?

אבן עזרא: יתכן שהיו לאהרון בנים נוספים, פרט לארבעה אלו.

רמב"ן: שלא נסבור שמשיחת אהרון פוטרת את משיחתם לכהונה. התורה פירטה את שמותיהם, ללמדנו שהיה על משה למשוח גם את ארבעת בני אהרון לכהונה.

רבי חיים פלטיאל: ללמדנו שדווקא הם התכהנו, ולא בניו של משה.

אברבנאל: ללמדנו, שנבחרו גם משום שלמותם, ולא רק מפאת היותם בני אהרון.

וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ… (כח, ד)

מדוע לא נכתבו כאן המכנסים בכלל בגדי הכהן הגדול?

אבן עזרא: "ואין צורך להזכירם עתה, ולא בשעת מעשה, כי מנהג כל אדם ללבוש מכנסים".

חזקוני: "והכא לא כתיב 'מכנסי בד', לפי שלא למקום כבוד הם נעשים".

מושב זקנים: משום שאין חכמה מיוחדת בעשייתם.

כלי יקר: "לא הזכיר ציץ ומכנסים, לפי שאינן בכלל לבוש, כי אינן בגדים".

הנצי"ב מוולוז'ין: משום שהמכנסים נועדו רק לכסות את בשר הערוה.

וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ (כח, טו)

מדוע החושן מכונה 'חֹשֶׁן מִשְׁפָּט'?

זבחים פח ע"ב: "חושן מכפר על הדינין, שנאמר: 'וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט'".

רש"י: "שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר 'מִשְׁפָּט', שמברר דבריו והבטחתו אמת, [הוכחה], שהמשפט משמש שלש לשונות: דברי טענות הבעלי דינים וגמר הדין ועונש הדין, (אם עונש מיתה, אם עונש מכות, אם עונש ממון). וזה משמש לשון בירור דברים, שמפרש ומברר דבריו".

רשב"ם: "לפי שנתנו בחושן האורים והתומים שמגידין משפט ישראל וצורכיהם, כדכתיב 'וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים', לכן קרוי 'חֹשֶׁן מִשְׁפָּט'".

וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ… לֹא יִקָּרֵעַ (כח, לב)

מה ביאור האזהרה 'לֹא יִקָּרֵעַ'?

רש"י: התורה הזהירה שלא יקרע המעיל. הקורעו עובר בלאו, שכן זה ממנין הלאוין בתורה.

רשב"ם: התורה הורתה שבאופן עשייתו לא יארוג בגד ולאחר מכן יפתח את צוארו כלפי מטה, אלא שבעת האריגה יעשו את פתח צואר.

ספורנו: התורה הורתה שכשעושה את הבגד, יסדר שהצואר לא ייפתח לארכו, אלא יהיה עגול.

אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם… לְקַח פַּר אֶחָד… (כט, א)

מרכושו של מי היו הקרבנות?

ירושלמי יומא פ"א ה"א: "אמר רבי אידי: נתנדבו ציבור ומסרום להם מילואים".

חזקוני: מרכושו וממונו של אהרן ובניו.

וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ (כט, ז)

האם יצקו שמן רק על ראש אהרון, או גם על ראש בניו?

אבן עזרא: רק על ראש אהרון, משום שרק הוא כהן משיח, כפי שכתוב 'כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן'.

אור החיים: גם בניו נמשחו, שהרי התורה השוותה וכללה אותם יחד, כפי שכתוב 'וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם… וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם'. ובהמשך כותבת התורה 'וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם'.

הנצי"ב מוולוז'ין: בבני אהרון נכתבה משיחה רק ביום השמיני למילואים. מכאן שלדורות נמשחו הכהנים הגדולים במשך כל שבעה.    

וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר (כט, י)

מדוע כתוב 'וְסָמַךְ' בלשון יחיד?

אבן עזרא: בפסוק זה כתוב 'וְסָמַךְ' בלשון יחיד, משום שאהרן סמך תחילה ולאחר מכן בניו סמכו, מה שאין כן בסמיכה על האיל, שסמכו יחדיו, לא זה לפני זה ומשום כך כתוב שם 'וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל'.

כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא (כט, כב)

מה ביאור המילה 'מִלֻּאִים'?

רש"י: "שלמים, לשון שלמות, שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמילואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במילואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים".

חזקוני: "על שם שמילאו בו ידיהם". משום שידיהם היו מלאות בעבודה.

שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן (כט, ל)

מה החידוש במילים אלו, הרי הכהן הגדול לובש אותם בכל עת שעובד?

מדרש אגדה: "זה ציווי לדורות שהיו מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יום הכיפורים, ומחנכין אותו בעבודה".

רש"י: ללמדנו שילבש אותם במשך שבעת ימי המילואים, שיהיו רצופים.

וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (כט, מג)  

באיזה אופן יתקדש?

מדרש אגדה: "זה מעשה נדב ואביהו, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה יותר מכל אדם".

רשב"ם: "שאהיה נראה לישראל כשיוקם המשכן ותבא אש של מעלה ותאכל את הקרבנות".

אבן עזרא: "האהל יהיה נקדש בכבודי שיהיה בתוכו, על כן אקדש האהל והמזבח ואהרן ובניו הכהנים. והטעם: כי כבודי יקדשם".

רבינו בחיי: "שתשרה שכינה בו".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת תצווה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

חז"ל אמרו שהמעיל נועד לכפר על חטא לשון הרע (זבחים פח ע"ב).

בעניין התכלת לימדונו חז"ל (חולין פט ע"א) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר ואבן ספיר דומה לכיסא הכבוד".

ה'כלי יקר' מבאר את ההקשר: כתוב "אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו" (ירמיה ה, כב), כשם שהחול הוא הגבול שאותו לא עוברים הגלים בשום אופן וכך נשאר הים במקום שהוקצה לו ולא שוטף את היבשה, כך לשונו של האדם הוגבלה בשתי חומות (ערכין טו:), חומה אחת של עצם (שיניים) וחומה אחת של בשר (שפתיים), זאת על מנת שלשונו לא תעבור את הגבולות שהושמו לה ולא תשתלח בדיבורים אסורים החוצה.

על כך אמרו חז"ל: "תכלת דומה לים", המעיל שעשוי 'כליל תכלת', שמכפר על חטא הלשון, שמזכיר ליהודי ש"תכלת דומה לים", כפי שהוגבל הים, כך הוגבלה הלשון.

אין לך תיקון טוב יותר כ'תשובת המשקל' ללשון הרע, מאשר תזכורת כזו המהווה מניעת לשון הרע מעיקרה.

הפוסט מהותו ותפקידו של מעיל התכלת  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהם המגבעות ומדוע נקראו כך?

רש"י: מגבעות זו מצנפת של כהן הדיוט. של כהן גדול נקרא 'מצנפת' וקטנה מהמגבעות, כדי שיוכל להניח מקום פנוי לתפילין בין הציץ למצנפת.

אבן עזרא: "גם הגבעות נקראו כן, בעבור רומם וגבהותם".

חזקוני: "היא מגבעת היא מצנפת, אך של כהן הדיוט קרוי 'מגבעה' ושל כהן גדול קרויה 'מצנפת', וקטנה היא מן המגבעה, כדי להניח מקום פנוי לתפילין בין הציץ למצנפת".

הדר זקנים: "המצנפת היתה קטנה יותר לפי שהיתה לכהן גדול. והוצרך לעשותה קטנה מפני הציץ שלא היה ממש על מצחו כי אם קצת על השערות ובין הציץ ומצנפת מונחין תפילין, כמו ששנינו שערו היה נראה בין ציץ ולמצנפת, ששם היה מניח תפילין ולכך הוצרך לעשותה קטנה לכהן גדול. אבל לכהן הדיוט לא היה לו ציץ והיתה מגבעתו גדולה ביותר".

רש"ר הירש: "כיסוי הראש של כהן גדול היה מצנפת, שנכרכה סביב הראש. ואילו המגבעות של כהני הדיוט 'צונפין בה ככובע', המתחדד כלפי מעלה".

הפוסט המגבעות שחבשו הכהנים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע האורים ותומים נקראו כך?

יומא עג ע"ב: "למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים שמאירין את דבריהן, תומים שמשלימין את דבריהן".

בכור שור: "ונראה לי ש'אורים' לשון מדינות, כמו: 'מֵאוּר כַּשְׂדִּים'. 'תומים': גבולים, מקום שהגבולים כלים ותמים שם, שהיה כתוב שם תחום פלוני לפלוני, וגבוליו ומיצריו כתובין ונתונין בתוך החושן, וכן לכל שבט ושבט הכתוב באבן, תחומו וגבולו נתון כנגדו.

וזהו 'מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל': שלא יוכל זה לערער על גבול זה כלום. וכשהיו בימי יהושע מטילין גורלות, היה נופל הגורל כמו שכתוב בחושן, וגם הכהן היה מכוון ברוח הקדש כן, ולא היה מערער ומתרעם כל אחד על חלקו, כי היה יודע כי מן המקום הוא לו".

רמב"ן: "והענין, כי היו שמות קדושים, מכוחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו 'מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם', היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה י' מלוי, ע' משמעון, ל' מלוי, ה' מאברהם… אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים 'תומים', מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים.

הפוסט מקור שמותיהם של האורים והתומים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

איך היו מסודרים שמות בני ישראל בשתי האבנים?

סוטה לו ע"א: "אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן (=שעמדו על הר גריזים ועל הרב עיבל), כך חלוקין באבני אפוד. 2 אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות 12 שבטים כתוב עליהם, 6 על אבן זו ו-6 על אבן זו, שנאמר: 'שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן…'. 'שניה כתולדותם' ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם. ו-50 אותיות היו, 25 על אבן זו ו-25 על אבן זו. ר' חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני, כיצד? בני לאה כסידרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני שפחות באמצע, ואלא מאי אני מקיים 'כְּתוֹלְדֹתָם'? כשמותן שקרא להן אביהן ולא כשמות שקרא להן משה: 'ראובן' – ולא 'ראובני', 'שמעון' – ולא 'שמעוני', 'דן' – ולא 'הדני', 'גד' – ולא 'הגדי'".

רש"י: על פי הסדר שנולדו: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן ונפתלי, על האבן האחת. על האבן השניה: גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין.

דעת זקנים מבעלי התוספות: לדעת ר"ת, ביאור המילה 'כְּתוֹלְדֹתָם', לפי סדר לידת האמהות. בני לאה מסודרים תחילה על האבן האחת. על האחרת, מסודרים בני בלהה ואחריהם בני זלפה ולאחר מכן בני רחל.

רמב"ם: "וכך היו כתובין: במקור משורטט רבוע המחולק ל-2 ובכל חלק שמות 6 שבטים, והאבן שכתוב בה 'ראובן' על כתפו הימנית, והאבן שכתוב בה 'שמעון' על כתפו השמאלית, ועושה בכל כתף 2 טבעות, אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעלה מן החשב, ונותן שתי עבותות זהב בשתי טבעות שלמעלה והם הנקראים שרשרות".

הפוסט סידור שמות בני ישראל על האבנים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ציוותה התורה לקחת 'שֶׁמֶן זַיִת זָךְ'?

מדרש רבה (לו, א): "הדא הוא דכתיב 'זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ', וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל? … כשם שהשמן מאיר, כך בית המקדש מאיר לכל העולם, שנאמר 'וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ'. לכן נקראו אבותינו 'זַיִת רַעֲנָן', שהם מאירים לכל באמונתם, לכך אמר הקב"ה למשה 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ'".

מדרש אגדה: "ומה זכה שמן זית מכל השמנים? לפי שאין שמן זית יוצא אלא על ידי כתישה, כך אין אדם נוחל חיי העולם הבא אלא מתוך צער, ולא דברי תורה [מתקיימים] אלא מתוך צער, ולפיכך נמשלו ישראל לזית, שנאמר 'זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר', ומה הזית ממתק על ידי כתישה, כך ישראל ממרקין עונותיהם על ידי יסורין".

רבי חיים פלטיאל: כנגד עם ישראל, שנמשלו לזיתים, כפי שכתוב 'בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים'. עם ישראל נמשלו לזית ללמדנו, כשם שזית אינו קולט שום הרכבה ממין אחר, כך קשים גרים לעם ישראל כמו ספחת.

הפוסט מדוע שמן זית זך? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתחה התורה במילים 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה'?

פסיקתא זוטרתא: "הפקיד את משה רבינו פקיד עליהם, 'אתה' ולא איש זולתך".

רשב"ם: "למעלה הוא אומר 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', לפי שעה, לצורך המשכן. אבל כאן, שציווי זה לכל הדורות, לתת שמן למאור לכל שנה ושנה, לכך הוא אומר 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', שינה הלשון, לפי שכל לשון צוואה לדורות היא. וכן הוא אומר בתורת כהנים ובסיפרי, כי כל לשון ציווי אינו אלא מיד ולדורות".

אבן עזרא: "טעם 'תְּצַוֶּה', מצוה על הציבור לתת תמיד שמן זית, וכן 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי'".

רמב"ן: ברוב ציוויי המשכן כתוב 'וְעָשִׂיתָ', שמשמעותו שאחרים יעשו. בשונה, בפסוק זה הורה הקב"ה בציווי למשה 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', שמובנו – 'וְאַתָּה' בעצמך 'תְּצַוֶּה' אותם 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר'.

אור החיים: הקב"ה אמר למשה 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', כלומר מלבד מה שציוויתיך, הוסף אתה לצוותם על זה, מעצמך. ולכן דקדק לומר 'תְּצַוֶּה', ולא תדבר, שיזרזם על כך. אילו היה אומר לו: תדבר, היה נשמע שידבר את דברי ה' בסדר הרגיל, ללא צורך בזירוז.

הפוסט פתיחת הפרשה במילים וְאַתָּה תְּצַוֶּה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מתי נאמרה למשה פרשת מלאכת המשכן וכליו?

רש"י: לאחר חטא העגל, לאחר שהתרצה הקב"ה בשנה השניה.

אבן עזרא: כשעלה משה אל ראש ההר. הקב"ה אמר לו שיעשו מקדש לשם הנכבד, שישכון בתוכו.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, ב)

מדוע כתבה התורה 'וְיִקְחוּ', ולא 'ויתנו'?

פסיקתא זוטרתא: "אני נתתי לכם את תורתי וקחו גם אותי. ומנין לומר 'לִי' במקום אותי? שנאמר 'וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ' (מלכים א' א, כו), לכך נאמר 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה'".

בכור שור: מתייחס לגזברים, שיקחו מהעם. הזהירה התורה שלא יקחו בחזקה, אלא רק 'מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ'.

תולדות יצחק: קיחה עניינה קנין, יש ולעיתים הנותן נחשב למקבל, כגון כשהמקבל הוא חשוב. ביאור המילה 'וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה', 'ויקחו ממני תרומה'. הקב"ה אומר: בנותנם לי תרומה הם מקבלים ממני, אני נהיה הנותן והם המקבלים.

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת (כה, ג)

מדוע כתבה התורה בסדר זה?

אבן עזרא: הסדר הוא על פי החשיבות בסדר יורד, תחילה הזהב, אחריו כסף, שהוא זול יותר ובסוף הנחושת למלאכה החיצונית, שהוא זול מהכסף.

תולדות יצחק: זהב נכתב בתחילה ללמדנו שנמחל עוון העגל שהיה של זהב, ובמה שחטאו התרצו והתכפר.

אברבנאל: התורה התחילה למנות מהמתכות, ותחילה הזהב שהיה למלאכת כלי הקדש, לאחר מכן הכסף שמיועד גם לכלי השרת וגם לאדנים. ובסוף הנחושת למזבח העולה ולכליו.

וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים (כה, ה)

מהיכן היו להם עצי שיטים?

רש"י: "מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וציווה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים".

חזקוני: "במדבר היו יערים שגדלים בהם אותם עצים הקרויים שטים, וכן כתיב 'וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים', ועץ קל וחלק ונאה היה".

וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים… (כה, י)

מדוע התורה כתבה את הארון ראשון מכל הכלים?

מדרש אגדה: "מפני שקדושתו יתירה משאר הכלים, לפיכך הזכירו בראשונה".

רשב"ם: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ' הוצרך לעשות משכן".

וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב (כה, כד)

מדוע עושים לו 'זֵר זָהָב סָבִיב'?

רש"י: "סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שלחן מלכים".

רמב"ן: משום שהוא מקור הברכה של עם ישראל וממנו כל השפע.

רבינו בחיי: "מכאן רמז לשלש ברכות המזון מן התורה: זה"ב, ז' ברכת הזן את העולם, ה' הארץ, ב' בונה ירושלים. במלות 'זֵר זָהָב' תמצא רמז למלכות בית דוד".

וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד (כה, ל)

מדוע הלחם נקרא 'לֶחֶם פָּנִים'?

מנחות צו ע"א: "'לֶחֶם פָּנִים' – שיהו לו פנים". פנים, מלשון דפנות.

רבי יונתן בן עוזיאל: "לחמא גוואה קדמי תדירא", שנמצא תמיד בפנים, (ולא בחוץ).

רשב"ם: "לפי פשוטו לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה".

רבינו בחיי: "ועל דרך המדרש נקרא 'פנים', שהיה עביו טפח, וכן דרשו רז"ל: 'אין פנים פחותים מטפח'".

רש"ר הירש: "לחם שאתה אוכל ונהנה ממנו מול פני ה', לחם שנתינתו, שמירתו וברכתו מאת פני ה'".

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים… לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה (כו, יח)

מדוע צד זה מכונה 'תֵימָנָה'?

אבן עזרא: "וכבר פרשתי נגב ותימן מגזרת ימין. גם פאת צפון תקרא שמאל, וים – מערב, בעבור הים הגדול הספרדי שהוא מערב ארץ ישראל".

רש"ר הירש: הואיל וקרני השמש מכות על הראש במאונך ו"נוקבות" בו. 'תימן' משורש 'ימין', משום שכשפונה אדם אל השמש בשעת זריחתה, הדרום נמצא לימינו. להדגיש שחזית המשכן פונה תמיד לצד מזרח, וצד הדרום היה לימינו.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב (כז, א)

מדוע דוקא מידות אלו?

מדרש אגדה: "אמר הקב"ה: הן קבלו את הלוחות שכתוב עליהם עשרת הדברים, שהם חמש על לוח אחד, וחמש על לוח אחד, לכך 'חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ'".

אלשיך: המספר חמש הוא גימטריה של האות ה'. חז"ל אומרים שהעולם הזה נברא בה"א, שדומה לצורת אכסדרה, שפתחה פתוח מלמטה, שכל הרוצה לצאת – ייצא, רמז לרשעים שיוצאים להרשיע. ויש לו פתח נוסף, שדרכו ניתן לשוב. מידות המזבח מרמזות על האפשרות של החוטאים לשוב בתשובה.

כלי יקר: 'חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב' הן עשר, כנגד עשרה דברים הבאים מהאב ומהאם, כדברי חז"ל, ועל ידם יהיה כל חטא וכל עוון.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת תרומה תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פניהם איש אל אחיו

על האופן שבו עמדו הכרובים במשכן ובבית המקדש הראשון, שבנה שלמה המלך מצינו שתי דעות בחז"ל, במסכת בבא בתרא (צט ע"א): "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית". המחלוקת היא, האם פני הכרובים היו כלפי פנים המשכן / בית המקדש או שפניהם היו מופנות זה כלפי זה. חז"ל מנסים לברר את דעתו של כל אחד מהאמוראים, וכך אומרים: "ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: 'וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת' (דברי הימים ב' ג, יג)? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

בפשטות, ביאור הדברים, 'כשישראל עושים רצונו רצונו של מקום', הם עומדים כשפניהם זה אל זה, שאוהבים זה את זה, לסימן שהקב"ה אוהב את עם ישראל. ואילו 'כשאין ישראל עושים רצונו של מקום', הם מסובבים פניהם אל תוך הבית.

עושים רצונו של מקום

לכרובים היו שני מצבים: א. 'פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה', ב. 'וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו'. רבי יצחק אלחנן ספקטור, (היה רבה של קובנה) הסביר שניתן ללמוד מהכרובים לימוד חשוב לחיינו. על כל אדם לשאוף לפרוש כנפים למעלה, להשתוקק להביט בדרך של רוממות, ולצד זה להביט כל הזמן 'אִישׁ אֶל אָחִיו', לא להפסיק לראות את צרכי הזולת. כשישראל 'פניהם איש אל אחיו', שמפנים דעתם וליבם זה לזה,  כל אחד מתעניין במצבו של הזולת ודואג למחסורו, על כך אומרים חז"ל שהם עושים רצונו של מקום. משום שזהו רצון הקב"ה, שנסייע ונגמול חסד איש את רעהו. לעומת זאת, פניהם לבית, שכל אחד חושב רק על עצמו ורואה את צרכי ביתו.

ולא יהיו עמך צריכים זה לזה

ראוי לזכור את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, שהפעולה שאדם עושה להיטיב עם ה'גשמיות' של הזולת היא היא ה'רוחניות' של עצמו. כדוגמת אדם שבנתינת מעות לעני, שהיא פעולה גשמית, משפיע הוא על הרוחניות שלו. וכך במצוות רבות שבין אדם לחברו.

נכון ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהתפלל: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".

בעיצומו של היום הקדוש ביותר בשנה, האדם החשוב ביותר בעם ישראל, נמצא במקום הקדוש ביותר – בקודש הקדשים, ונושא תפילה קצרה. אם היו מבקשים מאיתנו לחבר את נוסח התפילה הייחודית, מניח שהיינו מתקנים תפילה על רוחניות, על יראת שמים, על לימוד תורה וכיו"ב. אולם הכהן הגדול נושא תפילה, ולא מזכיר במאומה את צרכיו הרוחניים של עם ישראל. כל עיקרה של התפילה מתמקד בבקשות הנוגעות לצרכיהם הגשמיים של כלל ישראל.

מכאן עלינו ללמוד אודות חשיבות המחשבה על צרכיו של הזולת, במה ניתן לסייע, לתמוך ולהתייצב לימינו של הנזקק לכך.

לתגובות – office@shaalti.co.il

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

רוצה רעיונות יפים על פרשת תרומה, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמן להיכנס לקישור

https://did.li/QtegT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת תרומה, בקישור https://did.li/szX5q

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט עזרה והטבה לזולת – לפרשת תרומה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתוב 'תרומתי', הרי זו תרומת בני ישראל לשם הקב"ה, ולא תרומתו של הקב"ה?

יש אדם שתורם הון עתק אך כל כספו יורד לטמיון. ולעומתו, יש שבהשקעה קטנה יכולים לזכות בזכות גדולה. על התרומה להיות לרצון לפני ה', רק אז מובטחים שהכסף משיג את מטרתו.

חז"ל אומרים 'רחמנא ליבא בעי', אדם מתפעל מכמות, ושוקל במונחים של כסף, אך הקב"ה מביט ללב. הקב"ה יודע, שרוצה לתת הרבה, אך אין לו אפשרות לתת יותר מתרומתו, הקב"ה "משלים" את ההפרש, ומסבב את הסיבות באופן שתרומתו תעשה פירות כאילו היה נותן הרבה יותר. לעומתו, יש עשיר, שאין "ליבו עמו", וגם אם יתן סכום גדול, יודע הקב"ה להחשיב את כספו לפי פנימיות ליבו ורצונו האמיתי, והפירות בהתאם…

כונת המילים 'אשר ידבנו לבו', אם נוספת לתרומה גם נדבת לב, אזי הופכת תרומת האדם לתרומתו של הקב"ה. הקב"ה "מאמץ" את התרומה מתוך נדיבות לב, ונותן לה את משקלה הנכון, ועל כך נאמר "תקחו את תרומתי".

הפוסט תרומת הקב"ה  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתבה הנחת הכפורת לאחר הבאת הארון, והרי בפרשת פקודי הסדר שונה, שנכתב ארון העדות לפני הפרוכת?

רמב"ן: התורה לא מצווה לעשות בסדר הזה, לשים תחילה את הפרוכת תחת הקרסים ולאחר מכן להביא לשם את הארון, אל מבית לפרוכת, ובשלב הבא לשים את הכפורת על ארון העדות בקדש הקדשים, שהרי בפסוקים מורה התורה רק על עשיית המשכן, ולא את סדר הקמתו.

אור החיים: לאחר שכתבה התורה את תפקידי הפרוכת ומטרתה, פירטה גם את מיקומה במשכן, אולם סדר הפעולות בהקמת המשכן מתואר בפרשת פקודי.

רש"ר הירש: "יש לשים לב על כך, שהכתוב מקדים את נתינת הפרוכת לנתינת הכפורת על ארון העדות. הכתוב מטעים אפוא את חשיבות ההבדלה לגבי הכפורת ולגבי כל משמעות סמליותו. בשעת הקמת המשכן הקדימו להביא את הארון, עם הכפורת אשר עליו, אל המשכן, ורק לאחר מכן שמו את פרוכת המסך המבדילה".

הנצי"ב מוולוז'ין: מסדר הפסוקים למד משה שיביא את הארון עם הכפורת, אבל עדיין לא תהיה מסודרת כראוי על הארון. רק כשיכניסנו לקודש הקדשים, יסדר את הכפורת על הארון, שייקרא 'ארון העדות'.

הפוסט הסבר מדוע נכתבה הכפורת לאחר הבאת הארון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע צד זה מכונה 'תֵימָנָה'?

אבן עזרא: "וכבר פרשתי נגב ותימן מגזרת ימין. גם פאת צפון תקרא שמאל, וים מערב, בעבור הים הגדול הספרדי שהוא מערב ארץ ישראל".

רמב"ן: צד מזרח נקרא 'קדם' בלשון הקודש, כפי שכתוב 'לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה'. וצד מערב מכונה 'אחור', כפי שכתוב 'הֵן קֶדֶם אֶהֱלֹךְ וְאֵינֶנּוּ וְאָחוֹר וְלֹא אָבִין לוֹ'. אלו כינויים ביחס לעמידה כלפי השמש. צד דרום נקרא 'נגב', "בהיותו נגוב מפני החום". שיותר חם בצד זה. המילה 'דרום' מורכבת משתי מילים, 'דר רום' והתאחדה באיחוד האות ר', על שם שהשמש הולכת ברום הרוח ההיא.

רש"ר הירש: הואיל וקרני השמש מכות על הראש במאונך ו"נוקבות" בו. 'תימן' משורש 'ימין', משום שכשפונה אדם אל השמש בשעת זריחתה, הדרום נמצא לימינו. להדגיש שחזית המשכן פונה תמיד לצד מזרח, וצד הדרום היה לימינו.

הפוסט צד דרום מכונה תימן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה את המילה 'עֹמְדִים', מה היא מלמדת?

יומא עב ע"א: "מאי דכתיב 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים'? שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר, 'עֹמְדִים', שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין? תלמוד לומר 'עֹמְדִים', שעומדין לעולם ולעולמים".

מדרש רבה (לה, ו): "מה למעלן שרפים עומדין, אף למטה עצי שטים עומדים. מה למעלה כוכבים, אף למטן כן. אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע".

פסיקתא זוטרתא: "שמעמידין את ציפויין, לפי שלא היה תקרה למשכן, כי אם היריעות".

חזקוני: "שלא יקחו עצי שטים נופלים והקצוצים מימים רבים שכבר נרקבו, אלא מן העומדים והמחוברים לקרקע דרך גדילתן".

רש"ר הירש: הם הועמדו במעמדם הטבעי, כשהשורש למטה והראש למעלה, לשמר את תכונת האילן, גם לאחר שהעץ הפך לקרש.

הפוסט עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה זאת התורה, לאחר שנכתב לעיל פסוק טז 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ'?

רש"י: "לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר 'וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת'. ויש לומר שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפרת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו. וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר 'וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן', ואחר כך 'וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל  הָאָרֹן מִלְמָעְלָה'".

חזקוני: לאחר שכתבה התורה 'בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ', הזהירה בפסוק שאחריו שינהגו קדושה בארון, משום שלוחות העדות נתונות בו. בפסוק זה נכתב עיקר הציווי של הלוחות שבארון.

רבי חיים פלטיאל: כפל הלשון מלמד ששני לוחות עדות יונחו בארון, לוחות ושברי לוחות, כפי שכתוב 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן', מלמד שלוחות ושבריהן מונחים בארון, ולכן הארון צריך להיות גדול יותר.

הדר זקנים: "בא ללמדנו לתת הלוחות בארון קודם שתשיב את הכפורת".

אור החיים: התורה חזרה על לשונה, להדגיש שהלוחות יהיו מונחים בארון לעולם, ולא ייצאו משם.

הפוסט וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב הכסף, והרי לא מצינו במשכן כסף שהגיע כנדבה?

רש"י: "כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר, שנאמר 'וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה… בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת…', ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת".

רס"ג: אמנם מצינו בתורה שנדבו כסף למשכן רק בפקודי העדה, אך כוונת התורה בנדבת הכסף היתה על כסף אחר, שהיה לצורך שלחן כסף, שכן לא יתכן שלא היה שם שלחן לצורך תיקון, חיתוך או רחיצה עליו וכן נדבה לחצוצרות ולמזרקים.

אבן עזרא: התורה לא חששה להכליל בכלל התרומות גם דבר נוסף, את הכסף, בתורת נדבה. מצינו בתורה, שכותבת ומכלילה פרטים שהם מיעוט ולא חלק מהקבוצה, כדוגמת 'אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם', (בראשית לה, כו), למרות שבנימין עדיין לא נולד (בנימין נולד רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל).

אברבנאל: "ומחצית השקל שנתנו כל הנמנים היה מפני שבא הכסף מועט בנדבה. והיו צריכים אליו הרבה לאדנים ולכן עשו מהמטבע ההוא אשר נתנו הנמנים כסף למלאכה לא שיצטרכו בו למטבע".

הפוסט כתיבת הכסף בין התרומות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

עבירה גוררת עבירה

מהיכן ישיג כעת כסף לשלם, האם שוב יגנוב או ישדוד? ובפרט שמבין שמעד באופן חד פעמי, שנהג שלא כשורה ורוצה לחזור למוטב. בימינו אדם זה מוצא עצמו בסיום המשפט מובל למאסר.

האם החברה מרוויחה מכך? האם בבית הסוהר הוא ישתקם? האם חוזר הוא למוטב בתום תקופת ריצוי העונש?

התורה קובעת שהושבת גנב בבית הסוהר אינה משפיעה עליו לטובה. אדם זה, שנכנס לראשונה בחייו בשערי בית הסוהר, עשוי למצוא עצמו מגיע "לפקולטה" לקרימינולוגיה, מקום בו ישהה בחברת אנשים "מקצועיים" יותר, שמהם יוכל ללמוד "ולשכלל" את השיטות. וכשייצא בתום תקופת המאסר, גם ינסה "ליישם" אותם בשטח.

תכנית שיקום

התורה מציעה לגנב זה "תכנית שיקום". בתקופה הקרובה הוא ישמש כ"עבד", ושכר העבודה שלו ישמש כיסוי הוצאות. מציעים לו להיות "עבד", שישהה בחברת משפחה אומנת. ממנה ילמד הליכות ונימוסים, דרך ארץ ומידות טובות. הוא יראה איך מנהלים כראוי חיי משפחה, כיצד הבעל מתייחס לאשתו בכבוד. הוא גם ילמד פרק בחינוך ילדים, שיידע ליישם הנהגות אלו כשייצא לחופשי בתום תקופת ריצוי העונש. בבית אדוניו ידאגו לו לכל מחסורו, יכבדו אותו וידאגו לכל מחסורו.

במקביל, פונה התורה למעביד שקיבל עבד חדש, ומורידה את רף הציפיות שלו מהעובד החדש. התורה אומרת לו: האם סבור אתה שיש לך כאן כוח עבודה זול, שניתן להשתמש בו לכל צרכיך? אם אלו כוונותיך, טעות בידך.

חז"ל דורשים על הפסוק "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" (דברים טו, טז): "עמך במאכל ועמך במשתה. שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א).

לא זו בלבד שאסור לתת לו לעשות עבודות בזויות, לעבד זה יש זכויות רבות, שבסדר העדיפות, הוא קודם לאדון. כגון, אם יש לו כרית אחת צריך לתת אותה לעבד.

תכנית זו לא מיועדת לפושע סדרתי, שהרי לא יהיה אדון שיסכים להכניס לביתו גנב סדרתי ומקצועי. תכנית זו מהווה "סדרת חינוך" טובה למי שסרח ומעד באופן חד פעמי, ומעניקה לו כלים לתקן את התנהגותו בתום תקופה זו.

כך דואגת התורה לחלשים. התורה מגינה עליהם גם בהיבט התנאים הבסיסיים, ובמקביל דואגת לתכנית שיקום, בראיית פני עתיד.

הפוסט סדרת חינוך – לפרשת משפטים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע העבד מכונה 'עִבְרִי'?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "ולהלן הוא אומר 'כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי'… מה להלן 'אָחִיךָ', אף כן אחיך… דבר אחר, בזכות ישראל, שהיו מדברין בלשון עברי, שנאמר 'וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ'".

מדרש אגדה: "על שם אביהם, שנאמר 'וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי' (בראשית יד, יג)".

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים (כא, ו)

מדוע נקראו הדיינים 'אלוהים'?

אבן עזרא: "הם הדיינין, והם הכהנים, או השופטים שהם המלכים, כי התורה ביד הכהנים… ונקראו 'הָאֱלֹהִים', כי הם פקידי אלהים בארץ".

רמב"ן: משום שהשכינה שורה על הדיינים, בעת שהם יושבים בדין.

עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן… יָד… רֶגֶל תַּחַת רָגֶל (כא, כד)

מדוע כתבה התורה איברים אלו?

אבן עזרא: התורה ציינה איברים אלו משום שהם הנפוצים ביותר. כשמכה איש את רעהו, הוא יכה אותו בעין שכנגדו, או בפה שמולו וכך ישבור שיניו, או ביד שבה ייאבק או יתגונן מולו, או שיגן על פניו, או ברגל כשירצה לברוח ממנו.

רש"ר הירש: התורה פירטה איברים, שנטילתם משביתה פעילויות שונות בגוף: עין – כנגד פעילות החושים, שן – כנגד שמירת הגוף (העיכול), וכן כוח הדיבור, יד – כנגד הפעילות היוצרת, רגל – כנגד כוח התנועה.

סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (כא, כח)

מה החידוש בכך, הרי משנסקל ולא נשחט בשרו נבילה, שאסורה באכילה?

פסיקתא זוטרתא: "את הטפל לבשרו, וזהו עורו שהוא אסור בהנאה, שנאמר 'וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי', מדמו וחלבו ועורו, כאדם שאומר: יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה".

רשב"ם: על אף שכתבה התורה על בשר נבלה וטריפה 'לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ', בפסוק זה לימדה התורה שבשרו של שור לאחר שנסקל אסור בהנאה לנכרי ולכלב.

אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם (כב, ו)

מדוע גנב משלם כפל?

פסיקתא זוטרתא: "הגנב ישלם שנים, אבל הגזלן אינו משלם אלא קרן. ומה ראה התורה להחמיר על הגנב יותר מהגזלן? אמר רבי יוחנן בן זכאי: לפי שהגזלן השוה את העבד לקונו, והגנב חלק כבוד לעבד יותר מקונו".

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (כב, כא)

מה ביאור המילה 'אַלְמָנָה'?

הכתב והקבלה: המילה אלמנה מורכבת מ-2 מילים, אל-מנה. אל, שביאורה שלילה. מנה, לשון חלק, כדוגמת 'וְהָיָה לְךָ לְמָנָה', שתרגומו 'לחולק'. איש ואשה הם כגוף אחד וכל אחד מהם אינו שלם בעצמו, אלא חלק מהשני. במיתת אחד מהם, הנשאר בחיים משולל חלקו. האשה הנשארת נקראת 'אל-מנה', מחוסרת חלקה.

רש"ר הירש: משורש 'אלם', אילם. במות בעלה, אבד לאלמנה פתחון פה ושוב אין לה מי שידבר בעדה.

מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי (כב, כח)

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

רשב"ם: פסוק זה מדבר על ענייני ראשית, ביכורים, בכור אדם וכן בכור בהמה.

אבן עזרא: "הזכיר הפסוק הזה, שלא יאחר העני לתת מה שהוא חייב, כך תעשה לתת הבכור לכהן".

הדר זקנים: "מתוך שאתה נותן בעין יפה, תזכה לבנים הרבה, ועל כן קוראין לזכר 'מְלֵאָתְךָ', לפי שיש שמחה כשנולד זכר".

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (כג, יא)

מדוע כפל הלשון 'תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ'?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "'תִּשְׁמְטֶנָּה', מלקשש. 'וּנְטַשְׁתָּהּ', מלסקל".

רש"י: "'תִּשְׁמְטֶנָּה', מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. 'וּנְטַשְׁתָּהּ', מלזבל ומלקשקש".

ספורנו: אין זה כפל לשון, הואיל והמילה 'תִּשְׁמְטֶנָּה' מדברת על שמיטת כספים, ולא על שמיטת קרקעות, ואילו המילה 'וּנְטַשְׁתָּהּ' מוסבת על שמיטת קרקע.

שֵׁשֶׁת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (כג, יב)

מדוע נסמכה  מצות שבת למצות שמיטה?

הדר זקנים: "שלא תאמר מאחר שהיא שמיטה לא אשמור שבת. כי כל השנה אסור במלאכה. לכך נאמר 'וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת'".

צרור המור: לאחר שהתייחסה התורה לשמיטה שחלה בשנה השביעית, כתבה אודות השבת שחלה ביום השביעי, מאחר שיש להם מאפיינים דומים, ובהם שהשבת שקולה כנגד כל המצוות.

תורה תמימה: תכלית השביתה ביום השביעי ובשנה השביעית זהה, שניהם באים להורות שביתה ממלאכה, המורה על חידוש העולם.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר (כג, טו)

מדוע רק בחג המצות הזהירה התורה 'תִּשְׁמֹר'?

רמב"ן: אמנם המילה 'תִּשְׁמֹר' נכתבה רק בחג הפסח, אך מוסבת גם על החגים האחרים. התורה הורתה לשמור את חג הפסח ולקיימו בחודש האביב, וכן את חג הקציר אחריו ובסוף השנה את חג האסיף.

רבי אברהם בן הרמב"ם: בהמשך לציווי התורה על חג המצות 'שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ', הוסיפה בפסוק זה רק את האזהרה לשמור את חג הפסח.

ספורנו: משום שיש להקפיד שחג הפסח יחול בחודש האביב, ובעת הצורך מעברים את השנים והחדשים בחודש זה, כדברי חז"ל.

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (כג, יט)

מה טעם מצות ביכורים?

מדרש אגדה: "למה? כדי שיהנו הכהנים, עוד שתדע כי לה' הארץ ומלואה, ולא יגבה לבך שתאמר: 'זה שלי וזה שלי', אין אתה בה, כי אם כגר וכאורח נטה ללון".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת משפטים תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התורה פתחה את הפסוק במילים 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי'?

מבאר האלשיך שעל אף ההשוואה שעשתה התורה בין האדם לבהמה, שמקדישים את בכורי שניהם לה', כשלבהמה אף יש עדיפות על פני האדם, שמוקדשת כבר מהיום השמיני ללידה, בניגוד לאדם שמוקדש רק לאחר שלושים יום, כתבה התורה 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי', ללמדנו שאיננו דומים בעיני הקב"ה לבהמה.

הבהמה עולה לקרבן רק לאחר שמקדישים אותה, בניגוד לעם ישראל, עלינו נאמר 'וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי', אנו קדושים מלידה. הטרפה נאסרה על האדם וירדה בדרגה. היא הותרה רק למאכל הכלב, משום שהבהמה בחיותה, כשנפשה בה, ראויה לחיות זמן רב ובמקביל היא ראויה למאכל אדם, לאחר שחיטה. אולם משנטרפה ואינה ראויה לחיות אפילו לא שנים עשר חדש, אזי תשוקץ נפשו של האוכל אותה, ודינה להינתן רק לכלב.

אנו נמצאים מזה 4 חודשים במלחמה מול רוע ורשע, שקשה אפילו לתאר. במלחמה זו עם ישראל מתגלה במלוא עוזו ותפארתו. הן ביחס לזולת, בין אדם לחברו, עריבות הדדית, והן בטוהר הנשק, והיחס לשפלים שבאויבינו.

זו מעלתנו מאז ולתמיד – עם ישראל, חי וקיים.

הפוסט ייחודיות עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה 'אֶבְיֹנְךָ', ולא כתבה 'אביון'?

אלשיך: מקור המילה אביון, מלשון 'תאב'. התורה הזהירה את הדיין, שאם יבוא לפניו דין של עני שתובע עשיר שחייב לו סכום כסף, שלא יחשוב הדיין או יאמר לעני: הרי אני מכיר אותך שאתה אביון, ומהיכן היה לך סכום כסף להלוות לעשיר. ויסיק הדיין, שכנראה האביון נתן עיניו בממון העשיר ועל כן תובעו, שלא כדין. 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ', אלא תחשיב אותו כבעל הון רב.

אור החיים: התורה מצווה בפסוק זה לפרנס את העניים, וכתבה 'אֶבְיֹנְךָ', כפי שאמרו חז"ל 'ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין'. ומזהירה התורה בפסוק זה שלא יטה את המשפט שיקדים את הדין שצריך להיות מאוחר יותר, שיהיה לפניו, וכותבת זאת במילה 'אֶבְיֹנְךָ', שכביכול הוא קודם לאביון אחר.

רש"ר הירש: חז"ל דייקו מהמילה 'בְּרִיבוֹ', "בריבו אין אתה מטהו, אבל מטהו אתה במתנותיו", ומבארים שיש להניח לעניים ספק לקט ושכחה וכיו"ב, (אם יש ספק למי שייכות מתנות העניים, לעני או לבעלים, יש לנטות לזכות העני). נכתב 'אֶבְיֹנְךָ', ללמדנו שהאביון שלך ופרנסתו עליך. האביון חש שרצונו תלוי בטוב לב של העשירים, ומצפה לעזרת נציגות הציבור. התורה מזהירה שלמרות זאת, כשהוא עומד לפניך 'בְּרִיבוֹ', בבי"ד אסור להטות משפט לטובתו.

הפוסט הדגשת התורה – אביונך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב 'תְעַנּוּן' ברבים, ולא ביחיד, כפי שנכתבו דינים בפרק זה?

אבן עזרא: ללמדנו שדין הרואים את העינוי ושותקים כדינו של המענה, ולכן כתוב בפסוק הבא 'אִם עַנֵּה תְעַנֶּה… וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב…'.

חזקוני: משום שגם השומעים את דברי החרפה, נחשבים לפושעים כשרואים את העלבון ושותקים ולא מוחים.

בעל הטורים: "לומר שכל ישראל ערבים זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולם".

הגר"א: "כתיב לשון רבים, לרבות אזהרה על כל אדם".

רש"ר הירש: "ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם על פי חוק, ולכן הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה בפסוק הקודם (לשון יחיד)… אולם ביחסי חברה, ובהליכות אדם עם חברו, נתונים אנשים אלה, המשוללים נציגות, משענת והדרכה לקיפוח ולהשפלה. משום כך פונה התורה אל החברה ואומרת: 'לֹא תְעַנּוּן', אל תנצלו את חולשתם לרעה, אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם".

מלבי"ם: לשון הפסוק ברבים מורה שמזהיר את בית הדין והציבור שישגיחו על זה, שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח על כך, ולכן כתבה התורה אלמנה ויתום, משום שבשאר בני אדם אין אזהרה על בית הדין, אלא כל יחיד מצווה שלא לענות את חברו.

הפוסט הדגשת התורה – תענון בלשון רבים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הזהירה התורה באופן מיוחד על אונאת הגר?

בבא מציעא נט ע"ב: "תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'? רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך, והיינו דאמרי אינשי: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא".

אבן עזרא: מדובר בגר שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. התורה ציוותה שלא להונות אותו, משום שיש לנו יותר כוח ממנו.

אבן עזרא: מדובר בגר תושב, שאין לו משפחה, וכל אחד מהתושבים יכול להונותו בהונו או בדירתו ולהביאו לידי לחץ על ידי עדות.

בכור שור: משום שהגר אינו מכיר את כל ענייני הארץ וקל להונות אותו.

רבי חיים פלטיאל: "ולפי שצרתו מרובה, עונשו מרובה".

רבינו בחיי: "לא אמר 'ואתם ידעתם את הגר' אלא 'אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר', כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו ואין לו למי ישא עיניו כי אם אלי, ועל כן ארחם עליו כמו שרחמתי עליכם שהייתם גרים בארץ מצרים".

הפוסט אזהרה ייחודית על אונאת הגר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ענשו של השור בסקילה?

אבן עזרא: "והשם שם עונש על בעל השור, כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלהים, על כן נסקל השור".

רמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פ"מ): "והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר ליהנות בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים… מפני שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו, שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם…".

רבי אברהם בן הרמב"ם: התשלום הוא קנס לבעלי השור, ומשמש גם כמוסר לאנשים, על חומרתה של הרציחה שמעניש הקב"ה גם את בעלי החיים שאינם מדברים על עוון רציחה.

רש"ר הירש: דין שמים לקיים 'מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ', כשם שדין רוצח למיתה, כך דין בעל החיה שפגעה באדם, כפי שכתוב 'וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם'. היסוד המשותף להריגה, הוא החובה לקיים בליבו של אדם את הכבוד האלוקי של הוויית גופו של אדם.

הפוסט מדוע שור מומת בסקילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

למה גנב משלם תשלומי כפל ד' וה', לעומת גזלן שמשלם רק קרן?

חז"ל מספרים על רבי יוחנן בן זכאי שבירך את תלמידיו לפני מותו: שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. לפחד מהקב"ה לא פחות מהפחד מפני בני אדם. שאלו אותו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: "הלוואי", תדעו, אדם עובר עבירה בסתר ואומר הלוואי, שלא יראני אדם. לגנב לא אכפת שהקב"ה מסתכל, חשוב לו שבשר ודם לא יראה אותו.

זהו ההבדל בין גזלן לגנב. גנב מפחד רק מבני אדם ובא בלילה ואינו חושש מהקב"ה, שמשגיח ורואה 24 שעות ביממה, ועל כן הוא יותר גרוע וממילא עונשו שמשלם תשלומי ד' וה'.

כל אחד יכול בכוחותיו להגיע למדרגה של יראת שמים. גם את הגזלן והגנב תובעים, על שהם מפחדים מבשר ודם ולא מהקב"ה. זה נותן חיזוק, שיראת שמים מתאים לכל אחד, כל בוקר אנו מתפללים "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע… והאר ענינו בתורתך ודבק לבנו במצוותך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך", יראת שמים שייך לכולם.

הפוסט יראת שמים ולא רק יראת אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פרשת דינים סודרה לאחר מתן תורה ועשרת הדברות?

אבן עזרא: לאחר שאמרו בנ"י למשה: 'דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה', אמר הקב"ה למשה כשניגש אל הערפל: 'כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…', והחל להזהיר על אלהי הזהב. הקב"ה אמר לו שיכרות איתם ברית כשיירד, ושרק הקב"ה יהיה להם לאלוקים. עוד הורה לו הקב"ה את המשפטים והמצוות, שיאמר להם שאם יקבלום אזי יכרות להם ברית. את דבריו סיים בהמשך פרשה זו, באמרו 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ…'. עיקר פרשה זו להורות להשמיד את העבודה זרה כשיכנסו לארץ.

בכור שור: לאחר שמינה משה דיינים, והעמיד שרי אלפים ושרי מאות, אמר לו הקב"ה: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים' לפני השופטים.

רמב"ן: לאחר שהשלימה התורה את איסור עבודה זרה, וחתמה את עשרת הדברות ב'לא תחמוד', מפרטת את הדינים והחוקים, שיידעו מה שייך להם ומה לא, כדי שיזהרו מחמדת הממון. ולכן כתבה התורה 'אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', משפטים ישרים שינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין.

אברבנאל: כדי שלא יחשוב אדם שהן מצוות חדשות שלא נאמרו עד כה, משום שהם ציוויים שנכללו בעשרת הדברות. ולכן כתבה התורה 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם', ופתחה את הפרשה והפסוק באות ו', שמחברת את המשפטים לדברות. המשפטים נכללו בדברות ששמעו, ומסיבה זו דייקו חז"ל מהמילה 'לִפְנֵיהֶם', ולא לפני הדיוטות.

הפוסט פרשת דינים סודרה לאחר מתן תורה ועשרת הדברות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (יח, א)

מדוע ציינה התורה דוקא את יציאת מצרים?

מדרש שכל טוב: "מגיד ששקולה יציאת מצרים כנגד כל ניסים וגבורות שעשה הקב"ה לישראל".

רש"י: "זו גדולה על כולם" (בשם המכילתא).

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ (יח, ה)

מדוע הבנים נכתבו לפני אשת משה?

אבן עזרא: התורה כתבה את הדרך הראויה להליכה, יתרו הלך ראשון, אחריו בני משה ואחריהם ציפורה אשת משה.

רש"ר הירש: התורה כותבת את הדברים כהווייתם מבחינת משה. רשימת בני המשפחה פותחת בחותנו, ובסוף הרשימה באה אשתו האהובה, בבחינת 'אחרון אחרון חביב', ולכן הבנים נכתבו לפני האשה.

מלבי"ם: הקדים את בניו לחשיבותם בעיני משה. ובפרט למאן דאמר שיתרו בא לאחר מתן תורה, שמאז פירש משה מאשתו.

וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ (יח, ו)  

איך יתרו אמר זאת למשה?

מדרש רבה (כז, ב): "רבי יהושע אומר: שלח לו ביד שליח, רבי אליעזר אומר: שלח לו אגרת ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך. רבי אלעזר אומר: הקב"ה אמר לו: 'צא'".

חזקוני: ענני כבוד הקיפו את בני ישראל והשלוחים נכנסו לתוך הענן. יתרו קשר לו את האגרת בחץ וזרקו פנימה.

וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' (יח, ח)    

מאחר שיתרו שמע, מדוע הוצרך משה לספר לו?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "למשכו ולקרבו לתורה".

מדרש שכל טוב: "כדי שיודה לישועתן של ישראל".

שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת (יח, כא)    

מדוע הוזקקו לכמות כה גדולה של שרים?

רש"ר הירש: בחירי עם אלו לא התמנו רק לשבת בדין, אלא הוטל עליהם גם להפיץ תורה בעם, כך שהמצוות שניתנו למשה הובאו באמצעותם לידיעת העם, ומהם למד העם להבינם ולשומרם.

וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר (יט, ג)    

מה ביאורה של קריאה זו?

מדרש שכל טוב: "מלמד שהקריאה קדמה לעלייה, שלא היה לו רשות להיכנס למחיצת השכינה, אלא אם כן הדיבור קראו".

הנצי"ב מוולוז'ין: הקב"ה קרא לו בשמו 'משה', והוא השיב 'הנני'. הקב"ה עדיין לא קרא לו לעלות לראש ההר.

וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם (יט, ד)    

מה ביאור המשל?

רשב"ם: הקב"ה העביר את בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו נשרים שפורחים ועוברים ימים.

אבן עזרא: דרכו של הנשר שמגביה לעוף באוויר מעל לכל העופות ואינו מפחד מהם, אלא כולם מפחדים ממנו. הוא מוליך את גוזליו לכל מקום, וכך עשה לנו הקב"ה.

וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ (יט, ח)    

מאחר שמשה דיבר (בפסוק הקודם) לזקני העם, מדוע כתוב ש'כָל הָעָם יַחְדָּו' ענו לו?

רמב"ן: משה אמר את הדברים לזקנים, כשבני ישראל שמעו אותם, ולא המתינו לתשובת הזקנים, אלא 'וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו… נַעֲשֶׂה'.

רלב"ג: משה אמר את הדברים לזקנים. הם הגישו את הדברים לכל העם, שהגיבו ואמרו 'נַעֲשֶׂה'.

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (יט, יא)    

לאחר שנכתב בפסוק הקודם 'וְקִדַּשְׁתָּם', מדוע הוסיפה זאת התורה?

רש"י: להדגיש שיהיו מובדלים מנשותיהם.

אבן עזרא: שלא יישנו בהם בלילה, כדי שישמעו את קול ה' בבקר, כפי שנהג הכהן הגדול ביום כיפור.

ספורנו: בפסוק הקודם דיברה התורה על הכנה רוחנית ונפשית. בפסוק זה כתבה התורה על הכנת הגוף, שיהיה טהור.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר (כ, א)     

מי אמר את עשרת הדברות?

בכור שור: (בשם רבי יוסף קרא), את שתי הדברות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך' כביכול הוא עצמו דיבר אליהם, מ'לא תשא' ואילך כאילו דיבר על ידי שליח.

חזקוני: בתחילה הקב"ה אמר את כל התורה בבת אחת ובדיבור אחד. משלא הבינו בני ישראל, חזר המפרש ופירש כל דיבור ודיבור בפני עצמו כדי שיבינום ישראל.

ספורנו: הקב"ה אמר להם את כל עשר הדברות, כפי שכתוב 'אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר'.

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ (כ, ב)     

מדוע הקב"ה דיבר בלשון יחיד, 'אֱלֹהֶיךָ', ולא אמר 'אלוקיכם'?

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה צפה שיהיו יחידים שיבטלו חלק מהמצוות (כגון מיכה שביטל את 'אנכי', ירבעם שביטל את 'לא יהיה לך', אבשלום שביטל את 'כבד את אביך', יואב שביטל את 'לא תרצח', אחאב שביטל את 'לא תחמוד'), וכדי לחייבם באופן אישי, שיחושו שזה נוגע אליהם, כתב בלשון יחיד.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (כ, ג)     

מדוע היה זה הדיבר השני?

אבן עזרא: הקב"ה אמר: לאחר שתדע שאנכי בראתי הכל, לא יהיה לך אלהים זולתי.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ… לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה (כ, יב)      

מדוע במצות כיבוד הורים ניתן שכר זה?

אברבנאל: בהיות האדם גומל חסד לאביו ולאמו שהטיבו עמו ונתנו לו את מציאות חייו וגידולו, יהיה שכרו שיאריך ימים על האדמה ואת המציאות וההוויה שעשו לו אבותיו, הוא יעצים ויגדיל כשיאריך ימים ושנים בעולם הזה ויהיו לו בנים ובני בנים.

אור החיים: אריכות ימים אינה שכר על כיבוד הורים, אלא ענין סגולי, שנתן הקב"ה במצוה זו, וגילה על כך בתורה.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת יתרו תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בדבריו למשה, כפל הקב"ה לשונו ואמר: 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'. רש"י מבאר את פשר כפל הלשון, וכתב: "לבית יעקב, אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגד לבני ישראל, עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין".

בהתייחסות הקדימה התורה את הנשים לגברים, ועל כך נשאלת השאלה:

מדוע בקבלת התורה הקדים הקב"ה את הנשים לאנשים?

התורה ניתנה לכל הדורות. הקב"ה רצה שנקיים את התורה לעולם, שהרי הקב"ה לא יתגלה שנית בנתינת תורה, שנאמר "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יח), ופירש רמב"ן, שהקול שהיה בנתינת התורה בהר סיני לא ישוב עוד.

המשך לימוד התורה כשנחנך את בנינו לאהבת התורה ואהבת הקב"ה. ויש לעשות זאת עוד בעודם קטנים. כשגדלים – קשה יותר להקנות להם זאת. מלאכת החינוך מוטלת בעיקר על האמהות.

נמצא, שהנשים גורמות לחינוך ותורמות שתימשך התורה לדורות. ועל כך הערכתנו והוקרתנו הרבה לנשים. בהנצחת התורה לדורות ראוי להקדים את הנשים שתמשכנה את החינוך.

שבת שלום ומבורך

הפוסט מקומן המיוחד של הנשים בחינוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שכתבה התורה 'וַיְדַבֵּר', מה מלמדת המילה 'לֵאמֹר'?

פסיקתא זוטרתא: "'לֵאמֹר', צא ואמור להם והשיבני. ומנין שהיה משיב? שנאמר 'וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל  ה" (לעיל יט, ח)".

רבינו בחיי: "הוסיף 'לֵאמֹר' להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע… או יש לפרש 'לֵאמֹר' על הנסתר, כי כל דברי הקב"ה בהם נגלה ונסתר, ויבא הדבור על הנגלה והאמירה על הנסתר, וזה כטעם 'וידבר ה' אל משה לאמר' ברוב מקומות שבתורה, כי הגיד למשה הנגלה והנסתר".

אור החיים: מבאר על פי הזהר (ח"ב צג ע"ב), שאומר שכל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. המילה 'לֵאמֹר' מלמדת שבדברים אלו יש אמרות נוספות הכלולות ורמוזות בהן.

משך חכמה: אין זה כשאר מקומות בתורה שכתובה המילה 'לֵאמֹר', שהרי בפסוק זה כתוב שהקב"ה דיבר עם כלל ישראל, ולא שהוא ציוה למשה לאמר לישראל. משמעות מילה זו היא, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א וה"ג), שעיקר האמונה היא מצד שכל ישראל שמעו ואמרו לבניהם, ובניהם אמרו לדורות הבאים, עבור דרך ימינו ולדורות הבאים. המילה 'לֵאמֹר' מבטאת את עיקר האמונה שמושתתת על האמירה וההעברה מדור לדור.

הפוסט מה מלמדת המילה 'לֵאמֹר', לאחר שנכתב וַיְדַבֵּר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפל הלשון 'וַיַּחֲנוּ… וַיִּחַן'?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "להלן 'ויסעו בני ישראל ויחנו בני ישראל' נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת וכאן הוא אומר 'וַיִּחַן' שם חנייה אחת ניתן בלבם כדי שיאהבו זה את זה ויקבלו את התורה. דבר אחר, 'וַיִּחַן שָׁם' אמר להם שהות הרבה אתם שוהין שם וכן מצינו באחרונה ששהו שנים עשר חדש חסר עשרת ימים".

מדרש שכל טוב: "מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר 'וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר'? אלא כל מקום שנאמר 'וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ' נוסעין במחלוקת, אבל כאן כתיב 'וַיַּחֲנוּ' וכתיב 'וַיִּחַן', תחילה 'וַיַּחֲנוּ' במחלוקת ולבסוף 'וַיִּחַן', הושוו כולם לב אחד".

אבן עזרא: המילה 'וַיַּחֲנוּ' מוסבת על ראשי המטות והזקנים, שמכבודם חנו נגד ההר. בנוסף כתבה התורה 'וַיִּחַן', ללמדנו שהיו מועטים.

אלשיך: המילה 'וַיַּחֲנוּ' בלשון רבים מורה על העדר אחדות קדושה, ללמדנו שבחנייתם שם, כשבאו למדבר סיני הם לא היו בשלמות הכנה, ועל כן לא קיבלו עדיין את התורה. המילה 'וַיִּחַן' שכתובה לאחר מכן בלשון יחיד מלמדת שאחר כך היו מאוחדים, ואז קיבלו את התורה.

הפוסט כפל הלשון וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.