https://did.li/wbRlC

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (יג, יט)

מדוע משה התעסק עם עצמותיו, ולא בניו של יוסף?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "יכול אילו לא היה משה וישראל מתעסקין בו, לא היו בניו מתעסקין בו? תלמוד לומר 'וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה', אלא כיון שראו בניו שהיה משה וישראל מתעסקין בו, אמרו: הניחו לו, כבודו במרובין יתר ממועטין".

וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם (יד, ד)

מדוע היה צורך להכביד את לבו?

מדרש אגדה: "שלא היה בלב פרעה לרדוף אחר בני ישראל, אבל הקב"ה נתן בלבם לרדוף אחר בני ישראל".

רמב"ן: לאחר מכת בכורות פחד מהם פרעה, וביקש 'וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי'. מהפחד פרעה לא היה מעז לרדוף אחרי בני ישראל, ועל כן חיזק הקב"ה את ליבו, שירדוף אחריהם. ללא חיזוקו, לא היה פרעה רודף אחריהם.

וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ (יד, ו)

האם אסר בעצמו, ומדוע?

אבן עזרא: הורה לאנשיו, כפי שכתוב אצל שלמה 'וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת'.

שפתי כהן: פרעה אמר שהשררה והמלכות היתה עבור בני ישראל, ומשהלכו בטלה השררה, ועל כן 'וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ', הוא בעצמו.

אלשיך: פרעה אסר את רכבו בעצמו, ובכך השפיע על המצרים שיצטרפו אליו, שהרי מי רואה את המלך אוסר רכבו ואינו מצטרף.

וּפַרְעֹה הִקְרִיב… וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' (יד, י)

מדוע בני ישראל, שהיו מעל 600,0000 איש פחדו מ'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר'?

בכור שור: משום שהיתה עליהם עדיין אימתם, על שהשתעבדו בהם שנים רבות.

חזקוני: משום שהיו יראים להילחם עם אדוניהם. משל לעבד שמפחד מאדוניו תמיד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי (יד, טו)

לא כתוב שמשה צעק והתפלל, מדוע אמר לו זאת הקב"ה?

רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה. דבר אחר, 'מַה תִּצְעַק אֵלָי', עלי הדבר תלוי ולא עליך".

אבן עזרא: משה לא צעק אל הקב"ה, שהרי אמר לו 'וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה'. לאור צעקות בני ישראל אל ה', אמר הקב"ה למשה, ששקול כנגד כל ישראל 'מַה תִּצְעַק אֵלָי'.

חזקוני: משה היה בטוח שיהיו נושעים, שהרי אמר לו הקב"ה 'וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה…'. הקב"ה שאל על צעקות בני ישראל. הקב"ה במקומות רבים מדבר עם משה במקום בני ישראל.

כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (טו, יט)

מדוע נכתבה המילה 'סוּס' בלשון יחיד?

אלשיך: להדגיש שרק סוסו של פרעה ורכבו ופרשיו באו וטבעו בים, ולא פרעה עצמו, שניצל ונשאר בחיים.

אור החיים: ללמדנו שכולם טבעו כסוס אחד, כפי שכל האנשים טבעו כאיש אחד. לא נמלט מהם אפילו אחד, וכשם שטבע אדם אחד, כך טבעו כולם.

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן (טו, כ)

מדוע נכתב שהיא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', ולא הוזכר גם משה?

פסיקתא זוטרתא: "וכי לא היתה אחות שניהם? אלא שהיתה נתנבאה על משה, עד שהיתה אחות אהרן".

מדרש שכל טוב: "ולא אחות משה? אתמהה, אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת אחותו על שמו, שנאמר 'בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת…'".

בכור שור: דרכה של התורה להזכיר את אחיה הגדול של אשה, כשמציין את שמה, כדוגמת 'בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת'.

רמב"ן: משום שבשירת הים הוזכרו רק משה ומרים ולא הוזכר אהרן, רצתה התורה לכבדו וציינה את שמו בדרך כבוד, ש'מִרְיָם הַנְּבִיאָה' היא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', שהוא אחיה הגדול.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה (טו, כא)

מדוע כתוב 'לָהֶם', ולא 'להן'?

רבי חיים פלטיאל: מרים פנתה תחילה לגברים ואמרה: 'שִׁירוּ…' קודם ולאחר מכן גם אנו הנשים נשיר.

כלי יקר: על הים הגיעו הנשים למדרגת הגברים בהשגת הנבואה, ולכן נאמר להם בלשון 'לָהֶם', ולא 'להן', שכביכול מדברת לזכרים.

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא (טז, ד)

מה היה הניסיון?

רש"י: אם ישמרו את המצוות התלויות בו, כגון שמירת שבת, שלא יצאו בשבת ללקוט, ושלא ילקטו לצורך יום המחר, ושלא יותירו ממנו.

רשב"ם: אמונה בהקב"ה, שבכל יום ויום עיניהם תלויות בו למזונותיהם, ומתוך כך יאמינו בו וילכו בתורותיו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא (טז, טו)

מה ביאור שאלתם 'מָן הוּא'?

פסיקתא זוטרתא: "כאדם האומר לחברו: מה הוא זה? בלשון מצרי אומרים 'מה הוא' – 'מן הוא'". ביאור המילה 'מָן' במובן של 'מה'.

רש"י: "הכנת מזון הוא, כמו 'וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ'". המילה 'מָן' במובן של 'מזון'.

רבינו חננאל: הם לא ידעו מה הוא, ולכן שאלו: 'מאין הוא זה'.

רבינו בחיי: ביאור המילה 'מָן', מלשון מנה, כדוגמת 'מָנָה אַחַת אַפָּיִם'. כשראו אותו הם לא שאלו, אלא לא ידעו את מהותו, 'לֹא יָדְעוּ מַה הוּא', ולכן לא קראו לו בשם מיוחד.

אור החיים: כשראו בני ישראל שהזמין להם הקב"ה שם מזון, התכוונו לשאול 'מה הוא', אך שאלו 'מָן הוּא'.

לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא (יז, ג)

מדוע הכלילו את בעלי החיים בתלונתם על הצמא שלהם?

פסיקתא זוטרתא: "השוו בהמתן לגופן, לפי שבהמתו של אדם הוא חייו, שאדם מהלך בדרך, אם אין בהמתו של אדם עמו מסתגף הרבה".

רמב"ן: הם רצו להרחיב את תלונתם, והוסיפו גם את בעלי החיים שצריכים הרבה מים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בשלח תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו, פרשת בשלח אנו קוראים אודות אחד האירועים ההיסטוריים המשמעותיים בתולדות עם ישראל. מעמד קריעת ים סוף ובעקבותיו – שירת הים, שירת הודיה שאמר משה ואחריו בני ישראל.

החזון הגדול בסוף הגלות

לאחר שסיים משה את שירת הים, נקטה מרים בפעולה בעלת השפעה רבה, כפי שכתוב (טו, כ-כא): "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". נוכח פעולתן זו של הנשים ומרים בראשן, עולה התמיהה המתבקשת מאליה: וכי מנין היו להם תופים?

חז"ל במדרש שכל טוב מעירים זאת: "וכי מניין היו לישראל תופים ומחולות במדבר? אלא מובטחין היו שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות, לפיכך עם יציאתם ממצרים התקינו להם תופים ומחולות". לאחר מאתיים ועשר שנות גלות ועבדות קשים מנשוא, רגע לפני היציאה מארץ מצרים מובטח להם שייעשו להם ניסים וגבורות. הם מבינים זאת ונערכים לכך, ויעידו על כך התופים שנטלו ממצרים. וכשמתרחש הנס הגדול, כשבני ישראל ניצלים באופן בלתי הגיוני ולא סביר, מוציאה מרים את התוף, וסוחפת אחריה את כל הנשים.

תוכחה של ילדה

בתיאור מעשה מרים הוסיפה התורה מילה ייחודית לשם מרים. כתוב: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ". מדוע הוסיפה התורה את מילת התואר 'הנביאה'? ועל כך מבאר רש"י: "היכן נתנבאה? כשהיתה אחות אהרן קודם שנולד משה, אמרה: עתידה אמי שתלד בן…", רש"י מפנה לדברי חז"ל במסכת סוטה (דף יב ע"א) על נבואת מרים.

לדבריה הגדולים של מרים, שבהיותה ילדה התנבאה שאמה תלד בן שיושיע את עם ישראל, יש המשך. חז"ל מביאים את דבריה המפורסמים לאביה. היה זה בתחילת הגלות והשעבוד, כשהעתיד כלל לא היה נראה. גזירתו הקשה של פרעה הרשע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" זרעה חוסר תקווה ורפיון ידיים. בני ישראל שאלו את עצמם: מדוע להתאמץ ולהוליד ילדים, הרי ממילא המצרים רוצים להרוג אותם. מתוך ייאוש גירש עמרם את אשתו. עמרם היה מנהיג הדור והמעשה החריג שלו השפיע על כולם, שעשו כמוהו, גם הם גירשו את נשותיהם.

חז"ל מספרים שמרים, שהיתה ילדה בגיל בית הספר היסודי, הוכיחה את אביה אודות מעשהו. היא אמרה לו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר, אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת". דבריה עשו רושם רב, הם פעלו היטב, האב החליט לחזור בו. חז"ל מסיימים: "עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

תוכחה של ילדה הצילה עם שלם. לא רק משום שבעקבות דברי מרים ונישואיו השניים של עמרם עם יוכבד נולד משה. אלא משום שכל הגברים שבו ונשאו את נשותיהם, ונולדו ילדים רבים נוספים בעם ישראל.

דמותה הייחודית של מרים הנביאה

לאחר שחזונה של ילדה השפיע באופן משמעותי על קיומו של עם ישראל, אך טבעי שבבגרותה תפעל ותנהיג עם שלם לשיר ולהודות להקב"ה על הנס הגדול.

מדוע הוצרכה לקחת תוף ואחריה הנשים נטלו תופים, בשונה מהגברים ששרו, ללא כלי נגינה? מבאר האלשיך שמיד לאחר שהחלו הגברים לשיר, בהשראתו של משה, רצתה מרים לעורר גם את הנשים לשיר. היא רצתה להקדים את המלאכים, ולצורך כך לקחה את התוף, לעורר בקרב הנשים את הכח הנבואי לשורר.

היא הוצרכה לעורר בתוף, שיאמרו את השירה ברוח הקודש, כפי שאמר אלישע: 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה" (מלכים ב' ג, טו), שהשירה נאמרת ברוח הקדש, ועשתה את ההכנה באמצעות תוף.

למרים, עוד בילדותה היתה חזון וכושר ראיה למרחוק. מנהיגים רבים, כבר בילדותם ניכר היה בהם כושר מנהיגות. כזו היתה מרים, וכשגדלה פעלה בכוח זה להשפיע על עם ישראל.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר.

לתגובות – office@shaalti.co.il ; 052-9453811

רוצה רעיונות יפים על פרשת בשלח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמן להיכנס לקישור

https://did.li/ukLCN

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בשלח, בקישור https://shaalti.co.il/?p=12108

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

הפוסט מנהיגותה וחזונה של מרים הנביאה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה התועלת לשמור לדורות?

בפרשתנו, פרשת בשלח אנו קוראים על הציווי לשמר את 'מְלֹא  הָעֹמֶר' לדורות. נשאלת השאלה, מה הטעם בכך? יש על כך 2 הסברים, שונים אמנם, אך מלמדים על הצורך לשמר את ההיסטוריה לדורות הבאים:

רש"י: "'לְדֹרֹתֵיכֶם', בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה. והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה" (ירמיהו ב, לא), 'שמעו' לא נאמר, אלא 'רְאוּ', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".

רש"ר הירש: בציווי זה בישר הקב"ה לדור המדבר, שנדודיהם יגיעו לקיצם ויביאום אל תנאים רגילים של חיי פרנסה. אולם, גם אז יהיה עליהם לשמור בליבם את לקח אכילת המן, וכשיילחמו על ה"לחם", גם אז יראו את מזונם רק כאותו "מן", שה' נתן וחלק להם למנה. ולכן תונח צנצנת המן 'לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת'. כלומר, תישמר עם שני לוחות העדות, המעידים על התורה שניתנה להם מתנה מיד ה'. מי שנתן את התורה, הוא הנותן את המחיה לחיי האדם שיקיים בהם את התורה.

למדים כאן אודות הצורך לשמר מסורת ולהעביר את המורשת לדורות.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט שימור לדורות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה הורה ליהושע להילחם בעמלק, ולא נלחם בעצמו?

מדרש רבה (כו, ג): "למה ליהושע? מתחילה אתה דורש שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ".

אברבנאל: משה רבינו ראה שהיתה זו עת צרה ליעקב, שחטאו בנ"י על שניסו את ה', שהראו שאינם מאמינים בהשגחתו ולכן באה עליהם צרה זו להענישם. הוא חשש שזה עלול לגרום שה' לא יגן עליהם ולא ילחם את מלחמתם והוצרך לעשות השתדלות רבה ולהילחם בכלי נשק. משה ידע שיש צורך גם בתפילה, ואם הוא ילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן אמר ליהושע 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

מלבי"ם: במלחמת סיחון ועוג משה נלחם בעצמו, משום שהיתה זו מלחמה שהתנהלה ע"י הקב"ה בנסים גלויים, כפי שאמר למשה: 'אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ', שהיו אז ראויים לניסים, בניגוד למלחמה בעמלק, שבה הסתיר הקב"ה פניו מהם ונדרשו למלחמה טבעית. לא היה בכוחו של משה להילחם מלחמה טבעית, ולכן הוצרך להורות ליהושע, שערוך ומוכן לרשת את הארץ באמצעות מלחמה טבעית בעזרה אלוקית בניסים נסתרים, שיעשה זאת גם במלחמה מול עמלק.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט הוראת משה ליהושע להילחם בעמלק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נשיאי העדה באו למשה?

מדרש אגדה: "היו תמהים, לפי שבעומר מדדו ולא מצאו בו כי אם לפי אכלם".

רש"י: "כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העומר לאחד. ומדרש אגדה לחם משנה משונה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו".

רשב"ם: משום שראו כמה שינויים. משה לא אמר להם עד כה את דברי הקב"ה אליו ביום הראשון, שאמר לו 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה'.

אבן עזרא: המן ירד בכמות גדולה יותר מכל יום. בני ישראל לקטו לחם משנה, בהתאם לציווי משה, על אף שלא ידעו מדוע. לאחר שעשו זאת, באו הנשיאים למשה ואמרו לו שבני ישראל עשו כפי הציווי, ושאלו אותו מה לעשות עם זה, מדוע נצטוו ללקוט לחם משנה, ואיך לאכלו.

בכור שור: לאחר שמשה קצף על שהשאירו מן ליום המחרת, חששו להשאיר לחם זה למחר, ועל כן באו למשה לשאול מה לעשות עם הלחם שנשאר.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט הגעת נשיאי העדה למשה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם פסוק זה הוא חלק מהשירה?

פסיקתא זוטרתא: "שירת משה רבינו 18 פסוקים, וכנגדן תקנו רבותינו 18 ברכות של תפילה". משמע שפסוק זה, לאחר 18 פס' אינו מהשירה.

רש"י: אינו חלק מהשירה, אלא תחילת ענין חדש, שמתאר את שאירע כשבא סוס פרעה. רשב"ם ביאר כך והוסיף שבא לתאר שניערו בים ובני ישראל כבר הלכו ביבשה בתוך הים, ואז 'ותקח מרים הנביאה…'.

אבן עזרא: פסוק זה הוא חלק מהשירה, ומציין את הנס בתוך הנס שהיה בקריעת ים סוף.

רמב"ן: אינו חלק מהשירה, אלא תיאור הזמן, מתי נאמרה השירה. בלכתם בתוך הים, ביבשה אמרו את השירה. מרים נטלה את התוף וענתה להם את הפסוק הראשון של השירה, שתענינה כן אחרי משה.

רש"ר הירש: פסוק זה משלים את השירה ומוסיף את זכרון ההתרחשות, שממנה יצאה. כל החזיון של גבורת ה' על עוצמת המדינות, גבורת הקב"ה על כוחות הטבע, לצד אהבת ה' וקידוש שמו.

הנצי"ב מוולוז'ין: המשך של הפסוק הקודם, 'ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד'. מלמד שעל אף שהיתה זו שעת דין קשה, שהמצרים נשטפו, גם על בנ"י היה כח הדין, ובכל זאת הלכו ביבשה, כשבצד האחר כבר היה שטף הים. סיום השירה מורה על בטחוננו בה', שלא נילכד בדין, שהרי 'כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה…', אנו בוטחים בהקב"ה, ועליו אנו נשענים. וכך יהיה גם בעתיד.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט מיקומו של הפסוק כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע היה צורך לחזק את לב פרעה?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "שהיה לבו חלוק אם לרדוף ואם לא לרדוף. 'וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', מגיד הכתוב שאם היתה אומה אחרת לא היה רודף אחריה".

אברבנאל: רבים מאנשיו ניסו לשכנע אותו ולהניא אותו מלרדוף אחרי בני ישראל, בטיעון שגואלם חזק ולא יוכל לו. הקב"ה חיזק ליבו מול יועציו, שדבריהם לא נחשבו בעיניו. הוא התעלם מהמכות הרבות שספג.

אור החיים: ללא חיזוק ליבו, היה אמור להתבונן על יציאת בנ"י ביד רמה ולהמנע מלרדפם. הקב"ה חיזק ליבו שלא יירתע מלרדוף אחריהם.

מלבי"ם: נוכח חזרתם למצרים, סבר פרעה 'נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר' שתועים בדרכם וחשב שלא לרדוף אחריהם. ה' חיזק ליבו, שנודע לו שהם 'יֹצְאִים בְּיָד רָמָה', שאינם כבורחים או פוחדים והבין שאין בדעתם לשוב. את עמידתם קרוב למצרים הוא פירש שאינם יראים כלל, אלא שהם נערכים למלחמה, ולכן 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב…'.

הנצי"ב מוולוז'ין: כששמע פרעה שהם בורחים התחזק לבו, והחליט לרדוף אחריהם, ליבו חיזקו לעשות זאת. משהגיע קרוב אליהם, ראה והבין שהם 'יֹצְאִים בְּיָד רָמָה', והחל לבבו להתרכך. מסיבה זו 'וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה', בעקבות רדיפתו אחר בני ישראל.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט חיזוק לב פרעה ברדיפת בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

איך פרעה לקח את עמו?

פסיקתא זוטרתא: "לקחם בדברים, אמר להם: דרך מלכים להיות מנהיגים לבסוף, ואני אקדים לפניכם, שנאמר 'וּפַרְעֹה הִקְרִיב'. דרך מלכים כל העם בוזזין ונותנין לפניו, ואני אשוה עמכם בביזה, שנאמר 'אֲחַלֵּק שָׁלָל', ולא עוד אלא שאני מחלק לכם מתנות משלי, לכך נאמר 'לָקַח עִמּוֹ'".

אברבנאל: פרעה הכריח את בני עמו ללכת אתו. הוא ביזה את בני ישראל, עד שהלך אחריהם עם מעט מאד אנשים, 'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר'.

אלשיך: פרעה אמר לבני ישראל 'קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי… וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם' שלושה ימים. בניגוד אליו מרבית העם המצרי, שהוכה קשות בעשר המכות, רצו שייצאו ולא ישובו, כפי שכתוב 'וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם'. משהבין פרעה שהעם לא סבור כמוהו, אסר את רכבו בעצמו, וכך השפיע עליהם שיצטרפו אליו, שהרי מי רואה את המלך אוסר את רכבו ואינו מצטרף, וכך 'וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ'.

רש"ר הירש: פרעה העמיד תחת פיקודו הישיר את כל מסע הצבא ויצא בראשו. הנצי"ב מוולוז'ין הוסיף שפרעה לקח אתו רק את אנשי החיל.

מתוך ספרי תורתך שאלתי, לימוד פרשיות התורה בדרך שאלות ותשובות.

לפרטים נוספים
https://did.li/fyHCN

הפוסט האופן שבו פרעה לקח את עמו אתו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב שהיא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', ולא הוזכר גם משה?

בכור שור: דרכה של התורה להזכיר את אחיה הגדול של אשה, כשמציין את שמה, כדוגמת 'בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת'.

רמב"ן: משום שבשירת הים הוזכרו רק משה ומרים ולא הוזכר אהרן, רצתה התורה לכבדו וציינה את שמו בדרך כבוד, ש'מִרְיָם הַנְּבִיאָה' היא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', שהוא אחיה הגדול.

אלשיך: חז"ל אומרים (מגילה יד ע"א): "אמר רב: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". נבואה זו התגשמה רק כעת, לאחר שטבעו המצרים בים סוף. ולכן כשראתה שהתקיימה נבואתה, שהתנבאה בהיותה רק אחות אהרן, שהתנבאה על לידת משה, שיושיע את בני ישראל, לקחה את התוף בידה. במילים 'אֲחוֹת אַהֲרֹן' הדגישה התורה את נבואתה, בעודה אחות אהרן, טרם לידת משה.

רש"ר הירש: ללמדנו שמעמדה בעם בין הנשים היה זהה למעמדו של אהרן בין הגברים. כדרך שהפיץ אהרן בין הגברים את הדברים שנאמרו למשה, כך עשתה מרים בין הנשים.

הפוסט מדוע נכתב שהיא 'אֲחוֹת אַהֲרֹן', ולא הוזכר גם משה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם

מה עורר אותו להילחם עם בני ישראל? במדרש שכל טוב כתוב: "מהררי שעיר בא ופסע 400 פרסה, ובא לעשות מלחמה כדי לנקום נקמת עשו זקנו, דכתיב 'וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב'[3], שכך ציווה עשו את אליפז בכורו להתגרות בבני יעקב, אלא לפי שנתגדל עם איוב וחבריו, והיה מדבר ברוח הקודש, לפיכך לא נתגרה בהם, ובא עמלק בנו ואמר שאין לך שעה מוטבת מזו שישראל מרודין במדבר".

לעומת זאת המלבי"ם מבאר שעמלק נלחם עם בני ישראל, מצד הכפירה באלוקים, כפי שכתוב עליו 'וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים'[4]. כל העמים ששמעו אודות יציאת מצרים, ובהמשך על קריעת ים סוף, האמינו בנפלאות שעשה הקב"ה בים ובמצרים. אמונה זו הביאה את עמלק להקשיח את לבו ולהתכחש לכל הניסים הגדולים. הוא רצה להראות לכולם, שכביכול אין ביכולת ה' להושיעם מידו, ושכל הנסים היו מעשי להטוטים של משה.

עם זאת, מפרשים רבים כורכים את מלחמת עמלק עם מצבם או התייחסותם של בני ישראל. בפסיקתא זוטרתא תולה את הגעתו במצבם של בני ישראל: "על שרפו ידיהם מן המצוות". באופן דומה ביאר אור החיים, שהואיל ו"נתעצלו בתורה", שנמשלה למים ולאש, ולא התעסקו במלחמתה של תורה, הענישם הקב"ה בצמא כנגד בחינת המים ובאש המלחמה של עמלק.

רש"י מבאר על פי סמיכות הפרשיות וכותב: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'? חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו".

צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

כהיערכות למלחמה מולו לא יצא משה בעצמו להילחם, אלא הורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". על פי חז"ל, היתה זו הזדמנות ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל[5] "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ".

משה ידע שיש צורך בתפילה, ואם הוא ילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן הטיל על יהושע את המשימה ואמר לו 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', כלומר 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים לענין המים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

במקביל, אמר משה ליהושע: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". משה דחה את עלייתו לראש הגבעה ליום המחרת, ולא עלה באותו יום, כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח. במעשה זה ביקש משה לחזק את אנשי החיל במלחמה, שיראו אותו שעולה לראש הגבעה, כהסברו של חזקוני.

יהושע, כתלמיד נאמן של משה ממלא אחר ציוויו, כפי שכותבת התורה "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". הרב אברהם סבע, בביאורו 'צרור המור' מבאר שהתורה כתבה זאת ללמדנו שעל אף הקושי של יהושע להילחם בעמלק, לאור חוסר ניסיונו בניהול מלחמה, ובפרט שלא רצה ליטול את הכבוד של הניצחון במלחמה בפני משה רבו, הוא קיים את הוראת משה.

במקביל "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה", וביאר המלבי"ם, שמלמדת התורה במילים אלו שאת המלחמה הגלויה עשה יהושע, במקביל למלחמה החבויה שעשה משה, כשצירף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפילה, כדוגמת שני הזקנים שמעמידים סמוך לש"ץ, וכן בכהן גדול היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

על המילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", שואלים חז"ל במסכת ראש השנה כט ע"א: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים".

בהרמת ידיו התכוון משה להשפיע בתפילתו טובה וישועה. משה הבהיר שלתפילה יש עוצמה רבה, בכוחה לשנות את הטבע. יש ביכולתה לבטל גזירות ולעשות דברים שהם כנגד הסיכויים. על מה שהתרחש בפסגת ההר כותבת התורה "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ"[6].

מדוע היו ידיו כבדות?

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כתוב: "יקרו ידיו של משה באותה שעה, כאדם שתלויין בו שני כדי מים, כך דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: מכאן שאין מרשלין לדבר מצוה, שאילו אמר לו משה ליהושע: 'בחר לי אנשים' מיד, לא בא לידי צער ההוא, אלא אמר למחר".

ובמדרש שכל טוב כתוב: "כתיב ידו[7] וכתיב 'וִידֵי'. לפי שתחילה היה מגביה ידו אחת וממיך ידו אחת עד שהתחילו שתי ידיו להיות כבדים. ולמה כבדו שתי ידיו? לפי שהשהה ישועתן של ישראל מהיום למחר, לפיכך נצטער כך והיו ידיו כבדים, כאדם שתלויין לו שתי כדי מים בשתי זרועותיו, מיכן שלא ישהה אדם במצוות".

המלבי"ם מבאר שלמשה לא היתה יכולת להרים ידיו, משום שרבו מחוסרי אמונה שלא היה לבבם שלם עם ה'. החומריות גברה על הרוחניות העולה למעלה. אהרן וחור לקחו את האבן שמרמזת על אחדות ישראל ואגודתם להיות עם אחד, כמו שרמזו ליעקב שהתאחדו אבני מראשותיו לאבן אחד.

משהביאו לו את האבן, ישב משה, כפי שכתוב "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שמשה ישב על האבן מסיבה "טכנית", משה היה גבוה מאהרן וחור, גובהו היה עשר אמות[8], ולכן הם לא יכלו לתמוך ידיו כשהוא עומד, ולצורך תמיכת ידיו הביאו אבן והוא ישב עליה.

אך חז"ל מסבירים במדרש שכל טוב: "וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליהן? אלא כדי להצטער בצערן של ישראל. מיכן בזמן שהציבור בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא ישתתף בצערן של ציבור, שכל המשתתף בצערן של ציבור, זוכה לראות בנחמת ציבור, וכן הפורש מן הציבור אינו רואה בנחמת ציבור".

טעם דומה לכך מצינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שהיו ישראל בתענית כל אותו היום, כך דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר: 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים', יקר החטא על משה ולא היה יכול לעמוד בו. מה עשה? ניפנה לאבות הראשונים שנאמר 'וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו', אלו מעשי אבות. 'וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ', אלו מעשה אימהות".

אהרון וחור נדרשו לתמוך בו משום שידיו היו כבדות. מבאר חזקוני שאילו לא היו תומכים בידיו, היו ידיו יורדות ולב העם היה נמס, שהיו חושבים שהעמלקים ניצחו במלחמה.

וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק

בינתיים, למטה בשדה המערכה "וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק" (פסוק יג). בביאור המילה 'וַיַּחֲלשׁ' רבו הפירושים. נחלקו הדעות בחז"ל, כפי שמצינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "רבי יהושע אומר: שירד וחתך ראשי גיבורים העומדין בראשי שורות. רבי אלעזר המודעי אומר: לשון נוטריקון ויחל ויאחז וישבר". בפסיקתא זוטרתא כתוב: "'וַיַּחֲלשׁ', שהיה מכה בהם כאדם שהוא מכה את העכברים ומכתשם". כן רבו הדעות בקרב הראשונים, בביאור מעשיו של יהושע. רש"י מבאר שיהושע לא הרג את כולם, אלא רק את הגיבורים שבהם ('לְפִי חָרֶב') והשאיר את החלשים. רשב"ם מסביר שיהושע ניצח אותם, כפי שכתוב 'וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה'[9]. ובכור שור מסביר שיהושע הרג והחליש אותם, עד שלא יכלו להתגבר עליו עוד, וכך ניצחם.

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

את תוצאות המלחמה מול עמלק הורה הקב"ה למשה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (פסוק יד). הקב"ה ציווה שיכתוב לזכרון לדורות הבאים, שיזכרו להתרחק מעמלק, כמו גם לנקום בו, שהרי בהמשך הדורות רצה עמלק להתחבר לעם ישראל. בכור שור ביאר שהקב"ה ביקש לפרסם בעולם את שעשה עמלק, כדי שיידעו לדורות מדוע ציווה למחות את זכרו. ולעומתו סבור הרמב"ן שציווי 'כְּתֹב זֹאת…' מיועד רק עבור בני ישראל, שיזכרו את שעשה עמלק, כמו גם את הציווי למחות את שמו.

בהמשך לפסוק הקודם שכתוב על יהושע 'וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק', ומשמע שלא כילה אותם לחלוטין אלא רק החלישם, ראה הקב"ה צורך לחזקו על שכביכול לא מילא כראוי את ציווי ה', ואמר למשה: 'וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ', רק באזניו (ולא כל ישראל), שלא ידאג על הדבר, משום 'כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר…', שיתנחם בידיעה שזה ייעשה בעתיד, ויחשוב שכאילו כבר נעשה[10].

ראוי לציין באופן מיוחד שביקש הקב"ה למחות את זכרו, כפי שכתוב "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". בביאור מחיית זכרו רבו המפרשים. רש"י מבאר שמכל אומות העולם עמלק היה העם הראשון שבא להילחם עם בני ישראל, ועל כן ראוי למחות שמו. אבן עזרא, מסביר עפ"י המשל המפורסם של חז"ל, שמובא ברש"י[11], שלאחר המכות במצרים וקריעת ים סוף, אלופי אדום ומנהיגי מואב ופלשת נבהלו מהקב"ה ומגבורתו והיו יראים ממנו. בניגוד אליהם עמלק, ששמע את גבורות ה' והכעיס את הקב"ה, שבא ממקום רחוק להילחם עם בני ישראל, ללא פחד ומורא ממנו, ועל כן ציווה למחות את שמו.

וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי

משה בנה את המזבח וקרא שמו ה' ניסי. בדרך כלל בונים מזבח להקריב עליו קרבנות, אולם מאחר שיהושע לא גבר על עמלק, אלא רק החלישו, בנה משה מזבח, לחזקם מפני השר של עמלק, שלא יגע ויבוא לטמא את מקדש ה'. היה זה חיזוק כדוגמת מגדלים שבונים כחומה מפני אויבים שבאים לצור על עיר (שפתי חיים). רבי אברהם בן הרמב"ם מבאר שמשה הקריב עליו תודה להקב"ה, על טובו ונפלאותיו שעשה לבני ישראל, ובכלל זה ניצחונם במלחמה. לדעת רש"ר הירש משה בנה את המזבח לסמל, שבאחרית הימים תתעלה כל הארץ ותיעשה למזבח ה', הפוך מחרבו של עמלק. עוד מבאר רש"ר הירש שבמקביל לבניית המזבח שבנה משה במדבר, פותחת המלחמה בעמלק, ולכן קרא שמו 'ה' נִסִּי', כאומר: ה' קורא אותי למלחמה ומראה לי היכן אלחם. 'נס' אינו כלי נשק או מגן, אלא הדגל המתנוסס מעל ראשי הלוחמים, להראותם כיוונו ומיקומו של הקרב.

מלבי"ם מבאר את המילים 'ה' נִסִּי' בכמה מובנים. למילה נס יש שלוש משמעויות: א. ניסיון, שישראל נסו את ה', ועל כן הביאם בנסיון במלחמת עמלק אם ישובו אל האמונה, ב. נס מלחמה, כפי שכתוב 'כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ'[12], שידי משה היו לנס, שעל פיהם גבר ישראל עת הרים ידיו לנס והאמינו והצליחו, ג. נס ופלא, שלבסוף עשה להם ניסים ונצחו, וכן בעתיד יעשה הקב"ה ניסים ויאבד עמלק.

כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בסיום המלחמה אמר משה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (פסוק טז), כאומר: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו שתהיה לו מלחמה ואיבה לעד בעמלק. שמו של הקב"ה נכתב, כפי שכתוב במדרש שכל טוב: "ולמה נכתב כאן 'יָהּ' שם חסר? רבי אלעזר המודעי אומר: נשבע הקב"ה בכסא כבודו, אם אניח נין ונכד לעמלק או זכר בעולם, שלא יהו אומרים: גמל זה רחל זו של עמלק היא, ואימתי אני אמחה את זכרו? בשעה שתעקר עבודה זרה היא ועובדיה מכל תחת מפרס השמים, ואהיה אני יחיד בעולם, שלא תהא אלהות זולתי אלהותי שתהא מיוחדת בכל העולם כולו, ותהא מלכותי שלימה, ואין מלכות בעולם זולתי מלכותי לעולם ולעולמי עולמים, באותה שעה אני מכרית אותם מן העולם".

[1] שמות יז, ח.

[2] דברים כה, יח.

[3] בראשית כז, מא.

[4] דברים כה, יח.

[5] מדרש רבה כו, ג.

[6] פסוק יב.

[7] 'וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ' (בפסוק הקודם).

[8] עיין שבת צב ע"א.

[9] לקמן לב, יח.

[10] כביאור אור החיים.

[11] דברים כה, יח, ד"ה אשר קרך: "לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים".

[12] ישעיהו יח, ג.

הפוסט מלחמתו הראשונה של עם ישראל – היערכות בני ישראל למלחמה בעמלק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' (יד, י)

מדוע בני ישראל, שהיו מעל 600,000 איש פחדו מ'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר'?

בכור שור מבאר שהיתה עליהם עדיין אימתם, על שהשתעבדו בהם שנים רבות. באופן דומה ביאר החזקוני, שהיו יראים להילחם עם אדוניהם, משל לעבד שמפחד מאדוניו תמיד. ולכן בני ישראל פחדו, על אף שהם היו הרבה יותר מהמצרים.

המלבי"ם הסביר שבתחילה כשהתקרב רק פרעה ורכבו אל מחנה ישראל לא התייראו מפניו, משום שהם היו רק מעט אנשים, ולא חשבו שהוא מגיע להילחם איתם. אולם לאחר מכן נשאו בני ישראל את עיניהם למרחוק וראו 'וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם', שכל המצרים נוסעים אחריהם, כולל חיל פרעה והבינו שהמצרים נערכים למלחמה מולם. ועל כן 'וַיִּירְאוּ מְאֹד'.

הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שבתחילה רדף אחריהם פרעה עם צבא קטן, שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, להשיבם למצרים, שכן לא עלה על דעת המצרים שבני ישראל לא ישובו. משנודע למצרים שאין בדעת בני ישראל לשוב, 'וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם', אחרי פרעה וחילו, כדי להשיב את רכושם שהשאילו לבני ישראל.

הפוסט בני ישראל היו מעל 600,000 איש ולמרות זאת פחדו מ 600 רֶכֶב בָּחוּר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור טענת משה שאמר להקב"ה?

אלשיך מתרץ שכשראה משה שבני ישראל רבים אתו, צעק אל ה' ועשה עצמו כצועק עליהם על שמצירים לו. בדבריו הרחיב משה את מעשיהם ואף התבטא בביטוי חריג, כשאמר 'עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי', על אף שלא היתה בכוונתם לעשות זאת. משה אמר כך על בני ישראל, כדי שהקב"ה יהיה מליץ וישיב לו בדברי סנגוריה עליהם, שיאמר לו: למה תוציא עליהם דיבה, הרי כולם צדיקים. מסיבה זו כתבה התורה את המילה 'לֵאמֹר', שמה שצעק היה כדי 'לֵאמֹר', שיאמר הקב"ה את שאמר.

הכתב והקבלה מבאר שלא יתכן לומר שעבד ה' יתרעם על בני ישראל לפני הקב"ה, ויבקש לעורר את מידת הדין עליהם בעת צרתם הגדולה. ולכן כתוב 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה", משה התפלל 'אֶל ה", כדי לעורר את מידת הרחמים על בני ישראל, להושיעם מצער הצמאון. בדבריו אמר משה: 'מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה', הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה מצרך הכרחי ביותר לחיי אדם, וצודקים מאד בתלונתם עלי. עוד הוסיף משה ואמר: אם אתאחר בתשובתי, הצמא יגבר ומרוב צערם 'עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי', לא מן הנמנע שיעשו זאת.

הפוסט ביאור טענת משה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בני ישראל, שהיו מעל 600,000 איש פחדו מ'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר'?

בכור שור מבאר שהיתה עליהם עדיין אימתם, על שהשתעבדו בהם שנים רבות. באופן דומה ביאר החזקוני, שהיו יראים להילחם עם אדוניהם, משל לעבד שמפחד מאדוניו תמיד. ולכן בני ישראל פחדו, על אף שהם היו הרבה יותר מהמצרים.

המלבי"ם הסביר שבתחילה כשהתקרב רק פרעה ורכבו אל מחנה ישראל לא התייראו מפניו, משום שהם היו רק מעט אנשים, ולא חשבו שהוא מגיע להילחם איתם. אולם לאחר מכן נשאו בני ישראל את עיניהם למרחוק וראו 'וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם', שכל המצרים נוסעים אחריהם, כולל חיל פרעה והבינו שהמצרים נערכים למלחמה מולם. ועל כן 'וַיִּירְאוּ מְאֹד'.

הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שבתחילה רדף אחריהם פרעה עם צבא קטן, שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, להשיבם למצרים, שכן לא עלה על דעת המצרים שבני ישראל לא ישובו. משנודע למצרים שאין בדעת בני ישראל לשוב, 'וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם', אחרי פרעה וחילו, כדי להשיב את רכושם שהשאילו לבני ישראל.

הפוסט בני ישראל היו מעל 600,000 איש ולמרות זאת פחדו מ 600 רֶכֶב בָּחוּר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

כהיערכות למלחמה מולו לא יצא משה בעצמו להילחם, אלא הורה ליהושע: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". על פי חז"ל, היתה זו הזדמנות ל"אמן" את יהושע, ועל כך אומרים חז"ל "שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ" (מדרש רבה כו, ג).

משה ידע שיש צורך בתפילה, ואם הוא ילך להילחם תיעצר תפילתו, ולכן אמר ליהושע 'בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', כלומר 'וְצֵא' מהר חורב מסביב הצור, שהיה שם עם הזקנים לענין המים, ולך 'הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק', ויהיה זה 'מָחָר', כשבמקביל 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' להתפלל בעבורם.

במקביל, אמר משה ליהושע: "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי". משה דחה את עלייתו לראש הגבעה ליום המחרת, ולא עלה באותו יום, כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח. במעשה זה ביקש משה לחזק את אנשי החיל במלחמה, שיראו אותו שעולה לראש הגבעה, כהסברו של חזקוני.

יהושע, כתלמיד נאמן של משה ממלא אחר ציוויו, כפי שכותבת התורה "וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". הרב אברהם סבע, בביאורו צרור המור מבאר שהתורה כתבה זאת ללמדנו שעל אף שהיה קשה בעיני יהושע להילחם בעמלק, לאור חוסר ניסיונו בניהול מלחמה, ובפרט שלא רצה ליטול את הכבוד של הניצחון במלחמה בפני משה רבו, כתבה התורה שהוא קיים את הוראת משה.

במקביל "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה", וביאר המלבי"ם, שמלמדת התורה במילים אלו שאת המלחמה הגלויה עשה יהושע, במקביל למלחמה החבויה שעשה משה, כשצירף עמו את אהרן וחור שעמדו לסייעו בתפילה, כדוגמת שני הזקנים שמעמידים סמוך לש"ץ, וכן בכהן גדול היה הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו.

כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

על המילים "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל", שואלים חז"ל במסכת ראש השנה כט ע"א: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים". בהרמת ידיו התכוון משה להשפיע בתפילתו טובה וישועה. משה הבהיר שלתפילה יש עוצמה רבה, בכוחה לשנות את הטבע. יש ביכולתה לבטל גזירות ולעשות דברים שהם כנגד הסיכויים.

בפרשה זו ביקש משה להעביר מסר חשוב – על כוחה העצום של התפילה. באמצעותה יכול אדם לשטוח את צרכיו ובקשותיו, ועל ידה מקבל אדם את צרכיו מהקב"ה.

נסיים בדברי ה'חזון איש', שכתב באיגרותיו: "התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל, אם אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי".

הפוסט כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ – לפרשת בשלח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בני ישראל הצטוו לשוב לאחור?

רש"י מבאר שבני ישראל הצטוו לשוב לאחוריהם, לכיוון מצרים, כדי להטעות את פרעה, שיחשוב שהם תועים בדרך.

חזקוני מתרץ שמאחר שקבעו זמן, ואמרו לפרעה 'נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר' לא רצה הקב"ה שהמצרים יחזיקו אותם כבדאים.

אברבנאל מסביר שהלכו לאחור כדי שפרעה יחשוב שבמקום ההוא יהרוג את כולם. אילו היו ממשיכים ללכת לדרכם, היה פרעה חוזר בו ומפסיק לרדוף אחריהם, במחשבה שגם אם יצליח להגיע אליהם, יהיה זה רחוק ממצרים, ולא יוכל להשיבם, בפרט שיתכן שאנשי אומה אחרת יעזרו להם נגדו.

משראה אותם חונים לפני בעל צפון, וחוזרים לאחור, החל לחשוב שהם תועים בדרך, שהרי אילו לא תעו בדרך, לא היו שבים לאחוריהם, כפי שאמר עליהם: 'נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ'. פרעה הבין שהם לא יודעים כיצד לצאת מהמדבר, ועל כך אמר 'סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר' ולכן החליט לרדוף אחריהם ולהשיג אותם. מסיבה זו ציווה אותם הקב"ה לשוב לאחור, 'וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ'.

הפוסט וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע התעסק עם עצמותיו, ולא בני יוסף?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "כיון שראו בניו שהיה משה וישראל מתעסקין בו, אמרו: הניחו לו, כבודו במרובין יתר ממועטין".

פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם (יג, יט)  

מדוע כפל הלשון 'פָּקֹד יִפְקֹד'?

אלשיך: זה היה הסימן שמסר יוסף לבניו, שיאמרו לבניהם לשון פקידה כפולה, שיידעו מי הגואל האמתי ולא יתעו.

הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ… אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם (יד, יג)

מדוע הוסיף משה את המילה 'הַיּוֹם'?

אור החיים: במילה 'הַיּוֹם' התכוון להסיר מליבם את חששם, (שחלף עם יציאתם ממצרים). הם חששו שקץ הגאולה הוא 12 חודשים נוספים. על כך אמר להם: 'הַיּוֹם' יעשה לכם ה' תשועה.

וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ (יד, כז)

מדוע כתוב 'לִקְרָאתוֹ', ולא 'נסים מפניו'?

מדרש אגדה: "ללמדך שכל מקום ומקום שהיו מצרים נסים, היה הים רץ כנגדו".

רשב"ם: כשסובבו את אופני מרכבותיהם לנוס, פגע בהם הים, עוד לפני שהספיקו להסתובב ובא לקראתם.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (טו, א)

מדוע כתוב שמשה שר בנפרד מבני ישראל?

פסיקתא זוטרתא: "משה שקול כנגד כל ישראל".

אבן עזרא: משה בעצמו חיבר את השירה, בנ"י למדו אותה וכל אחד שר אותה.

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן (טו, כ)

מדוע נוסף לה התואר 'הַנְּבִיאָה'?

אבן עזרא: אחותו בנבואה. נקראה כך כדי להבדיל ולהבחין בינה לבין הנשים הנוספות שנקראו בשם זה.

רמב"ן: מאחר שבשירה הוזכרו רק משה ומרים, כיבדה התורה את אהרן וציינה שמו, ביחס מרים אליו, והוסיפה 'הַנְּבִיאָה', לומר שדומה לו בדרגת הנבואה.

וַתִּקַּח מִרְיָם… אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ (טו, כ)

מדוע לקחה תוף (והנשים לקחו תופים), בשונה מהגברים ששרו, ללא כלי נגינה?

רבי יהונתן אייבשיץ: על הגברים שרתה רוח הקודש, ולא הוצרכו להתעוררות שמחה ע"י כלי שיר, בניגוד לנשים שהיו צריכות התעוררות שמחה באמצעות כלי שיר.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ (טו, כא)

מה היתה שירתן של הנשים? מה הן אמרו?

מדרש שכל טוב: "מגיד הכתוב, שכשם שאמר משה שירה לאנשים, כך אמרה מרים שירה לנשים, היא אומרת ראשי דברים, והן עונות וגומרות עמה".

אברבנאל: כששמעה מרים את שירת משה וישראל, אמרה גם היא שירה לנשים, דוגמת מה שאמרו ישראל 'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'.

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא (טז, ד)

מה היה הניסיון?

רש"י: אם ישמרו את המצוות התלויות בו, כגון שמירת שבת, שלא יצאו בשבת ללקוט, ושלא ילקטו לצורך יום המחר, ושלא יותירו ממנו.

רשב"ם: אמונה בהקב"ה, שבכל יום ויום עיניהם תלויות בו למזונותיהם, ומתוך כך יאמינו בו וילכו בתורותיו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא (טז, טו)

מה ביאור שאלתם 'מָן הוּא'?

פסיקתא זוטרתא: "כאדם האומר לחברו: מה הוא זה? בלשון מצרי אומרים 'מה הוא' – 'מן הוא'".

רש"י: 'מָן' במובן של 'מזון', כדוגמת 'וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ' (דניאל א, ה).

רבינו בחיי: 'מָן' מלשון מנה, כדוגמת 'מָנָה אַחַת אַפָּיִם' (שמואל א' א, ה). כשראו אותו הם לא ידעו את מהותו, 'לֹא יָדְעוּ מַה הוּא', ולכן לא קראו לו בשם מיוחד.

יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ (טז, כז)

מדוע הם יצאו ללקוט ביום השביעי?

מלבי"ם: משום שלא רצו לקבל על עצמם את מצות השבת, שישבתו שביתה קבועה יום אחד בכל שבוע במשך שביעית מחייהם. הם פירשו שבכל יום עובדים ומשתכרים במזון של אותו יום, ובשבת אם ינוחו ממלאכה, יחסר להם המזון של היום השביעי.

עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי (טז, כח)

מדוע הכליל הקב"ה את משה ואהרן עמהם?

מדרש אגדה: "אפילו על משה אמר הקב"ה, לפי שלא היה מזהיר את ישראל מה שהיה אומר לו".

אבן עזרא: משום שמשה שקול כנגד כל בני ישראל.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם (יז, ח)

מה ביאור ביאתו? מדוע כתוב 'וַיָּבֹא'?

אברבנאל: ללמדנו על פחיתותו של עמלק ורשעתו, שלא נהג כמו מלכים מכובדים, שלפני שפותחים במלחמה שולחים שלוחים להתריע שבאים להילחם, אלא בא להילחם באופן פתאומי, כגנב.

וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב (יז, ט)

מדוע דחה למחר? מדוע לא היום?

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "מחר נהיה מעותדין ועומדין על ראש הגבעה ומטה שאמר הקב"ה תהא בידך, תהא בידי לעולם, כך דברי רבי יהושע. ורבי אלעזר המודעי אומר: מחר נגזור תענית ונהא מעותדין ועומדין על מעשה אבות".

שפתי חכמים: כדי להסמיך את התפילה לזמן המלחמה, שיהושע יהיה בטוח בתפילת משה, שמתפלל בעת המלחמה שיצליח.

הפוסט גליון פרשת בשלח תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

"ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (מסכת מגילה דף י)

בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד מרגעי ההיסטוריה הגדולים של עם ישראל, שעומדים על שפת הים, ומודים על הנס הגדול, שאירע רק פעם אחת בהיסטוריה, נס של קריעת ים סוף לשנים ומעבר עם ישראל בתווך.
עם ישראל הודה על הנס הגדול, בעוד למלאכים לא ניתנה רשות לומר שירה.

מדוע רק בני ישראל יכלו לשיר, ואילו המלאכים לא הורשו בכך?

בני ישראל לא אמרו שירה כהבעת שמחה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם, שיצאו משעבוד לגאולה, כמו שנאמר "ויהי לי לישועה", אולם למלאכים, שלא השתעבדו במצרים, לא היתה סיבה להודות ולזמר. שירתם היתה מתפרשת כשמחה לאידם של המצרים, וזאת מנע מהם הקב"ה.

לומדים אנו שחמור מאד לשמוח בצרת הזולת

הפוסט שמחה וצער בצרת הזולת  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הסבא מנובהרדוק אמר שהניסיון הוא דמיון. והסביר במשל לאדם שבדרך הילוכו בשבת נתקל במטבע נוצצת שנראתה לו כמטבע זהב. משהבין שהיא מוקצה החל לחפש היתרים לטלטלה, משום שרצה בה מאד.
הזדמן למקום חלפן מומחה, בקי בטיב מטבעות והתבונן במטבע וקבע באופן ברור על פי ראייה, שמטבע זה הוא אסימון שאין לו כל ערך. מיד רווח למוצא והסתלק משם. הניסיון שהיה לו נעלם לנוכח דברי המומחה.
כך גם נסיונות העולם הזה, כל עוד אנו סבורים שמטבע זהב מונח לפנינו הנסיון קיים. בשעה זו תבער בנו אש היצר ונחפש היתרים שונים כדי להתיר לנפשנו את תאוותיה. אולם אם נסיר את המסווה מעל פני היצר ונוכיח לעצמנו ולזולתנו שכל הנסיונות הינם דמיון ותו לא, אם נחדיר ללבנו שמטבע הזהב הוא רק אסימון נוצץ ללא כל ערך, מיד כל הניסיונות ייעלמו ודרכנו תהיה סלולה לפנינו כמישור להתעלות רוחנית ולעליה בדרך ה'.

הפוסט הניסיון הוא דימיון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע שרו רק לאחר שהמצרים טבעו, ולא אמרו לאחר 10 המכות?

מבאר הבן איש חי, משל לחולה שהיה בבשרו פצע עם מוגלה. הרופא קבע שיש לחפור בבשר החי ולהוציאה, כשהפעולה היתה כרוכה בכאבים עזים, ולא ניתן לעשותה בפעם אחת, אלא בכל יום חתך מעט והחליף תחבושות. בכל יום התחנן החולה שירפה ממנו ולא יכאיב לו עוד, ובכל פעם היה הרופא מנחמו: "הנה אנו מסיימים, הנה גמרנו", אך למחרת היה ממשיך במלאכתו, עד שהחולה פסק להאמין לו, שיהיה סוף לעינויים ולמכאוב.
היום האחרון, כשראה הרופא שהפצע מנוקז ומחלים, ואמר לחולה: "היום באמת היום האחרון" וכדי שיאמין לדבריו, שבר לעיניו את סכין הניתוחים.
כך היו בני ישראל משועבדים במצרים וראו את המכות ניחתות על המצרים ועדיין לא נגאלו. כשיצאו ממצרים, רדפו אחריהם המצרים להחזירם. כשחצו את ים סוף, עדיין היה בליבם חשש שיחזרו לשם ואמרו: כשם שאנו יוצאים מצד זה, כן המצרים יוצאים מצד אחר. רק כשראו שהמצרים מתו על שפת הים, הבינו שגאולתם הושלמה ושרו והודו.

הפוסט שירת הים – הודיה על כל הניסים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

איך אמרו "שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל", והרי השילוח לא היה תלוי בהם, הם לא שילחו אותם מרצונם, אלא רק לאחר שקיבלו מכות?

ויש לומר, שהקב"ה אמר לאברהם "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", אבל לבסוף השתעבדו במצרים רק 210 שנים, כיון שהמצרים העבידו אותם ביתר שאת ויתר עוז, וכפי שאמרו רבותינו שקושי השעבוד השלים המנין, ולכן נחשב שהשתעבדו 400 שנה.
המצרים אמרו "מַה זֹּאת עָשִׂינוּ", עשינו טעות שגרמנו לישראל שיצאו לפני הזמן שנקבע להם, "כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל", שלחנו אותם מהר, בגלל "מֵעָבְדֵנוּ", שהעבדנו אותם יותר מידי, ועל ידי כך גרמנו להם שיצאו לפני הזמן המיועד להם.

הפוסט השעבוד למצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יד, י  וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'

רש"י: "תפסו אומנות אבותם". משמע מרש"י שהתפילה נקראת אומנות.

'אומנות' זו חכמה שצריך ללמוד בעמל רב, מדוע תפילה נקראת כך?

בתפילה לכאורה אין חכמה מיוחדת, שצריך ללמוד כשאר אומנויות. אמנם לכשנתבונן, נראה שאין אומנות גדולה כמו עבודת 'התפילה', 'התפילה' אינה רק הוצאת התיבות מהפה, כדרך אלו המתפללים שרוצים רק לצאת ידי חובה בעלמא, זו לא נקראת תפילה.

עיקר ענין התפילה, שאדם ירגיש שעומד לפני מלך מלכי המלכים כפשוטו, ויתחנן לפניו וישפוך לפניו את ליבו על כל צרכיו, ויחוש שנמצא בצרה גדולה אם הקב"ה לא יושיע אותו, ואין לו שום דרך להיוושע, אלא אך ורק מתשועת ה', וכל מצבו ועניינו תלויים בקב"ה שהוא אב הרחמן ושומע את תפילתו.

תפילה כזו היא מעשה אומנות, וצריך הרבה עמל ויגיעה להצליח לכוון בתפילה כראוי, זו "אומנות" ומלאכה בפני עצמה, לדעת איך להתפלל ולכוון ליבו כראוי.

הפוסט אומנות התפילה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יג, יח-יט וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם

רש"י: "חכם לב יקח מצוות – זה משה, שבשעה שכל ישראל עסקו בביזה, עסק הוא בעצמות יוסף". ולכן כינוהו בתואר חכם.

מדוע כינוהו בתואר 'חכם', ולא תואר מתאים יותר – חסיד, צדיק?

כשמציעים לסוחר לקנות סחורה, אם הוא חכם וממולח, אינו מתפעל מהחיצוניות ומהיופי המסנוור, אלא מתעמק במחשבתו היטב וצופה לעתיד, אם יוכל למכור את הסחורה במחיר הגבוה ביותר, ולאחר כל החשבונות מחליט האם לקנות את הסחורה.

גם משה רבינו היה "סוחר" גדול בענייני מצוות. חז"ל מלמדים שלא הסתנוור מביזת מצרים, אלא היה חכם וידע שהסחורה הטובה והכדאית היא רק התורה ומצוותיה, כיון שהאדם מקבל עליה שכר רב מאד, ולכן נאמר עליו: "חכם לב יקח מצוות".

הפוסט חכמת לב של משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.