'חויה בשולחן שבת' לפרשת עקב תשפ"ה

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ (ז, יב)

מה מובנה של המילה 'עֵקֶב'? ומדוע נקטה בה התורה?

אונקלוס: "ויהי חלף דתקבלון", [רמב"ן: כמו 'חלף עבודתכם' (במדבר יח, לא), עשאו לשון סבוב].

רש"י: "אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".

אבן עזרא: "כמו 'לעולם עקב' (תהילים קיט, קיב) שכר באחרונה".

רמב"ן: "טעם 'עקב', כמו בעבור, וכן 'עקב אשר שמע אברהם בקולי' (בראשית כו. ה)… כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, 'עקוב הלב' (ירמיה יז, ט), 'ויעקבני זה פעמים' (בראשית כז, לו), ענין גלגולין וסבות. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב, 'וידו אוחזת בעקב עשו' (בראשית כה, כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב".

חזקוני: "והיה עקב תשמעון – בשביל שתשמעון…".

בעל הטורים: "ענוה, למוד מן העקב הזה שהולך אחר הרגל דרך ענוה ולפיכך אינו ניגף כמו אצבעות הרגלים".

אור החיים: "פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה (סוטה מט ב) 'בעקבות משיחא…', כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות".

 

מה היה הנס ב'רגלך לא בצקה'?

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה (ח, ד)

מה היה הנס המיוחד ב'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה'?

מדרש אגדה: "מלמד שהשמלה וגם המנעלים שברגליהם כמו שהיו גדלים גם הם היו גדלים עמהם".

אונקלוס: שלא התקלקלו המנעלים שלרגליהם

רש"י: "לא נפחה כבצק, כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות".

תרגום יונתן: על ידי ש'שמלתך לא בלתה מעל רגלך', היה נס שהם לא היו צריכים ללכת יחפים.

אבן עזרא: משמע שהיו שני ניסים, א. הנעליים לא בלו. ב. 'רגלך לא בצקה', דרכו של מי שהולך הרבה, אפילו עם נעליים רגלו מתנפחת. לבני ישראל אירע נס, שלמרות שהלכו הרבה רגליהם לא התנפחו.

רבינו בחיי: "יאמר זה כלפי הלויים, שהיו נושאין הארון במדבר על כתפיהם יחפים, ואף על פי שמשפט הכהנים לשאת את הארון והוא דבר מסור להם ולא ללויים, היו הכהנים עכשיו בדבר מועטין עד שנתרבו ונטלו את שלהם".

פירוש ר' עובדיה מברטנורא: (עמר נקא) 'וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה', כדרכם של ההולכים יחפים. מדוע? משום שלא הלכתם יחפים מעולם, מדוע לא הלכתם יחפים? משום שנעלך 'לא בלתה', ולא חסרו לכם מנעלים, וזה היה עיקר הנס.

רש"ר הירש: רגליך לא התנפחו מהמסע במדבר.

 

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ 'בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם' (יא, יג)

מדוע כתבה התורה שוב, הרי הזהירה על כך (דברים ו, ה) 'בכל לבבך ובכל נפשך'?

מדרש תנאים: "מה תלמוד לומר 'בְּכָל לְבַבְכֶם', והלא כבר נאמר (לעיל ו, ה) 'בכל לבבך'? להלן לתלמוד וכאן למעשה, הואיל ושמעת – עשה".

רש"י: בפרשה הקודמת כתבה התורה 'בכל לבבך ובכל נפשך' בלשון יחיד והזהירה את היחיד. כאן הזהירה התורה את הציבור.

רמב"ן: "וביאור הענין, (מבאר את רש"י) כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה.

ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם".