הדגשת התורה – אביונך
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (כג, ו)
מדוע כתבה התורה 'אֶבְיֹנְךָ', ולא כתבה 'אביון'?
אלשיך: מקור המילה אביון, מלשון 'תאב'. התורה הזהירה את הדיין, שאם יבוא לפניו דין של עני שתובע עשיר שחייב לו סכום כסף, שלא יחשוב הדיין או יאמר לעני: הרי אני מכיר אותך שאתה אביון, ומהיכן היה לך סכום כסף להלוות לעשיר. ויסיק הדיין, שכנראה האביון נתן עיניו בממון העשיר ועל כן תובעו, שלא כדין. 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ', אלא תחשיב אותו כבעל הון רב.
אור החיים: התורה מצווה בפסוק זה לפרנס את העניים, וכתבה 'אֶבְיֹנְךָ', כפי שאמרו חז"ל 'ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין'. ומזהירה התורה בפסוק זה שלא יטה את המשפט שיקדים את הדין שצריך להיות מאוחר יותר, שיהיה לפניו, וכותבת זאת במילה 'אֶבְיֹנְךָ', שכביכול הוא קודם לאביון אחר.
רש"ר הירש: חז"ל דייקו מהמילה 'בְּרִיבוֹ', "בריבו אין אתה מטהו, אבל מטהו אתה במתנותיו", ומבארים שיש להניח לעניים ספק לקט ושכחה וכיו"ב, (אם יש ספק למי שייכות מתנות העניים, לעני או לבעלים, יש לנטות לזכות העני). נכתב 'אֶבְיֹנְךָ', ללמדנו שהאביון שלך ופרנסתו עליך. האביון חש שרצונו תלוי בטוב לב של העשירים, ומצפה לעזרת נציגות הציבור. התורה מזהירה שלמרות זאת, כשהוא עומד לפניך 'בְּרִיבוֹ', בבי"ד אסור להטות משפט לטובתו.
