ואהבת לרעך כמוך
לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)
דרישת התורה אינה מובנת, כיצד ניתן לצוות על אהבה, על דבר שבלב, שיסודו ברגשות פנימיים עמוקים? וכי אדם יכול "ליצור" במו ידיו מצב שבו יאהב את חברו ויביא עצמו לאהבת הזולת?
יתירה מזו, כיצד ניתן להורות לאדם לאהוב את רעהו, באותה מידה שאוהב את עצמו? האם עליו לדאוג לרווחת חברו, כפי שעושה עבורו? האם יכול אדם להתאבל על צער רעהו, באותה מידה שמצטער הוא על צרותיו שלו?
חז"ל נתנו דעתם על כך, וכתבו לנו כיצד לעשות זאת: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו" (מסכת כלה רבתי פרק ד). כיצד עושים זאת? הרמב"ם שהינו פוסק הלכות, כותב (בהלכות דעות פ"ו ה"ג) "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו". מבחינה מעשית נדרש ממנו אהבה מושלמת כנפשו. עבודה זו נדרשת מכל אחד מאיתנו, חרף הקשיים הכרוכים בכך. גם כשעולה וצפה מחשבת שנאה ממעמקי הלב, יש להשית את מעמקי ההגיון השכלי, ולא לאפשר לרגש להשתלט על מעשינו.
