אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים… וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (כא, א)

מה מקומה של פרשת הכהנים במקום זה?

אבן עזרא: "אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים, הזהיר בני אהרן, שהם חייבים להשמר מדברים אחרים, בעבור שהם משרתי ה'".

חזקוני: "נסמכה פרשת אוב וידעוני לפרשת אמור אל הכהנים, לומר לך שמן הדין יש לרגום שואל באוב וידעוני כי אין צורך לישראל בהם".

בעל הטורים: "סמך אזהרת כהנים ל'לא יטמאו לאוב', שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב, שצריכין להטמאות כששואלין בו (סנהדרין סה ע"ב)".

מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם… וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן (כג, ב)

מדוע שבת נכללה במועדים?

רבינו בחיי: "הזכיר השבת בכלל המועדים כי יום מועד הוא, והזכיר בו: 'שבת היא לה' אלהיכם בכל מושבותיכם', ולא אמר 'חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם'. שאילו אמר כן היה במשמעו שינהוג איסור המלאכה בכל מושבות לדורות, ואף בבית המקדש. אבל עתה כשהזכיר 'בכל מושבותיכם' בא הכתוב לאסור מלאכת השבת בכל מושבותינו בלבד, לא בבית המקדש".

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (כג, ד)

מדוע הסמיכה התורה את פרשת המועדים לאחר הקרבנות וציווי שבת?

בכור שור: משום שמקום נכבד במועדים "תופסים" הקרבנות והמוספים, שמוקרבים באמצעות הכהנים.

תולדות יצחק: "לפי שאמרנו שהקרבן יפסד מצד הזמן, ואמר [לעיל כב, כז] 'שור או כשב או עז… והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה", לזה סמך לו המועדים, לפי שיש קרבנות מיוחדים בזמנים מיוחדים, ואם יעשו אותם בימים אחרים יפסדו".

ספורנו: לאחר שכתבה התורה את ענייני שבת, שמועדה קבוע וכבר נקבע, עברה לעסוק בענייני המועדות, שמועדם נקבע על ידי קריאת בית דין.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ (כג, ו)

מדוע בסיום חג הפסח אין חג שמיני בפני עצמו, כמו בסוכות?

ר' חיים פלטיאל: "מן הדין היה להביא בפסח העומר מן החיטים כמו כל המנחות, אלא בעבור שלא גדל עדיין, לכך אמרה תורה: הואיל ואינו יכול להיות בפסח כרצוני תעשה בשבועות".

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (כג, טז)

מדוע אנו סופרים 49 ימי ספירת העומר, ולא 50 יום?

הדר זקנים: "חמישים לאו דוקא, שהרי כתיב 'ז' שבועות תספור לך', והיינו 49 יום. והכי נמי 'ארבעים יכנו לא יוסיף', ודרשו חכמים: 40 – לאו דוקא, כי אם 39".

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ… (כג, כב)

מדוע נכתב פסוק זה בפרשת המועדים?

רש"י: "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".

בכור שור: "לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר מהעומר שהוא תחילת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה".

רמב"ן: "… 'ובקצרכם את קציר ארצכם' רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה, ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה".

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא… (כג, כז)

מה מלמדת התורה במילה 'אַךְ'?

רש"י: "כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין. מכפר הוא לשבים, ואינו מכפר על שאינם שבים".

רשב"ם: "בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרת מלאכת עבודה. אבל ביום הכפורים שהוא יום עינוי, כל מלאכה אסורה כשבת".

בכור שור: "לפי שכל החגים 'מקראי קודש' היו נקראים, לאכול ולשתות ולהתענג ולשמוח, כתב כאן 'אך בעשור' יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות, אך תענו בה' ענויים שפירשו רבותינו כי יום כיפורים הוא, ותענו שיכפר הקב"ה לכם עונותיכם.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (כב, לב)

רש"י: "ונקדשתי – מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: 'בתוך בני ישראל' וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות".

כשעמדו הנאצים להוציא להורג את רבי אלחנן וסרמן, ראש ישיבת בראנוביץ הי"ד, פנה הרב אל המוני היהודים במקום ואמר: מסתבר, יהודים יקרים שמחשיבים אותנו בעולמות העליונים כצדיקים גמורים, ולכן נבחרנו לכפר בגופותינו על כלל ישראל, וכיוון שכך הוא, עלינו לשוב מיד בתשובה שלמה, וכך ירצו קרבנותינו לפני שוכן מרומים, הבה ונשמור שלא תעלה חלילה במוחנו מחשבה פסולה, שהיא כפיגול (=מחשבת פסול) הפוסל את הקרבן. זאת עלינו לדעת: בשעה זו הננו עומדים לקיים את הגדולה במצוות התורה.

עוד הוסיף ואמר רבי אלחנן וסרמן, קודם מותו על קידוש השם: בתפילה "נחם" במנחה של תשעה באב אנו מתפללים: "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" האש שעתידה בקרוב ללחך את גופותינו, היא היא שתחשל מחדש את בית ישראל לנצח נצחים.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – פרשת אמור תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה עשה? כשראה שהבחור מגביה מצות ומסתכל עליהם, פנה אליו בבקשה תמימה וביקש: אולי תלמד אותי איך בודקים? הבחור ש"ידע הלכה" התחיל ללמד אותו. וכך המשיך הלימוד, בהכנעה רבה, עם כל מצה שהרים הבחור. הבחור, שכלל לא הכיר את רבי אברהם חשב שהאיש עם הארץ גמור או תמהוני.

בסיום האפיה הודה הרב במלים חמות על ההדרכה ונפרדו לשלום. הבחור, בעל המעשה, סיפר שרק כעבור שעה קלה נודע לו ש"תלמידו" היה לא אחר מאשר רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל. הבחור למד פרק בהלכות 'בין אדם לחברו' ותוכחה לזולת. הרב גניחובסקי היה מוכן להשפיל ולבזות עצמו ובלבד שהמצות ישארו בכשרותן תוך שמירה על כבוד הבחור.

נזכרתי בסיפור זה, כשקראתי את תחילת פרשתנו, אמור. הפרשה פותחת בפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כא, א). נחיצותו של כפל הלשון "אמור… ואמרת…" אינה מובנת, שכן די היה לכתוב רק 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן', מדוע הוסיפה התורה את המילים 'וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם'?

אמנם רש"י כותב: "להזהיר גדולים על הקטנים", אך דבריו אינם ברורים, מדוע הוצרכה התורה לכפול לשונה. רבי אלימלך מליז'נסק נחלץ להסביר את דברי רש"י: 'אמור… ואמרת…', להזהיר גדולים על הקטנים. הוא כותב שכוונתו להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים, כשהדגש על המילה עם. יש כאן מסר חינוכי חשוב – כשאדם מטיף מוסר לילד או לנער, אל יעשה זאת בצורה ישירה, כדי שהילד לא ייעלב ולא תיפול רוחו. נפשו של ילד עדינה ורגישה והוא עלול להיפגע מהערות או תוכחות. 'אמור – דיבור, ללא פרוט וביאור מהו. במילה 'ואמרת' פירטה התורה.

אז איך עושים זאת? על כך כותב רש"י: יזהיר גדולים עם הקטנים. את המסר העמוק יש להעביר בצורה עדינה ורגישה המתאימה לנפשו של הנער. התוכחה תופנה למבוגר, כשהנער ישמע את הדברים ויבין שדברי המוסר מכוונים גם אליו.

שרשה של התוכחה צריך להיות באהבה, כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" יהא בעינך האדם המוכח כחכם, והוכח אותו לא מתוך התנשאות, אלא מתוך אהבה ורצון לעזור, שמתוך דבריך יבין את התוכחה, ולא ירגיש רגשי נחיתות, ומתוך כך יקבל את דבריך.

אגב, זה אותו רבי אלימלך מליז'נסק שטבע את הבקשה המפורסמת בתפילה: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".

דברים אלו אקטואליים בכל יום, בודאי בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים שמציינים את אחד האסונות הגדולים שאירעו בהיסטוריה היהודית – פטירתם של 24000 תלמידי רבי עקיבא בפרק זמן קצר, לפני כ – 1900 שנים, כשהסיבה הידועה לכך, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

אין לנו הבנה מה היה שם בדיוק, אולם עלינו להסיק את המסקנות ולהפיק את הלקחים מהמניע לאירוע טראגי זה, עלינו לחזק את היחס והכבוד איש לרעהו.

"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".

הפוסט כיצד נוכיח את ילדינו – לפרשת אמור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פרשתנו מסתיימת בדין המקלל. הקב"ה אומר למשה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (כד, יד) התורה מספרת על מעשה שאירע עם בן האשה הישראלית, שנקב שם השם וגידף, ועוברת לדון בעניינים שבין אדם לחברו.

מה ענין בין אדם לחברו בתוך מצוות שבין אדם למקום?

התורה לימדה כאן את מעלתו של היהודי, שהרי כל אחד מישראל הוא חלק אלוקי ממעל, כמובא בזוהר הקדוש, וכיון שכך הפוגע באדם מישראל, הוא כמו המקלל את הקב"ה חלילה, ומנגד, הפוגע בבניו של הקב"ה הרי זה כפוגע בהקב"ה בעצמו.

על עבירות של בין אדם לחברו צריך להיזהר כל השנה, ובפרט בימי ספירת העומר, שבה נהרגו 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה, שכן אמרו חז"ל שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.

הפוסט חומרת פגיעה בכל אדם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הסמיכה התורה את פרשת המועדים לאחר הקרבנות וציווי שבת?

בכור שור: "לפי שבמועדים איכא קרבנות ומוספין שהכהנים מקריבין כתובין הכא גבי תורת כהנים, ומשום הכי קאמר 'והקרבתם אשה לה"".

תולדות יצחק: "לפי שאמרנו שהקרבן יפסד מצד הזמן, ואמר [לעיל כב, כז] 'שור או כשב או עז… והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה", לזה סמך לו המועדים, לפי שיש קרבנות מיוחדים בזמנים מיוחדים, ואם יעשו אותם בימים אחרים יפסדו".

ספורנו: "אחר שדבר בשבת שמועדה כבר נקבע כאמרם ז"ל: (פסחים פרק ערבי פסחים) שבת היא דקבעה אנפשה התחיל בענין המועדות אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין, כמו שבא בקבלה (ראש השנה כה ע"א) 'אתם' אפילו שוגגין, 'אתם' אפילו מזידין, 'אתם' אפילו מוטעין".

הפוסט סמיכות פרשת המועדים לקרבנות ולשבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב פסוק זה בפרשת המועדים?

• רש"י: "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".
• בכור שור: "לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר מהעומר שהוא תחילת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה".
• רמב"ן: "… 'ובקצרכם את קציר ארצכם' רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה, ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה".
• כלי יקר: "סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה על דרך המדרש האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצוות בכל מעשה. יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור, יצא לזרוע לא תזרע כלאים, יצא לקצור לא תכלה פאת שדך וכו'. וסלקא דעתך אמינא ששדה זו שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי, תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך, לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה. ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך, לפי שאין קציר העומר שייך בכרם ומהיכא תיתי לפוטרו.

הפוסט סמיכות ציווי הנחת פאה לפרשת המועדים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

גדול בחכמה, גיבור במידותיו

ביחס לכהן הגדול, מובנה של גדולה זו הוא בצד הרוחני, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ז הלכה א): "אין הנבואה חלה, אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך…".

שורש העצלות

כדי להבין את מהותה של הגבורה והגדולה נתבונן בהתייחסות המקורות למידת העצלות. שלמה המלך בספר משלי מגנה את מידת העצלות ואומר: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" (משלי כד, ל) ובפסוק ל"ב כותב: "וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר".

בפסוק זה ניתן למצוא את שורש העצלות: החכם מכל אדם נועץ את שורש העצלות בחוסר שימת לב. אדם עצל משול בפסוק לאדם חסר לב. כיצד ניתן 'לשים לב'? לאחר הפנמה והבנה בשכל ובהכרה אל ליבו של אדם, תוך הפיכת מידע זה לחלק בלתי נפרד מחייו.

את הדברים לא אמר באופן תיאורטי, כיועץ גרידא, אלא כאדם שהתנסה בכך בעצמו, ואומר: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי… רָאִיתִי". שלמה לא מסתפק בידיעה מאחרים, ומנחה אותנו, לאור ניסיונו האישי. אך גם ראיה אינה מספיקה, יש צורך ב"וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי", ראיה שיש בה גם התבוננות. בשלב הבא, "אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי", הטמעה מהידיעה וההבנה האדם מנכס אל ליבו ומסיק את המסקנות המעשיות המתבקשות.

סופו של התהליך "רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר", לאחר שחלחלו התכנים פנימה, הרובד הבא, התוצאה המתבקשת, להרחיק מעליו את מידת העצלות. לא רק בהכרה השכלית, אלא שיחוש שהדברים שייכים אליו ומחייבים אותו.

יסוד העצלות

העצל מלא בתירוצים כרימון. פעמים טוען שמסתפק במועט ודיו בהשגת היעדים ללא טורח. פעמים שדוחה את המוטל עליו ליום אחר, בבחינת "אל תדחה למחר מה שתוכל לדחות למחרתיים" ועוד. מאחורי כל ה"חשבונות" ותירוצים אלו ניצב יסוד אחד – העצלות.

לפי זה נבין שגיבור הוא היפוכו המוחלט של העצל. כשם שגיבור אמיתי הוא זה שכובש את יצרו, כדברי בן זומא במסכת אבות (פ"ד מ"א): "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". כך גם בכל הנוגע לגבורה גופנית. התואר 'גיבור' ניתן למי שיודע לנצל כראוי את כוחותיו, כדי להגיע ליעדיו ולממש את מטרותיו.

באופן דומה ביאר ספר החינוך ששורשה של הנזירות נעוץ בכיבוש היצר, וכך כותב במצוה שע"ד: "זו היא קדושת הנזיר ומעלתו, הניחו מלאכת החומר וישבור תאוותיו במה שאינו חורבן גמור אל הבית, כגון מניעת שתיית היין וגידול השער, כי בזה ייכנע היצר, ולא ידלוף הבית בעבורו ולא יהרסו פינותיו, אבל תתחזק בו עבודת השכל ויאורו מהלכיו, וכבוד השם תשכון עליו".

הן גיבור הכובש את יצרו והן הגיבור הגופני מצטיינים בניצול כל כוחותיהם הגופניים והנפשיים בלי נימה של עצלות ורפיון.

הפוסט העצלות – לפרשת אמור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פרשת אמור נסמכה לפרשת קדושים?

בעל הטורים: "סמך אזהרת כהנים ל'לא יטמאו לאוב', שגם בו נאמר אזהרה שלא לטמאה בו. אי נמי, שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב, שצריכין להיטמאות כששואלין בו (סנהדרין סה ע"ב). אי נמי, להכי סמך 'אמור אל הכהנים' לאוב וידעוני, שאם תאמרו: ממי נדע העתידות? הרי לא נדרש באוב וידעוני, לכך סמך לו 'אמור אל הכהנים', הרי לך כהן שישאל לך באורים ותומים".

אבן עזרא: אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים, הזהיר בני אהרן, שהם חייבים להשמר מדברים אחרים, בעבור שהם משרתי ה'.

קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם (כא, ו)

מה משמעותה של קדושה זו?

רמב"ן: "הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט, ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות".

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר (כא, יז)

מדוע מדוע כפל הלשון 'דַּבֵּר – לֵאמֹר'?

אור החיים: "אמר 'לאמר', לצד שהמצוה באה לאהרן כאומרו: דבר אל אהרן שהטיל עליו להפריש בעלי מומין מהכהנים להיות שהוא כהן גדול, לזה אמר 'לאמר', שיזהיר גם כן כל הכהנים שיאמר להם המצוה, ונמצאו מוזהרים הכהנים על עצמן".

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל (כב, ב)

מדוע הוסיפה התורה את המילה 'מִקָּדְשֵׁי'?

הכתב והקבלה: "יצוה אל הכהנים שיפרשו מן הקדשים, ואינו מבואר בקרא ממה יהיו פרושים, לכן יוסיפו המפרשים שבימי טומאתם יהיו פרושים מלהתעסק בקדשים".

אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי, שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ (כג, ב-ג)

לאחר שכתבה התורה 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי', מדוע פותחת בציווי על השבת?

רמב"ן: "פירוש 'מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש…', אבל השבת תשמרו לעשות אותה 'שבת שבתון' מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש".

כלי יקר: "להקדים מצות השבת לעיבור, לומר לך שאין העיבור דוחה שבת".

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' (כג, יא)

מדוע נדרש להניף את העומר?

בכור שור: "כאדם שמדרין לפני המלך שנוטל על כפיו ומדרין, ואמרו רבותינו שמוליך ומביא מעלה ומוריד כדי להניא רוחות רעות וגשמים וטללים רעים".

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם (כג, טז)

קדושת ימי ספירת העומר

הרמב"ן ביאר שכשם שבפסח ובסוכות יש ימי 'חול המועד' בין יום טוב ראשון ליום טוב אחרון, כך גם לחג השבועות יש חול המועד – ימי הספירה שנמצאים באמצע, בין יום טוב של פסח ליום טוב של שבועות, כי תכלית ימי הספירה הם כהכנה לקבלת התורה, ומפסח שהוא זמן יציאת מצרים, אנו נמצאים בימים קדושים כעין חול המועד, להכין עצמינו להיות ראויים לקבלת התורה בחג השבועות.

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (כג, כז)

מדוע כתבה התורה 'אַךְ'?

דעת זקנים מבעלי התוספות: "מהו 'אַךְ'? לפי שכל שאר ימים טובים נקראים 'מקרא קדש', לאכול ולשתות ולהתענג, וזה אסור בכל אלו. לכך כתיב 'אך', לומר שאינו נקרא 'מקרא קדש', אלא לכבד היום להקריב קרבן ולאסרו במלאכה, אך 'ועניתם את נפשותיכם' בו כי יום כפורים הוא".

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ… עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (כג, לו)

מדוע כינתה התורה יום זה בכינוי 'עֲצֶרֶת'?

ספורנו: "ענין העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט, אבל היא עם זה אזהרת עמידה איזה זמן במקומות הקדש לעבוד במקומות ההם את האל יתברך בתורה או בתפילה או בעבודה, כענין 'ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה" (שמואל א' כא, ח) והוא אמרו 'קדשו צום קראו עצרה' (יואל א, יד)".

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו (כא, ב)

רש"י: שארו זו אשתו.

מדוע אשתו מכונה בתואר 'שארו'?

הכתב והקבלה: "ולדעתי נקראת אשה שאר, על שם הקיום וההותרה שגורמת לבעלה בהולידה לו בנים שהם שארית וקיום לאיש, כענין 'לשום לכם שארית' (בראשית מה)".

הפוסט גליון תורתך שאלתי – אמור תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע קרבנות החגים נכתבו בספר במדבר, ולא בפרשה זו, בצמידות לענייני החגים?

מבאר רש"ר הירש: הלכות החגים, האמורות בפרק הזה, קשורות להלכות המקדש רק בדבר אחד: בכל חג יש להקריב קרבן ציבור, שהרי בכל אחד מהם נאמר: 'והקרבתם אשה לה", אולם הלכות הקרבנות האלה אינן עיקר עניינו של פרק זה, שהרי נאמר כאן רק דרך כלל, שיש להקריב אשה לה', ואילו פרטי דיני המוספים מבוארים רק בספר במדבר (פרקים כח – כט).

פרשה זו באה לקבוע את סדרן של המועדות במחזור השנתי (כפי שנתבאר בספרי דברים טז, א). היא קובעת את ההלכות המיוחדות לכל חג, המביאות לידי ביטוי את משמעותו המיוחדת. וכך אמרו בספרי (שם): בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות, בתורת כהנים מפני סדרן, בחומש הפקודים מפני קרבן, במשנה תורה מפני צבור (ללמד את החובה, שיש להורות תורה לציבור בחג).

אלא שיש להסביר את העובדה, שדיני המוספים לא נתבארו כבר כאן, בתורת כהנים, שהוא לכאורה המקום הראוי להן. ונראה שזה טעמו של דבר: אין האומה יכולה להעריך את קרבנות החגים במלוא משמעותם, בטרם הכירה את עצמה מבחינת יחסה לתפקידה הגדול. והיא לא תגיע לכלל הכרה זו, אלא על יסוד נסיונותיה בנדודיה במדבר, והללו מתוארים בחומש הפקודים.

הפוסט קרבנות החגים נכתבו בספר במדבר, ולא בפרשה זו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שכתבה התורה 'אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי', מדוע פותחת בציווי על השבת?

רמב"ן: "פירוש 'מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש…', אבל השבת תשמרו לעשות אותה 'שבת שבתון' מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש".

רבינו בחיי: "הזכיר השבת בכלל המועדים כי יום מועד הוא, והזכיר בו 'שבת היא לה' אלהיכם בכל מושבותיכם', ולא אמר 'חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם', שאילו אמר כן היה במשמעו שינהוג איסור המלאכה בכל מושבות לדורות, ואף בבית המקדש. אבל עתה כשהזכיר 'בכל מושבותיכם' בא הכתוב לאסור מלאכת השבת בכל מושבותינו בלבד, לא בבית המקדש".

כלי יקר: "להקדים מצות השבת לעיבור, לומר לך שאין העיבור דוחה שבת".

אור החיים: "מתחילה ציווה ה' כי עיקר המועדות תלוי בזמנים אשר יקראו אותם, וחש הכתוב שיטעו לומר שבכלל זה גם כן קדושת יום השבת אם יסכימו לדחותו מיומו ליום אחר יתקדש על פיהם, לזה חזר ופירש 'אלה הם מועדי ששת ימים…', פירוש אלה שהם שבתות הם מועדי מועדים שקבע הבורא ואינם בגדר השתנות".

רבי יעקב קמניצקי: "מה שהקדים לפרשת המועדות את השבת, נראה לי דבאמת כל אומה ולשון יש להם רגלים ומועדים שונים, וא"כ בכדי שלא תטעה שגם המועדות שלנו גם כן ככל מועדי הגוים הם, הקדים שבלעדי השבת אין שום חשיבות במועדיכם – כי מבלעדי מקרא קדש של השבת אין שום קדושה במועדיכם".

הפוסט הציווי על שבת בתחילת פרשת המועדים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה מקומה של פרשת הכהנים במקום זה?

• אבן עזרא: "אחר שהזהיר ישראל ובני אהרן בכללם להיותם קדושים, הזהיר בני אהרן, שהם חייבים להשמר מדברים אחרים, בעבור שהם משרתי ה'".
• בכור שור: "למעלה פירש הבדלה שבין ישראל לעמים, כדכתיב: 'אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים' (לעיל כ, כד), שהבדילם מן שקצים ורמשים ומצורעים וזבים וזבות ובהמה טמאה ושאר טומאות שלא נצטוו בני נח עליהם. ועתה מפרש הבדלת כהנים הדיוטים מישראל, שהם מצווים להבדיל מטומאת מתים, לבד חמשה מתי מצוה הכתובים כאן, וישראל מטמאין על כל מת לקוברו ולעסוק בו".
• חזקוני: "נסמכה פרשת אוב וידעוני לפרשת אמור אל הכהנים, לומר לך שמן הדין יש לרגום שואל באוב וידעוני כי אין צורך לישראל בהם".
• הדר זקנים: "למה נסמכה פרשה זו לפרשה של מעלה, שכתב בה אוב או ידעוני? יש בתנחומא שהקב"ה הראה למשה כל פרנסי ישראל ומלכיהם והראהו שאול נופל בחרב. אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, מלך ראשון שהעמדת על בניך ידוקר בחרב, מה חטא? אמר לו הקב"ה: אמור אל הכהנים בני אהרן, שיהרג נוב עיר הכהנים ובעוונם ייענשו וגם בעוון שאול, ששאל באוב וידעוני".
• בעל הטורים: "סמך אזהרת כהנים ל'לא יטמאו לאוב', שלא יטמא הכהן למת כשירצה לשאול באוב, שצריכין להטמאות כששואלין בו (סנהדרין סה ע"ב)".

הפוסט מקומה של פרשת הכהנים בתחילת הפרשה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י מציין פרט חשוב וכותב על המילה וַיַּנִּיחֻהוּ – "לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד". אירוע חמור זה התרחש בסמוך למקרה קשה אחר, המכונה בשם 'המקושש', שעליו אנו קוראים בספר במדבר (טו, לד), ומסביר רש"י שלא הכניסו את שניהם לתא אחד בבית המאסר, אלא שמו אותם בשני תאים נפרדים. מדוע?

מבאר שפתי חכמים (בפרקנו) "מקלל – לא היו יודעין שהוא במיתה, ושמא לא יהיה במיתה ויצטער זה שסבר הואיל ויושבין יחד ימיתוהו". אם היו מכניסים את המקלל לתא אחד עם המקושש, היה המקלל, שדינו טרם הוכרע והוברר, חושב שגזר דינו זהה לזה של המקושש, שנפסק דינו למיתה. כדי שלא לצער את המקלל הכניסו אותו לתא נפרד בבית המאסר. אנו עדים לרגישותה של התורה לסבלו של היחיד. המקלל, שעשה מעשה חמור, אינו "צדיק גדול", עליו להיענש בחומרה. עם זאת, מבינה התורה שעלינו להיות רגישים לסבלו ולצערו ולא לגרום לו ליסורים מיותרים נוספים.

את מרבית המקורות באיסור לצער את הזולת מוצאים אנו ב"חוליות" החלשות שבחברה, אלמנה, יתומים, גרים ועוד. שמטבעם רגישים יותר, פעמים רבות חלשים וחסרי "חוט שדרה", שנוטים בנקל ליפול לעצבות או לקשיים. כלפיהם הזהירות נדרשת שבעתיים.

במגילת אסתר מסופר שמרדכי ואסתר תיקנו לצום שלושה ימים, שאחד מהם היה בליל הסדר וכתוצאה מכך לא קיימו באותה שנה את מצות עשה של אכילת מצה, וכל זאת כדי לבטל את גזירת המן – "להשמיד, להרוג ולאבד". שאל מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי זצ"ל מדוע הם תיקנו את התענית לחודש ניסן, הרי הגזירה היתה להשמיד בחודש אדר בשנה הבאה? מדוע לא דחו את התענית לאחר הפסח, הלא היה להם זמן רב עד מועד הגזירה?

והשיב מרן שר התורה זצ"ל שעשו זאת כדי לחסוך צער מעם ישראל, צער שיש בו משום פיקוח נפש. שהרי יהודים רבים ששמעו את הגזירה היו נתונים כבר מעת פרסומה בצער רב והיה צריך לבטלה בהקדם. כדי למנוע צער נוסף, תיקנו מרדכי ואסתר את התענית כבר בחודש ניסן.

על אף שאת האיסור לצער את הזולת מוצאים אנו בעיקר בהתייחסות למוחלשים, עלינו להיות זהירים מלצער כל אדם, באשר הוא, כפי שמצינו במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת משפטים, פרשה יח: "היה רבי ישמעאל ורבי שמעון יוצאין ליהרג, אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך לא בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו, עד שתהא גומע כוסך או עד שתהא נועל סנדלך או עד שתהא עוטף טליתך? ואמרה תורה 'אם ענה תענה', אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ובדבר הזה אמר לו: נחמתני רבי".

ממעשה זה ניתן ללמוד כמה לימודים, בבחינת הלכה למעשה: א. מדקדקים עם כל אדם, גם (ויש שיאמרו בפרט) עם אנשים גדולים. ב. אנשים עוסקים בפעילויות רבות ואינם מבחינים שבמו ידיהם, מבלי משים הם פוגעים בזולת ומצערים אותו. ג. יכול אדם לחיות שנים רבות, מבלי לדעת שזמן רב לפני כן ציער את רעהו.

על האדם להכניס זאת למודעות, לחשיבה ולסדר יומו הקבוע, שעליו להימנע ממעשים שעלולים לצער את האחר. עליו להיזהר ביחסו למשפחתו, עימם הוא חי יום – יום, לקרוביו וחבריו, לעמיתיו לספסל הלימודים או למקום העבודה ולכל אדם באשר הוא. זהירות זו שכיחה בכל מקום, בהמתנה בתור, ביחס לעוברי אורח, בנסיעה בתחבורה הציבורית והפרטית, ובכל מקום מפגש עם אנשים.

הפוסט זהירות מלצער את הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט משמעות ימי ספירת העומר – לפרשת אמור הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט אופן התוכחה לזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט בין אדם לחברו בימי ספירת העומר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט היכר שמירת יום השבת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט קידוש ה' ומסירות נפש הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.