הדגשת התורה – תענון בלשון רבים
כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (כב, כא)
מדוע נכתב 'תְעַנּוּן' ברבים, ולא ביחיד, כפי שנכתבו דינים בפרק זה?
אבן עזרא: ללמדנו שדין הרואים את העינוי ושותקים כדינו של המענה, ולכן כתוב בפסוק הבא 'אִם עַנֵּה תְעַנֶּה… וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב…'.
חזקוני: משום שגם השומעים את דברי החרפה, נחשבים לפושעים כשרואים את העלבון ושותקים ולא מוחים.
בעל הטורים: "לומר שכל ישראל ערבים זה בזה, שאפילו אם עינה האחד, כאילו עינו כולם".
הגר"א: "כתיב לשון רבים, לרבות אזהרה על כל אדם".
רש"ר הירש: "ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם על פי חוק, ולכן הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה בפסוק הקודם (לשון יחיד)… אולם ביחסי חברה, ובהליכות אדם עם חברו, נתונים אנשים אלה, המשוללים נציגות, משענת והדרכה לקיפוח ולהשפלה. משום כך פונה התורה אל החברה ואומרת: 'לֹא תְעַנּוּן', אל תנצלו את חולשתם לרעה, אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם".
מלבי"ם: לשון הפסוק ברבים מורה שמזהיר את בית הדין והציבור שישגיחו על זה, שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח על כך, ולכן כתבה התורה אלמנה ויתום, משום שבשאר בני אדם אין אזהרה על בית הדין, אלא כל יחיד מצווה שלא לענות את חברו.
