https://did.li/crPCN

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ… (יט, ב)

מדוע פרשה זו נאמרה לכלל ישראל?

רש"י: משום שגופי תורה רבים תלויים בה. אמירת פרשה זו במעמד כלל ישראל מנעה אפשרות שמי מהם יאמר: איני יכול לקיים מצוה זו, משום שיש לי שאלה עליה ולא יכלתי לשאול את משה רבינו.

אבן עזרא: "להכניס את הגרים, בעבור שהם נזהרים על העריות כישראלים".

חזקוני: פרשה זו נאמרה בכינוס, כמו עשרת הדברות, משום שכל הדברות כלולות בה.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (יט, ג)

מדוע הסמיכה התורה מורא הורים לשמירת שבת?

רש"י: "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות".

רשב"ם: "כשם שבעשרת הדיברות נאמר כיבוד אב ואם אצל שמירת שבת, שהושוה כיבודם לכבוד המקום, אף כאן סמכן הכתוב לפי פשוטו".

חזקוני: ללמדנו שהאב מצווה שבנו הקטן ישמור שבת.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל… (יט, טו)

מה ביאור ציווי התורה 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט'?

רש"י: "מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה".

רבי חיים פלטיאל: אזהרה לשלושת הדיינים, ולכן נאמר בלשון רבים.

משיבת נפש: אזהרה לציבור, שלא ימנו דיין שאינו בקי בתורה. אם ימנוהו יעשו עוול בטעות והעונש יוטל על הציבור, ולכן מכל הפסוקים שבפרק זה, נכתב פסוק זה בלשון רבים.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (יט, יז)

מדוע נסמכה אזהרת 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' לאחר הוראת 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ'?

רשב"ם: "אם גמלך רעה לא תתראה לפניו כאוהב [בפיו שלום את רעהו ידבר] ובקרבו ישים ארבו, לא טוב [הדבר אשר אתה עושה], אל תשנאהו בלבך, אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום".

רמב"ן: 'הוכח תוכיח' היא מצוה אחרת, ללא קשר לציווי בחלק הראשון של הפסוק.

רבי חיים פלטיאל: "אף על פי שאמרתי לך: 'כי תראה חמור שונאך', ומוקמינן לה בשונא ישראל שעשה עבירה, אפילו הכי 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אלא 'הוכיח תוכיח את עמיתך', עד ק' פעמים".

הדר זקנים: "שאם שמעת שאומרים עליו שום דופי אל תשנאהו בלבבך, אלא 'הוכח…' כלומר תחקור הדבר ותפשפש אם זה אמת שאומרים עליו. ואם לא תחקור היטב האמת אם תשנאהו 'תשא עליו חטא'".

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)

איך התורה מצווה שאדם יאהב כל אחד כמו שאוהב את עצמו? האם יכול אדם לאהוב כל אחד באותה מידה, כפי שאוהב את עצמו?

רמב"ן: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה".

כדי לאהוב את הזולת אין צריך אדם לוותר או להקריב מעצמו עבורו. רמב"ן מחדש שנדרש רק דבר אחד – 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה. ולכן הוסיפה התורה את המילה 'כמוך'.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים… וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (כ, כו)

מה הדגיש הקב"ה במילים "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים…"?

רש"י: "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו".

בכור שור: "אם לא תבדילו מן הטומאה, הרי אתם כהם מובדלים ממני. ואם תבדילו מן הטומאה, הרי אתם מובדלים מן העמים ומדובקים אלי".

רבינו בחיי: "חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושינו, ומתוך שאנו מסוגלין במצות התורה הם מקנאים בנו, ומתוך קנאתם ישנאו אותנו".

רש"ר הירש: "לא הבדלתי אתכם מן העמים אלא למען תהיו לי, ותשליטו את רצוני על כל משטר חייכם. אם תחדלו מלהיות לי, תתבוללו בעמים ותאבדו בהם".

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ – כיצד?

לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל… בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (יט, טו)

רש"י: כמשמעו. דבר אחר, הווי דן את חברך לכף זכות.

הגאון רבי זלמן מוואלוז'ין היה שקוע בתורה וסיפורים רבים ישנם על כך שלא ראה ולא שמע מאומה בעת שלמד. על אף שהיה רבי זלמן שקוע בתורה, עם כל זאת נתן ליבו בכל מה שקשור לבין אדם לחברו באופן נפלא.

באחת הפעמים כשיצא מהמקווה בווילנא, גילה שחולצתו נלקחה על ידי מאן דהו. רבי זלמן היה פיקח ושיער לעצמו שעני שלא השיגה ידו לקנות בגד, חמד את חולצתו. הוא התעטף בבגדו העליון וכך שב לביתו, ללא חולצה.

כשנכנס לבית שאלתו הרבנית: הולכים לטבול ושוכחים את הבגדים?

השיב לה רבי זלמן: עני אחד לקח בטעות את חולצתי במקום את חולצתו.

הרבנית ביקשה להבין ושאלה: אז מדוע לא נטלת את החולצה שלו, לפחות עד שיחזיר את שלך?

השיב לה ר' זלמן השיב בחיוך: את החולצה שלו הוא שכח להשאיר…

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת קדושים תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

על פסוק זה כמה שאלות, ונפתח בביאור תחילתו. נקימה היא עשיית מעשה בפועל, שמטרתו לגמול רעה עבור מי שהרע לו. חז"ל נוקטים בדוגמא: "אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר, אמר לו הוא: השאילני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. זו היא נקימה" (יומא כג ע"א). כלומר סירוב של חבר להיטיב, בעקבות סירוב קודם של רעהו למתן סיוע אחר. ועל כך כותבת התורה במפורש: 'לא תקום'.

נשאלת השאלה: מדוע התורה כלל לא מתייחסת להתנהגותו זו של הראשון, שפתח בסירוב לעזור לחברו. הרי סירובו להשאיל יום קודם (בדוגמא של חז"ל) הוליד וגרם לתגובת רעהו?

היכן הצדק? מדוע התורה מתערבת רק באשר לתגובת השני, ואוסרת לנהוג כך? וכי הראשון, שפתח בסירוב תחילה, פעל כשורה?

החזקוני יורד לשרשם של הדברים ומבאר: "הראשון לא הניח להשאיל לו, אלא מחמת צרות עין, שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו, לולי השנאה שהוא רוצה להנקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקב"ה: תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם".

החזקוני מבאר לנו כלל חשוב מאד, אין איסור בתורה להיות קמצן. אמנם הנוהג כך לוקה במידה רעה במערכת היחסים שבין איש לרעהו, אך התורה לא מחייבת אדם להשאיל את חפציו, יתכן שהם יקרים בעיניו וקשה לו להיפרד מהם.

אולם כשיהודי מסרב להשאיל חפץ לחברו בשל איבה או עוינות, כשהוא מתחיל לנהל חשבון ו"פנקסנות" של צרות עין, זה "מדרון חלקלק", שיוביל לשנאה, ואת זה אסרה התורה. כנגד זה סיימה התורה את הפסוק במילים "ואהבת לרעך כמוך". אדם הלוקה בנטיות הנקימה והנטירה, עליו להעניק לרעהו את שנזקק לו למרות הקושי. ואז, כך מבטיחה התורה, הוא יזכה למעלת "ואהבת לרעך כמוך".

ומסיים החזקוני את ביאורו על המילים 'ואהבת לרעך כמוך' וכותב: "אם תעשה כן תאהבהו". התורה מורה לאדם לעבוד על מידותיו, ולנהוג על פי השכל, ולא בהתאם לרצונותיו האישיים, שפעמים רבות מונחים מרגשות שליליים.

על בסיס יסוד זה ניתן להבין שאלה אחרת, על ציווי התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בסיום הפסוק.

בקריאה ראשונה דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?

יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?

חז"ל נתנו דעתם על כך, ונתנו לנו כלים ליישום, וכך כתבו במסכת כלה רבתי פרק ד: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו". כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב בהלכות דעות (פ"ו ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

מבחינה מעשית נדרשת ממנו אהבה מושלמת כנפשו. איך עושים זאת? נדרשת מהאדם עבודה אישית על מידותיו. לפעול חיובי, לספר בשבחו ולחוס על ממונו. גם כשעולה וצפה מחשבה שלילית כלפי הזולת, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולמנוע מהרגש להשתלט על מעשינו.

הפוסט ואהבת לרעך – כמוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה הדגיש הקב"ה במילים "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים…"?

רש"י: "אם אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו".

בכור שור: "אם לא תבדילו מן הטומאה, הרי אתם כהם מובדלים ממני. ואם תבדילו מן הטומאה, הרי אתם מובדלים מן העמים ומדובקים אלי".

רבינו בחיי: "חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושינו, ומתוך שאנו מסוגלין במצות התורה הם מקנאים בנו, ומתוך קנאתם ישנאו אותנו".

רש"ר הירש: "לא הבדלתי אתכם מן העמים אלא למען תהיו לי, ותשליטו את רצוני על כל משטר חייכם. אם תחדלו מלהיות לי, תתבוללו בעמים ותאבדו בהם".

העמק דבר: "קדושה משמעו פרוש ומובדל מן העמים וכן משמעות הבדלה. קדושה משמעו פרישה בדבר שאין דעת אנושי נותנת לכך, אלא שהקב"ה ציווה. הבדלה משמעו שדעתו הוא דעת נקיה ומובדל מנפש הגסה. ואמרה תורה דהבדלה מכל אשר תרמוש האדמה יהיה גורם להיות קדושים לשמו ית' אפילו בדבר שאין דעת אנושי נותנת לפרוש מזה, והקדושה תגרום למדרגה יותר גבוה שאבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שאפילו מה שהטבע נותנת להבדיל יהיה גם כן לי".

הפוסט קדושה והבדלה – דגש הקב"ה על ואבדיל אתכם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה אזהרת 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' לאחר הוראת 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ'?

רשב"ם: "אם גמלך רעה לא תתראה לפניו כאוהב [בפיו שלום את רעהו ידבר] ובקרבו ישים ארבו, לא טוב [הדבר אשר אתה עושה], אל תשנאהו בלבך, אלא הוכיח תוכיחהו על מה שעשה ומתוך כך יהיה שלום".

בכור שור: "שאם יעשה לך אחיך דבר שקשה בעיניך, לא תשנאנו בתוך לבבך, אלא הוכיחנו ואמור לו: למה עשית לי כזאת? דשמא לא נתכוין למה שאתה סבור, או נאנס, או שום טעם יש בדבר שיאמר לך, ומתוך כך תדע שלא עשה עמך שלא כהוגן".

רמב"ן: 'הוכח תוכיח' היא מצוה אחרת, ללא קשר לציווי בחלק הראשון של הפסוק.

רבי חיים פלטיאל: "אף על פי שאמרתי לך: 'כי תראה חמור שונאך', ומוקמינן לה בשונא ישראל שעשה עבירה, אפילו הכי 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אלא 'הוכיח תוכיח את עמיתך', עד ק' פעמים".

הדר זקנים: "שאם שמעת שאומרים עליו שום דופי אל תשנאהו בלבבך, אלא 'הוכח…' כלומר תחקור הדבר ותפשפש אם זה אמת שאומרים עליו. ואם לא תחקור היטב האמת אם תשנאהו 'תשא עליו חטא'".

הפוסט הקשר שבין תוכחה למניעת שנאה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור ציווי התורה 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט'?

רש"י: "מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה".

רבי חיים פלטיאל: אזהרה לשלושת הדיינים, ולכן נאמר בלשון רבים.

משיבת נפש: אזהרה לציבור, שלא ימנו דיין שאינו בקי בתורה. אם ימנוהו יעשו עוול בטעות והעונש יוטל על הציבור, ולכן מכל הפסוקים שבפרק זה, נכתב פסוק זה בלשון רבים.

אלשיך: "כי אפשר יעבור הדיין בהטות אל אחד מן הצדדין. או יאמר בלבו: היתכן כי איש עשיר חמד שלשה או ארבעה זוזים להחסיר לחם רעב, ויטה לומר כי חרפת רעב השיא את העני לבא בעלילה על העשיר, ואפשר כי בהפוך הוא, ויזכה את העשיר ויעשה עול במשפט".

אור החיים: "אזהרה זו באה לבעלי דינים, שלא יערימו לזכות כפי הדין. והוא עול ולזה אמר בלשון רבים 'לא תעשו…'. ושיעור אומרו 'עול במשפט' הוא על זה הדרך, במשפט אשר ישפטו הדיינים שלא יסובבו שיהיה בו עול, כי הדיין שופט על פי הטענות אשר יסדרו לפניו. ולזה סמך מצוה זו לאזהרת 'לפני עור…', כי זה מכשיל הדיין לשפוט משפט מעוול".

הפוסט ביאור הציווי לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הסמיכה התורה מורא הורים לשמירת שבת?

רש"י: "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר: אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך: חלל את השבת, אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצוות".

רשב"ם: "כשם שבעשרת הדיברות נאמר כיבוד אב ואם אצל שמירת שבת, שהושוה כיבודם לכבוד המקום, אף כאן סמכן הכתוב לפי פשוטו".

חזקוני: ללמדנו שהאב מצווה שבנו הקטן ישמור שבת.

כלי יקר: "ומה שפירט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה הלא הוא אביך קנך והוא עשך ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאך כי זולתו לא היה לך מציאות כלל, והשבת מורה על כיבוד של ה' יתברך כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב"ה לאור ההויה אותך ואת אביך. ואם יאמר לך אביך: חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש, כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו, ויאמר כל זה לפתותך שתבטל רצון אביך שבשמים מפני רצונו, לא תאבה ולא תשמע לו, כי באמת הוא יתברך אב לכולנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו יתברך, כי אתה ואביך חייבים בכבודו".

רש"ר הירש: "ההורים נתמנו להיות מבשרי רצון ה', ורק לצורך זה ניתנה סמכות לרצונם. מטבע הדברים, גם רצון ההורים מתבטל מפני רצון ה'. השבת ננקטה כאן כדוגמה לכל התורה כולה, שהרי היא המקור והבסיס של כל הייעוד היהודי. אף היא אות עולם להשלטת רצון ה' על כל מעשינו בתחום הטבע והחברה".

הפוסט סמיכת מורא הורים לשמירת שבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פרשה זו נאמרה לכלל ישראל?

רש"י: משום שגופי תורה רבים תלויים בה. אמירת פרשה זו במעמד כלל ישראל מנעה אפשרות שמי מהם יאמר: איני יכול לקיים מצוה זו, משום שיש לי שאלה עליה ולא יכלתי לשאול את משה רבינו.

אבן עזרא: "להכניס את הגרים, בעבור שהם נזהרים על העריות כישראלים".

חזקוני: פרשה זו נאמרה בכינוס, כמו עשרת הדברות, משום שכל הדברות כלולות בה.

רש"ר הירש: מצינו כעין זה רק במצווה הראשונה שניתנה לישראל, במצוות קרבן פסח, לפני צאתם ממצרים, שם נאמר במפורש למשה ולאהרן לצוות את כל העדה. מצוות 'קדשים תהיו' מצַווה על הדרגה העליונה המוחלטת של שלמות אנושית מוסרית, ולכן נאמרה לכל אדם, ללא הבדל מעמד או גיל. אין אדם, שקריאה זו פונה אליו בייחוד, משום שכולנו חייבים להיות קדושים.

הפוסט מדוע פרשה זו נאמרה לכלל ישראל? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפל הלשון, "אַחֲרֵי מוֹת… וַיָּמֻתוּ"?

התורה מלמדת מדוע ואיך אירע "אחרי מות", לפי ש"בקרבתם לפני ה'" – שהתקרבו לפי הבנתם, בלי ציווי מפורש, ולכן "וימותו".

ללמדנו שבעבודת הקב"ה אין שום מקום שאדם יכול לעשות משהו מדעתו ומהרגשתו העצמית, בין לטוב ובין לרע.

וְנָתַן אֶת הַקטֹרֶת עַל הָאֵש לִפְנֵי ה' (טז, יג) 

מדוע הכהן הגדול מפסיק באמצע עבודת הפר ולא מכניס את דמו לקודש הקדשים?

חפץ חיים: בלי כפרה על חטא לשון הרע אין כניסה לקודש הקדשים. הקטורת מכפרת על עוון לשון הרע. כל עוד הכהן הגדול לא הקטיר את הקטורת אין הוא יכול להיכנס לקדש הקדשים עם דם הפר. רק לאחר שהקטיר הקטורת, כשהושגה הכפרה על עוון לשון הרע, הוא ממשיך בעבודת הפר, ומכניס את דמו לקדש הקדשים.

חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (יז, יג)

מדוע רק דם חיה ועוף מכסים ואילו דם בהמה לא מכסים?

אור החיים: בבהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף. בחיה ועוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ… (יח, ג)

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

מדרש אגדה: "'כמעשה ארץ מצרים', מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנאמר 'אשר ישבתם בה'. 'וכמעשה ארץ כנען', מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר 'אשר אני מביא אתכם שמה'".

רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (יט, יד)

איך אדם חוטא? כשרופא מזהיר שלא לאכול מה שמסכן בריאות, ברור כיצד ננהג. מדוע אין מפחדים מציווי הקב"ה?

רבי ישראל סלנטר: זו כוונת הפסוק 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ', עלינו לירא ולפחד מהקב"ה, כיון ש'אֲנִי ה'', הוראת הקב"ה טובה מכל רופא מומחה, שבני אדם חוששים לדבריו.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)

מה ביאור הציווי? וכי אדם יכול לאהוב את רעהו כפי שאוהב את עצמו?

רמב"ן: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". כיום מקובל לכנות זאת במילה 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ (יט, יא)

מדוע נכתב בלשון רבים?

חזקוני: ללמדנו שהרואה ומחריש גם הוא נחשב לגנב, כמו זה שגנב.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' (יט, טז)

האם יש קשר בין שני הציוויים, או שאלו שני ציוויים שונים?

אבן עזרא: לאחר שמסבירה התורה את איסור המלשינות, מבארת את איסור 'לא תעמוד על דם רעך', שלא יתחבר עם אנשי דמים, שכן רבים נרצחו ונהרגו בגלל המלשינות.

בכור שור: לאחר שמזהירה התורה על איסור רכילות, כדי שלא תעמוד על דם רעיך. לאחר מכן כתבה התורה שאם תלך רכיל, אז תעמוד 'על דם רעך'.

חזקוני: לא כתוב ו' בין שני חלקי הפסוק, ללמדנו שזו מצוה אחת. אילו היה ו' ביניהם, היה מקום לומר שאלו שתי מצוות. ביאור הפסוק, לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך.

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (יט, יט)

מדוע הזהירה על כך התורה לאחר שכתבה על המצוות שבין אדם לחברו?

חזקוני: "אחר שציווה להיות קדוש, שלא לעשות חמס לרעהו, ציווה כמו כן שלא לעשות לבהמה ולשאר עניינים, לשנות בהם מעשה הקב"ה, שכשם שציווה הקב"ה במעשה בראשית שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו, כך ציווה והזהיר בכל עניני כלאים".

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה… לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)

מדוע פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

רש"ר הירש: יש חשיבות לשינוי מלשון רבים ללשון יחיד. ביסודו של דבר הארץ קנויה לכלל, ואפילו לאחר שנתחלקה, לא ניתנה ליחידים למטרות אנוכיות גרידא, אלא היא קרויה 'ארצכם', אפילו שעה שהיא נעשית שדך, אפילו באספך את היבול של חלקך באדמת הכלל, עודנה נחלת הכלל.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (יט, לב)

מה ההבדל בין 'תָּקוּם' לבין 'וְהָדַרְתָּ'?

כלי יקר: הידור יותר מקימה וכולל גם אותו. כמו כן, הזקנה חשובה יותר מהשיבה.

הפוסט גליון אחרי מות – קדושים תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם יש קשר בין שני הציוויים, או שאלו שני ציוויים שונים?

• רש"י: אלו שני ציוויים שונים: א. 'לא תלך רכיל' – איסור סיפור לשון הרע. ב. 'לא תעמד על דם רעך' – איסור לראות במיתתו כשאתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר.
• אבן עזרא: לאחר שמסבירה התורה את איסור המלשינות, מבארת את איסור 'לא תעמוד על דם רעך', שלא יתחבר עם אנשי דמים, שכן רבים נרצחו ונהרגו בגלל המלשינות.
• בכור שור: לאחר שמזהירה התורה על איסור רכילות, כדי שלא תעמוד על דם רעיך. לאחר מכן כתבה התורה שאם תלך רכיל, אז תעמוד 'על דם רעך'.
• חזקוני: לא כתוב ו' בין שני חלקי הפסוק, ללמדנו שזו מצוה אחת. אילו היה ו' ביניהם, היה מקום לומר שאלו שתי מצוות. ביאור הפסוק, לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך.

הפוסט לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי תוכחה?

רבי יצחק בר ששת, (הריב"ש) משיב בשו"ת שחיבר בסימן תל"א על שאלה שנשאל, מה ההבדל בין 'הוכחה' לבין 'תוכחה'. ועונה: "הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין שנים ובא השלישי והכריע ביניהם, כמו שאמר יעקב ללבן: 'מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ, שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ' (בראשית לא, לז). לבן טען שהוא צודק, וכנגדו יעקב חלק עליו וסבר שהצדק עימו ועל כן הציע ללבן שיפנו ל"צד שלישי", "ניטרלי", שיכריע ('וְיוֹכִיחוּ') עם מי משניהם הצדק.

לעומת זאת, תוכחה זה מצב שבו אדם מוכיח את רעהו על מעשיו השליליים, כפי שכתוב בפרשתנו 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. שמוכיח אדם על חטא ברור, שאין צורך בהוכחה. הוא מראה לו שאינו נוהג כראוי.

שני סוגי תוכחות

על בסיס דברי הריב"ש, לימד אותנו החיד"א כלל יסודי וחשוב בהלכות בין אדם לחברו ותוכחה לזולת. בדרוש י"ב ב'דברים אחדים', לשבת תשובה הסביר החיד"א את דברי שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח), שכוונתו במילים 'אַל תּוֹכַח לֵץ', שלא יוכיח אותו בדרך תוכחה, שלא יאמר לו שמעשיו רעים ומוכיח אותו על כך, משום שהתוצאה תהיה 'יִשְׂנָאֶךָּ'. אלא איך ינהג? דברי המוכיח יהיו בדרך הוכחה וחכמה, שיאמר לו: מעשה זה שעשית, יש צדדים לכאן ולכאן. אמנם יש צד זכות לטעון כך, אבל להבא תימנע מכך.

על פי זה מבאר את כפל המילים 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' בפרשתנו, שבתוכחה יש שני אופנים, ויש לנהוג באחד מהם, בהתאם לדמות שאותה מוכיחים. 'הוֹכֵחַ' – ללץ, לאדם שאינו חכם. עורר לו ספיקות ותוכיח אותו על מעשיו, (כפי שאמר יעקב ללבן 'וְיוֹכִיחוּ'), כדי שלא לפגוע בכבודו. 'תּוֹכִיחַ' – אדם חכם שניתן להעמידו על מעשה שלילי שעשה. אדם שיקבל את התוכחה וישפר דרכיו.

הקושי שבתוכחה

אם חשבנו שתוכחה היא דבר קל, וכל אחד יכול להוכיח, הרי שאמרו על כך חז"ל במסכת ערכין (דף טז ע"ב): "תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: (=המוכיח) טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: (=משיב לו המוכח, במטבע לשון חריפה יותר, הנתמכת בהוכחות) טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

מבאר לנו כתב סופר בשו"ת שחיבר או"ח סי' נז: "ובאמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה, יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו, אם יוכיח או יפה השתיקה. מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא, ולא יקבל התוכחה, תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו". לביאורו, יש להיזהר שהתוכחה לא תגרום לו להיענש, יותר מאשר בלעדיה, אם לא היה יודע שחטא…

כיצד ניתן להוכיח?

השל"ה הקדוש ביאר את הפסוק 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ', באופן שנותן עצה והדרכה, כיצד להוכיח. הוא הסביר את דברי שלמה המלך: 'אַל תּוֹכַח לֵץ', אל תאמר לו: אתה לץ, אתה חוטא ורשע, משום שאז 'יִשְׂנָאֶךָּ', לא ירצה לקבל את הדברים, ותתפתח ביניכם עוינות, אלא 'הוֹכַח לְחָכָם', תאמר לו דברים חיוביים (נכונים כמובן), כדוגמת: אתה חכם, ואז התוצאה תהיה – 'וְיֶאֱהָבֶךָּ', שיקבל את התוכחה ויאהב אותך.

הפוסט תוכחה – לפרשיות אחרי מות – קדושים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט ואהבת לרעך כמוך הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ' – לקבל הבנות ראויות בחיים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ – כיצד? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם' – לכל אחד בדרכו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יט, יח  לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'

נקימה – כשאדם מסרב להשאיל לחברו חפץ, לאור סירוב קודם של חברו להשאיל לו.

נטירה – כשהוא משאיל לחברו שסירב לפני כן להשאיל, אלא שמצרף תזכורת מבישה: איני כמוך, אתה לא השאלת לי אולם אני כן משאיל לך.

חזקוני מדייק בפסוקים דבר מעניין: ראובן מבקש משמעון שישאיל לו כלי, אך שמעון מסרב. למחרת כששמעון מגיע לשאול חפץ וראובן מסרב לו, נזעקת נורה אדומה רוחנית: "לא תיקום".

היכן הצדק? מדוע כששמעון מיאן להשאיל לראובן, הכל היה בסדר מבחינת התורה, ורק כשראובן סירב, לפתע מתייצב לאו של נקמה?

מבאר החזקוני: אין איסור בתורה להיות כילי וקמצן. אלא שהנוהג כך לוקה במידה רעה. התורה לא מחייבת להשאיל או להלוות. אמנם קמצנות היא מידה ומחלה רעה, אך אין איסור לחלות בה…

אולם כשיהודי מסרב להשאיל לחברו בשל איבה, כשמתחיל להתנהל חשבון ו"פנקסנות" של צרות עין, בגלל נקימה או נטירה זה אסור מהתורה.

ולכן בסיום הפסוק נאמר "ואהבת לרעך כמוך", על הלוקה בנטיות הנקימה והנטירה, להעניק לרעהו את שנזקק לו למרות הקושי. התורה מבטיחה שיזכה למעלת "ואהבת לרעך כמוך".

הפוסט עבודת המידות – נקימה ונטירה, לפרשת קדושים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.