לאחר שמיתתם נכתבה בפרשת שמיני, מדוע הפסיקה התורה, וחזרה לתיאור מיתתם בפרשתנו?

חזקוני: "לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים, עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש. לפיכך פרט לך כאן 'וכפר על הקודש'".

הדר זקנים: "לפי כשגמר פרשת טמאים לא פירש אם נכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה כפרתו ותקנת מקדש. לפיכך פרט לך בסמוך 'וכפר על הקדש'".

וְנָתַן אֶת הַקטֹרֶת עַל הָאֵש לִפְנֵי ה' (טז, יג) 

מדוע הכהן הגדול מפסיק באמצע עבודת הפר ולא מכניס את דמו לקודש הקדשים?

חפץ חיים: בלי כפרה על חטא לשון הרע אין כניסה לקודש הקדשים. הקטורת מכפרת על עוון לשון הרע. כל עוד הכהן הגדול לא הקטיר את הקטורת אין הוא יכול להיכנס לקדש הקדשים עם דם הפר. רק לאחר שהקטיר הקטורת, כשהושגה הכפרה על עוון לשון הרע, הוא ממשיך בעבודת הפר, ומכניס את דמו לקדש הקדשים.

חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (יז, יג)

מדוע רק דם חיה ועוף מכסים ואילו דם בהמה לא מכסים?

בעל הטורים: "דם חיה ועוף טעונין כסוי, שאין מקריבין ממנו על המזבח (חולין פג ע"ב) שלא תהא מדת דין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אור החיים: בבהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף. בחיה ועוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ… (יח, ג)

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

רש"י: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל (=ארץ גושן) מקולקל מן הכל".

רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ (טז, א) 

מדוע כפל הלשון, "אַחֲרֵי מוֹת… וַיָּמֻתוּ"?

התורה מלמדת מדוע ואיך אירע "אחרי מות", לפי ש"בקרבתם לפני ה'" – שהתקרבו לפי הבנתם, בלי ציווי מפורש, ולכן "וימותו".

ללמדנו שבעבודת הקב"ה אין שום מקום שאדם יכול לעשות משהו מדעתו ומהרגשתו העצמית, בין לטוב ובין לרע.

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (טז, יג) 

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'לִפְנֵי ה"?

בכור שור: להדגיש, שהכהן הגדול לא יתקן את הקטורת בחוץ ויכניס אותה, אלא "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת", שלא יהנו עיניו ממראה קודש הקדשים.

וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת (טז, יג) 

מדוע הענן מכסה את הקטורת?

חזקוני: "שהרי נאמר למעלה 'כי בענן אראה על הכפורת', וכדי שלא להסתכל בשכינה כדכתיב 'כי לא יראני האדם וחי', צריך להחשיך את הבית תחלה בנתינת הקטרת. זהו שנאמר 'וכסה ענן הקטרת את הכפרת', ואחר כך יביא את הדמים שם".

 וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (יז, ז) 

מדוע נסמכה האזהרה על השחיטה לפרשת יום הכיפורים?

כלי יקר: "סמך פרשה זו לכאן לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ. והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים מדקאמר לשון 'עוד'…".

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (יז, טו) 

מדוע הדגישה התורה את חומרת נבלת העוף?

בכור שור: "ולפיכך החמיר הכתוב בנבלת עוף טהור מעוף טמא, דמתוך שהוא מותר באכילה אתי לקלקל בו, דעוף אין שחיטתו מפורשת ויהיו סבורים שנבלתו מותרת".

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (יח, ב) 

מדוע הוסיפה התורה את המילים 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם'?

רש"י: "אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ, ב) 'אנכי ה' אלהיך', וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה 'אני ה' אלהיכם', דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

העמק דבר: "הקדים לומר כן בזה הפרשה ביחוד, משא"כ בכל הפרשיות דמצוי זה הלשון אחר האזהרה, אבל כאן הקדים מתחלה, באשר פרשה של עריות ענין קשה היה לקבל נגד הרגלם עד מתן תורה".

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ (יח, כה)

מדוע הארץ נענשת על חטאי האדם?

כלי יקר: "ונראה שכל זה נמשך מן חטא הקדום, כי אמר ה': תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן, לפיכך כשחטא האדם נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה".

אור החיים: "הכוונה הוא על דרך מה שאז"ל (זוהר ח"ג נג ב) כי במעשה ישראל יתהו' הרוחניות אם לטוב אם לרע, והוא אומרם (אבות פ"ד מי"א) 'העושה מצוה אחת… והעובר עבירה אחת', וזהו שרמז כאן באומרו 'ואפקוד עוונה עליה', על דרך אומרו (ירמיה ב) 'תיסרך רעתך', כי מפעולת הרע יתהוה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו".

הגר"א: "מלמד שהארץ נטמאה ע"י דברים אלו. 'ואפקד עונה עליה', כיון שאני פותח הפנקס אני גובה הכל. 'ותקיא הארץ את ישביה', כאדם שקץ במזונו ומקיא אותו".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 131 – פרשת אחרי מות תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שמיתת בני אהרון נכתבה לראשונה בפרשת שמיני, מדוע הפסיקה התורה, וחזרה לתאר את מיתתם בתחילת פרשתנו?

חזקוני: "לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים, עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש. לפיכך פרט לך כאן 'וכפר על הקודש'".

ר' חיים פלטיאל: "לפי שבקרבנות הראשונים למשכן מתו ועדיין לא הוזהרו על טומאת מקדש. והואיל ובא מעשה ע"י משה יזכר לכל הטומאות וטומאת בהמה וטומאת נידה וזב ומצורע וטומאת בתים ונבילה וכל עניין. ועתה חוזר לעניין ראשון, להזהיר שלא יבואו בכל עת אל הקדש ולא ימות כאשר מתו בני אהרן. ולכך סמיך שלא יבא בכל עת אל הקדש אל מיתת שני בני אהרן, כדי להזהירו יותר על ביאה ראשונה ריקנית".

הדר זקנים: "לפי כשגמר פרשת טמאים לא פירש אם נכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה כפרתו ותקנת מקדש. לפיכך פרט לך בסמוך 'וכפר על הקדש'".

הפוסט סיפור מות בני אהרון בפרשת שמיני והמשכו בפרשתנו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע רק דם חיה ועוף מכסים ואילו דם בהמה לא מכסים?

ר' חיים פלטיאל: "לכך זכו חיות ועופות לכסות דמיהן, לפי שבשעה שנפלה רבקה מן הגמל נשרו בתוליה ובאו החיות והעופות ושמרום וכשבא יצחק אל רבקה ולא מצא לה בתולים וחשד את אליעזר ואמר לו: כן תהיה בגן עדן, שלא נגעת בה וענה אמן, ומשם זכה להיות חי בגן עדן והוליך אל[י]עזר את יצחק אל המקום אשר נפלה שם רבקה ולא היכירוה עד שראו העופות מקובצים ומסוככים בכנפיהם על הדם כי ההיא דרבה בר נחמני והחיות שמרוהו".

בעל הטורים: "דם חיה ועוף טעונין כסוי, שאין מקריבין ממנו על המזבח (חולין פג ע"ב) שלא תהא מדת דין מקטרגת איך דם יאכל דם, לכך ציווהו לכסותו".

אור החיים: בבהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף. בחיה ועוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

כלי יקר: "עיקר טעם האיסור הוא שלא יאכל הנפש עם הבשר, ונתן מופת על שהנפש כלול תוך הדם שהרי נתתיו על המזבח לכפר על נפשותיכם וכפרה זו ודאי נפש תמורת נפש ומזה תבין מדעתך טעם איסור הדם שהוא מצד הנפש שבו וזה טעם שוה בבהמה חיה ועוף. אך הכיסוי הוא לעשות היכר שלא יבוא לאוכלו אבל בדם בהמה אינו צריך היכר כי די לו בזה מה שרואה שניתן הדם על המזבח וזה סימן לו כי הדם הוא הנפש, ועוד שאין נכון שיאכל העבד משולחן רבו. אבל בדם חיה ועוף אין שום היכר על כן צוה לעשות היכר במקצתו על ידי כיסוי".

הפוסט כיסוי דם חיה ועוף בניגוד לדם בהמה שלא מכסים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

מדרש אגדה: "'כמעשה ארץ מצרים', מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנאמר 'אשר ישבתם בה'. 'וכמעשה ארץ כנען', מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר 'אשר אני מביא אתכם שמה'".

רש"י: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל (=ארץ גושן) מקולקל מן הכל".

אבן עזרא: "'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ', שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק. 'וכמעשה ארץ מצרים', על המשפטים, והראיה 'את משפטי תעשו', הם הכתובים על ספר הברית המפורש בפרשת אלה המשפטים".

רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

הפוסט קדושת בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו אנו קוראים אודות הכרעת הגרלה, באופן שונה. אחד מרגעי השיא בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היה בהטלת הגורלות על שני השעירים, כפי שמתואר בפרשתנו: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז, ח). חז"ל אומרים שעל שני השעירים להיות דומים זה לזה במראה (בצבע), בגודל ובשוויים הממוני.

רש"י מתאר את אופן ההגרלה: הכהן הגדול העמיד שעיר אחד לימינו ואת האחר לשמאלו, הכניס את שתי ידיו לקלפי והכריע את גורל השעיר בימין ואת של חברו בשמאל. כדי להבין את מהותם של שני השעירים נעיין בדבריו הבהירים של רש"ר הירש, שכותב: "שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א), שניהם עומדים כאחד ובשווה "לפני ה' פתח אהל מועד" (לעיל פסוק ז). שניהם עומדים בפני אותה הכרעה, באפשרויות שוות של הכרעה, בין "לה'" ובין "לעזאזל". שניהם יכולים להיות כך או אחרת. יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת… ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של חזון חיי תורה להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה, מי שהוכרע 'לעזאזל', לא ייפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי. בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוּצָא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו ויסיים אותם בשממת המדבר. ושניהם הם חטאות "שני שעירי עזים לחטאת" (לעיל פסוק ה) והם מבטאים אפוא אותו מושג חטאת, בשתי בחינותיו המנוגדות.

נראה לנו אפוא, שלא נטעה אם נאמר: שאר כל החטאות מתארות דרך חיים, שהיתה ראויה להתקיים בעבר, והחייבת להתגשם בעתיד. ואילו כאן מתוארת גם הדרך ההפוכה: היא דרך החיים, שלא היתה ראויה להתקיים בעבר, ולא ניתן לה מקום בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות, והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו.

בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת "שעיר לעזאזל": להפעיל את כוח ההתנגדות על ידי סירוב עז לשמוע בקול ה'. כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות, אך בידינו להפנות כוח זה עצמו כנגד ה' שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה, אף על פי שה' לא נתן לנו את כוח ההתנגדות, אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות, בניגוד למי שהשתעבד לה' ולתורתו, קרוי כאן 'לעזאזל'".

למדנו משיטתו של רש"ר הירש ששני השעירים מייצגים שתי גישות, שהיו זהות לחלוטין, ומרגע שנפרדו זו מזו, הלכו לשתי דרכים נוגדיות וקוטביות. אחד פונה לה', והאחר – לעזאזל. אלו שני אפיקים שכל אדם ניצב בראשיתן מידי יום, כשעליו לבחור באיזה נתיב לפסוע, כיצד עליו לנהל ולכלכל את צעדיו בחיים.

הפוסט שתי דרכים – לפרשת אחרי מות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפל הלשון, "אַחֲרֵי מוֹת… וַיָּמֻתוּ"?

התורה מלמדת מדוע ואיך אירע "אחרי מות", לפי ש"בקרבתם לפני ה'" – שהתקרבו לפי הבנתם, בלי ציווי מפורש, ולכן "וימותו".

ללמדנו שבעבודת הקב"ה אין שום מקום שאדם יכול לעשות משהו מדעתו ומהרגשתו העצמית, בין לטוב ובין לרע.

וְנָתַן אֶת הַקטֹרֶת עַל הָאֵש לִפְנֵי ה' (טז, יג) 

מדוע הכהן הגדול מפסיק באמצע עבודת הפר ולא מכניס את דמו לקודש הקדשים?

חפץ חיים: בלי כפרה על חטא לשון הרע אין כניסה לקודש הקדשים. הקטורת מכפרת על עוון לשון הרע. כל עוד הכהן הגדול לא הקטיר את הקטורת אין הוא יכול להיכנס לקדש הקדשים עם דם הפר. רק לאחר שהקטיר הקטורת, כשהושגה הכפרה על עוון לשון הרע, הוא ממשיך בעבודת הפר, ומכניס את דמו לקדש הקדשים.

חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (יז, יג)

מדוע רק דם חיה ועוף מכסים ואילו דם בהמה לא מכסים?

אור החיים: בבהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף. בחיה ועוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ… (יח, ג)

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

מדרש אגדה: "'כמעשה ארץ מצרים', מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנאמר 'אשר ישבתם בה'. 'וכמעשה ארץ כנען', מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר 'אשר אני מביא אתכם שמה'".

רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (יט, יד)

איך אדם חוטא? כשרופא מזהיר שלא לאכול מה שמסכן בריאות, ברור כיצד ננהג. מדוע אין מפחדים מציווי הקב"ה?

רבי ישראל סלנטר: זו כוונת הפסוק 'וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ', עלינו לירא ולפחד מהקב"ה, כיון ש'אֲנִי ה'', הוראת הקב"ה טובה מכל רופא מומחה, שבני אדם חוששים לדבריו.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (יט, יח)

מה ביאור הציווי? וכי אדם יכול לאהוב את רעהו כפי שאוהב את עצמו?

רמב"ן: "ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה". כיום מקובל לכנות זאת במילה 'פירגון', בלשון חז"ל: עין טובה.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ (יט, יא)

מדוע נכתב בלשון רבים?

חזקוני: ללמדנו שהרואה ומחריש גם הוא נחשב לגנב, כמו זה שגנב.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' (יט, טז)

האם יש קשר בין שני הציוויים, או שאלו שני ציוויים שונים?

אבן עזרא: לאחר שמסבירה התורה את איסור המלשינות, מבארת את איסור 'לא תעמוד על דם רעך', שלא יתחבר עם אנשי דמים, שכן רבים נרצחו ונהרגו בגלל המלשינות.

בכור שור: לאחר שמזהירה התורה על איסור רכילות, כדי שלא תעמוד על דם רעיך. לאחר מכן כתבה התורה שאם תלך רכיל, אז תעמוד 'על דם רעך'.

חזקוני: לא כתוב ו' בין שני חלקי הפסוק, ללמדנו שזו מצוה אחת. אילו היה ו' ביניהם, היה מקום לומר שאלו שתי מצוות. ביאור הפסוק, לא תלך רכיל כדי שלא תעמד על דם רעך.

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (יט, יט)

מדוע הזהירה על כך התורה לאחר שכתבה על המצוות שבין אדם לחברו?

חזקוני: "אחר שציווה להיות קדוש, שלא לעשות חמס לרעהו, ציווה כמו כן שלא לעשות לבהמה ולשאר עניינים, לשנות בהם מעשה הקב"ה, שכשם שציווה הקב"ה במעשה בראשית שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו, כך ציווה והזהיר בכל עניני כלאים".

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה… לֹא תְלַקֵּט (יט, ט)

מדוע פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד?

רש"ר הירש: יש חשיבות לשינוי מלשון רבים ללשון יחיד. ביסודו של דבר הארץ קנויה לכלל, ואפילו לאחר שנתחלקה, לא ניתנה ליחידים למטרות אנוכיות גרידא, אלא היא קרויה 'ארצכם', אפילו שעה שהיא נעשית שדך, אפילו באספך את היבול של חלקך באדמת הכלל, עודנה נחלת הכלל.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (יט, לב)

מה ההבדל בין 'תָּקוּם' לבין 'וְהָדַרְתָּ'?

כלי יקר: הידור יותר מקימה וכולל גם אותו. כמו כן, הזקנה חשובה יותר מהשיבה.

הפוסט גליון אחרי מות – קדושים תשפ"ג הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי תוכחה?

רבי יצחק בר ששת, (הריב"ש) משיב בשו"ת שחיבר בסימן תל"א על שאלה שנשאל, מה ההבדל בין 'הוכחה' לבין 'תוכחה'. ועונה: "הוכחה הוא כשיש מחלוקת בין שנים ובא השלישי והכריע ביניהם, כמו שאמר יעקב ללבן: 'מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ, שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ' (בראשית לא, לז). לבן טען שהוא צודק, וכנגדו יעקב חלק עליו וסבר שהצדק עימו ועל כן הציע ללבן שיפנו ל"צד שלישי", "ניטרלי", שיכריע ('וְיוֹכִיחוּ') עם מי משניהם הצדק.

לעומת זאת, תוכחה זה מצב שבו אדם מוכיח את רעהו על מעשיו השליליים, כפי שכתוב בפרשתנו 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'. שמוכיח אדם על חטא ברור, שאין צורך בהוכחה. הוא מראה לו שאינו נוהג כראוי.

שני סוגי תוכחות

על בסיס דברי הריב"ש, לימד אותנו החיד"א כלל יסודי וחשוב בהלכות בין אדם לחברו ותוכחה לזולת. בדרוש י"ב ב'דברים אחדים', לשבת תשובה הסביר החיד"א את דברי שלמה המלך: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח), שכוונתו במילים 'אַל תּוֹכַח לֵץ', שלא יוכיח אותו בדרך תוכחה, שלא יאמר לו שמעשיו רעים ומוכיח אותו על כך, משום שהתוצאה תהיה 'יִשְׂנָאֶךָּ'. אלא איך ינהג? דברי המוכיח יהיו בדרך הוכחה וחכמה, שיאמר לו: מעשה זה שעשית, יש צדדים לכאן ולכאן. אמנם יש צד זכות לטעון כך, אבל להבא תימנע מכך.

על פי זה מבאר את כפל המילים 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ' בפרשתנו, שבתוכחה יש שני אופנים, ויש לנהוג באחד מהם, בהתאם לדמות שאותה מוכיחים. 'הוֹכֵחַ' – ללץ, לאדם שאינו חכם. עורר לו ספיקות ותוכיח אותו על מעשיו, (כפי שאמר יעקב ללבן 'וְיוֹכִיחוּ'), כדי שלא לפגוע בכבודו. 'תּוֹכִיחַ' – אדם חכם שניתן להעמידו על מעשה שלילי שעשה. אדם שיקבל את התוכחה וישפר דרכיו.

הקושי שבתוכחה

אם חשבנו שתוכחה היא דבר קל, וכל אחד יכול להוכיח, הרי שאמרו על כך חז"ל במסכת ערכין (דף טז ע"ב): "תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו: (=המוכיח) טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: (=משיב לו המוכח, במטבע לשון חריפה יותר, הנתמכת בהוכחות) טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

מבאר לנו כתב סופר בשו"ת שחיבר או"ח סי' נז: "ובאמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה, יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו, אם יוכיח או יפה השתיקה. מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא', שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא, ולא יקבל התוכחה, תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו". לביאורו, יש להיזהר שהתוכחה לא תגרום לו להיענש, יותר מאשר בלעדיה, אם לא היה יודע שחטא…

כיצד ניתן להוכיח?

השל"ה הקדוש ביאר את הפסוק 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ', באופן שנותן עצה והדרכה, כיצד להוכיח. הוא הסביר את דברי שלמה המלך: 'אַל תּוֹכַח לֵץ', אל תאמר לו: אתה לץ, אתה חוטא ורשע, משום שאז 'יִשְׂנָאֶךָּ', לא ירצה לקבל את הדברים, ותתפתח ביניכם עוינות, אלא 'הוֹכַח לְחָכָם', תאמר לו דברים חיוביים (נכונים כמובן), כדוגמת: אתה חכם, ואז התוצאה תהיה – 'וְיֶאֱהָבֶךָּ', שיקבל את התוכחה ויאהב אותך.

הפוסט תוכחה – לפרשיות אחרי מות – קדושים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור אזהרת התורה בפסוק זה?

• מדרש אגדה: "'כמעשה ארץ מצרים', מלמד שהתעיבו המצרים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום אשר היו יושבים שם ישראל, שנאמר 'אשר ישבתם בה'. 'וכמעשה ארץ כנען', מלמד שהתעיבו הכנענים מעשיהם מכל אומה, וביותר מקום ישראל, שנאמר 'אשר אני מביא אתכם שמה'".
• רש"י: "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות, ואותו מקום שישבו בו ישראל (=ארץ גושן) מקולקל מן הכל".
• אבן עזרא: "'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ', שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק. 'וכמעשה ארץ מצרים', על המשפטים, והראיה 'את משפטי תעשו', הם הכתובים על ספר הברית המפורש בפרשת אלה המשפטים".
• רמב"ן: "'כמעשה ארץ מצרים', על השעירים הנזכרים. 'וכמעשה ארץ כנען', על העריות, שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים, כאשר אמר בסוף (פסוק כז) 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ'".

הפוסט ביאור אזהרת התורה – כמעשה ארץ מצרים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

*מדוע הפרשה המדברת על יום הכיפורים פותחת במיתת שני בני אהרן?*

רש"י מבאר: "באחד בניסן מתו בניו של אהרון, ולמה מזכיר מיתתם ביוה"כ? אלא מלמד שכשם שיוה"כ מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת… שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם'".

רק ביום הכיפורים מציין הקב"ה שהוא רק אחת בשנה: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה…".

*מה המיוחד ביוה"כ, שחל רק פעם בשנה, הרי כל חג חל רק פעם בשנה?*

כתב ספר ה"חינוך" (מצווה קפה): "שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחוכמתו הקב"ה לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים, ומתחילת הבריאה ייעדוֹ וקידשוֹ לכך…".

*אם הקב"ה רואה שנדרשת כפרה הוא לוקח את הצדיקים שבדור.*

*צדיק שנפטר במהלך השנה מחייב אותנו לפשפש, איך היה נראה יום הכיפורים שלנו.*

הפוסט יו"כ – יום חסד לתיקון מעשינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט על האדם לבדוק עצמו לפני שמוכיח חברו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אור החיים עומד על ההבדל בין חיה ועוף שאנו מצווים לכסות את דמם, לבין דם הבהמה שאין אנו מצווים לכסותו. שכן התורה ממשיכה אחרי מצות כיסוי הדם בעפר וכותבת "נפש כל בשר דמו בנפשו", הדם הוא הנפש.

תוהה אור החיים, מדוע רק דם חיה ועוף צריך לכסות ואילו דם בהמה אין ציווי לכסות את הדם, הרי "נפש כל בשר דמו בנפשו"?

מבאר 'אור החיים' שאצל בהמה יש מושג "נפש", בשונה מחיה ועוף שאין להם נפש כלל. אצל החיה והעוף הדם עצמו משמש כ"נפש".

הוא מדגיש בלשונו יסוד שממחיש עד כמה יש לנהוג כבוד כלפי מושגים רוחניים: "ובזה נתן טעם למה צריך לכסות דמו, כי לצד שדמו היא נפשו מהמוסר לנהוג בו כבוד זה, כדרך שציוה ה' לקבור אדם מת משום כבודו".

הפוסט כבוד בעלי חיים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט ללא כפרה על חטא לשון הרע אין כניסה לקודש הקדשים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

הפוסט עבודת ה' – לפרשת אחרי מות הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.