רש"י: אמון לשון אמונה, כתרגומו. אמרו בסיני (שמות כד, ז) 'נעשה ונשמע', ובשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל.

איך עם ישראל, שניצב לפני כן במעמד נשגב ואמר 'נעשה ונשמע', נפל ממדרגתו בצורה כה מבהילה, עד כדי שנכשל בעבודה זרה?

דבר נוסף, הרי דרכו של יצר הרע לומר לאדם לחטוא בהדרגה, תחילה בחטא קטן ולאחר מכן בחטא נוסף וכן הלאה, עד שמכשילו בעבודה זרה. אולם בהר סיני הצליח היצר להכשילם בבת אחת. הכיצד?

מבאר רבי חיים שמואלביץ שמאז שיצא עם ישראל ממצרים, הלך משה לפניהם והדריכם בכל מעשה. אולם לפתע הראה להם השטן שמשה מת.

כששמעו בני ישראל שמנהיגם מת, נבהלו ואיבדו את עשתונותיהם. הם היו שבורים ורצוצים, עד שאיבדו לגמרי את שיקול דעתם, והתבלבלו לגמרי. זה המצב המסוכן ביותר, כשאדם נמצא במצב מבולבל ומרגיש שאינו יודע לאן לפנות. השטן עלול להפילו בבת אחת מהר גבוה לבור עמוק.

למדנו מכאן עד כמה חמורה היא סכנת הבלבול. זו סכנה המאפיינת רבים מבני דורנו, הממהרים להתבלבל, ונופלים מהר. יש להתחזק במידה זו, ולהגביר בנו ככל שניתן את המתינות ושיקול הדעת.

הפוסט השפעת סכנת הבלבול הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: שם סבבם והקיפם בעננים, וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבם בתחתית ההר, שכפאו עליהם כגיגית.

מדוע בפסוק זה, שמדבר בשבחם של עם ישראל והטובות שהשפיע להם הקב"ה במדבר, הכלילה התורה את כפיית הר כגיגית, שהיא גנאי להם, שהוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית כדי שיקבלו את התורה?

תירץ הרב נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שכפיית ההר אינה גנות, אלא מעלה. הקב"ה נתן לעם ישראל את התורה באופן שמורה להם, שכל מציאותם השתנתה, וזכות הקיום שלהם בהיותם דבוקים בתורה.

הקב"ה מלמד שהמציאות לאחר מתן תורה השתנתה, ואינה כבתחילה. עם ישראל לא נשארו אותו עם, כפי שהיו קודם מתן תורה.

לאחר שקיבלו את התורה נעשו כ"בריה חדשה". כעת הם מסובבים בתורה מכל הכיוונים, וכל מציאות קיומם תלויה ועומדת במידת דבקותם בתורה. ללא התורה הם מנותקים ממקור חיותם ומאבדים את זכות קיומם, כמו גם הזכויות של כל העולם, שנברא עבורם. זה עומק ועוצם החיבור שבין עם ישראל לתורה.

נתינת התורה ב"כפיה", אינה גנות, אלא שבח גדול, שהם מוקפים בה והיא סובבת אותם, מחוברת אליהם ומעניקה להם זכויות והוראות חיים.

הפוסט התורה – יסוד עם ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)  

חז"ל אומרים: "אם תלמיד הגון הוא – כטל, ואם תלמיד שאינו הגון – עורפהו כמטר" (תענית ז ע"א).

מדוע הקדימה התורה את המטר, כנגד התלמיד שאינו הגון לפני הטל, שכנגד התלמיד ההגון?

רבי חיים קניבסקי: התלמיד שאינו הגון מקשה על התלמיד ההגון ללמוד. ולכן תחילה יש "לערוף" את התלמיד שאינו הגון ולהסירו, ולאחר מכן ניתן יהיה ללמד את התלמיד ההגון.

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (לב, ג)  

חז"ל למדו במדרש רבה, שכאן משה בירך ברכת התורה.

מדוע רק כעת הוא בירך ברכת התורה?

אבני נזר: עד כה התורה שאמר משה היתה דיבור השכינה מתוך גרונו. אולם את פרשת האזינו אמר משה רבינו מפי עצמו, ולכן הוצרך לברך ברכת התורה.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (לב, ד)  

רש"י: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואין עול. אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה.

לא משלמים לצדיקים בעולם הזה משום ש"שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", שהרי השכר גבוה ואין אפשרות לשלם בעולם הזה.

איך אפשר לשלם לרשעים?

החפץ חיים: חז"ל אומרים: "רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך', הא כיצד? כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה" (פסחים דף נ).

לפי זה רשעים שעושים שלא לשמה שכרם הוא מתחת השמים, וניתן לשלם להם, בניגוד לצדיקים, שלא ניתן לשלם להם.

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ (לב, יח)  

מה ביאור דבריו?

המגיד מדובנא ביאר במשל לאדם שהיו לו חובות רבים. חברו יעץ לו שיוכל להשתמט מנושיו, אם יעשה עצמו כשוטה, כשהם יבואו לתבוע את החובות. כשיראוהו שוטה יעזבוהו, ואכן כך עשה, והנושים עזבו אותו.

פעם בא חברו היועץ לתבוע ממנו חוב. הלווה עשה עצמו גם ביחס אליו כשוטה.

שאל אותו חברו: הרי אני יעצתי לך לעשות זאת, איך אתה משתמש בעצתי נגדי?

הנמשל, הקב"ה ברא באדם את כח השכחה, משום שבלעדיה לא ניתן היה לחיות. אם הצרות היו עומדות כל הזמן מול עיניו של האדם. אולם אנשים משתמשים בשכחה לשכוח את התורה.

על כך אומר להם הקב"ה: הרי אני לימדתי אתכם לשכוח, ואיך תשכח א-ל מחוללך.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

דברי אליעזר: עם ישראל הוא עם של תהפוכות וניגודים, מחד – רודפי שלום ואוהבי אחווה, ומאידך יש ביניהם מחלוקות. הם מפולגים ומפורדים.

מחד רחמנים בני רחמנים, יש אצלם עזרה הדדית, ומאידך קנאה ותחרות בין איש לרעהו.

כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם (לב, כ)  

חתן סופר: אנשים רבים מתחמקים ונמנעים מהצדקה בטיעון שאין להם לתת. אך מצד האמת, המצב הפוך, אין להם לתת, משום שהם לא נותנים צדקה. צדקה היא המפתח לשפע. אם זורק את   המפתח, איך יוכל לפתוח את האוצר?

ביאור המילים 'כי דור תהפוכות המה', הם מהפכים את הסדר, ומדירים את עצמם מהצדקה, משום שאין להם. אך טוב יותר היה להם לתת ואז היה הקב"ה משפיע ונותן להם כפל כפלים. אולם הם 'לא אמון בם', אין בהם אמונה להאמין שבזכות הצדקה יעזור להם הקב"ה ויפתח להם את אוצרו הטוב.

רעיונות לראש השנה

שנהיה לראש ולא לזנב

מדוע יש כפילות, הרי אם נהיה לראש, ממילא לא נהיה לזנב?

רבי יהונתן אייבשיץ: כוונת הברכה כפולה: א. שנהיה לראש, ב. שלא נהיה לזנב, גם לא זנב לאריות. אמנם חז"ל אומרים במסכת אבות 'והוי זנב לאריות', אולם זה רק בעדיפות מלהיות 'ראש לשועלים', אולם עלינו לשאוף, וזו הברכה בר"ה שנהיה ראש לאריות.

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'… שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'… וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (תהלים כז, ד)

המצב של 'שִׁבְתִּי' מורה על קביעות, וסותר את 'וּלְבַקֵּר', מלשון ביקור – זמני. מה יישוב הסתירה?

רבי שמואל רוזובסקי: 'לבקר בהיכלו' – בכל בוקר, לבקר בבית מדרש, 'היכלו'. שאדם יחוש בלימוד הרגשה שהוא כביכול 'מבקר', כאילו זו הפעם הראשונה שהוא לומד. שה'שבתי בבית ה' כל ימי חיי' תמיד יהיה בהנאה, כמו הפעם הראשונה, כמו היום הראשון של הזמן.

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר (תהלים פרק מז)

מדוע לפני התקיעות, בשעת שיא זו, אומרים דוקא את 'למנצח לבני קרח מזמור' (תהלים פרק מז), הרי יש מזמורים נוספים שבהם מוזכר השופר?

רבי דוד פוברסקי: מזמור זה מלמדנו איך להתנהג בשעה כה גורלית. שהרי לרוב בני האדם יש חטאים רבים. כשמגיע ראש השנה יש להם תחושה לא טובה, שהרי זוכרים שחזרו בתשובה ושוב חטאו.

והתשובה למלשבה זו ממעשה בני קרח, שהיו מראשי המרד במשה ובתורת ה', וסחפו אחריהם בשיא רשעותם את קהל ה'. ועל אף שעברו עוון חמור מאד, ברגע האחרון שבו בתשובה וניצלו מאסון כבד ונורא. יש בכך עידוד גדול לשוב בתשובה, גם כשנראה שהסיכויים אפסו. ולכן אומרים מזמור זה.

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה' (תהלים צח, ו)

מדוע בשופר נכתבה המילה 'קול שופר', בניגוד ל'בחצוצרות', שנכתב רק הכלי, ללא כל תוספת?

חתם סופר: בהמשך הפסוק כתוב 'לפני המלך ה". השופר רק מעורר זכות אילו של יצחק, שאינו נצרך בבית המקדש לפני ה', משום ששם היה מקום העקידה ואין תזכורת טובה מזו, ואילו קול שופר מעורר זכות קבלת התורה, ולכן צריך להזכירו במקדש.

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ראש השנה טז ע"ב).

הרי אנו רואים רשעים גדולים הממשיכים לחיות בעולם הזה ולא נחרץ דינם למיתה במשפט ר"ה, ומה כוונת חז"ל שבכל שנה נגזר על הרשעים  דין מוות?

הראב"ד: (הלכות תשובה פ"ג ה"ב) המשפט אינו על המיתה של שנה זו, אלא אם לקצר משנותיו של האדם שנה אחת. ופעמים שמת כעבור שנים רבות, אך נגזר עליו כבר בשנה זו להקדים את מיתתו.

רבי משה שטרנבוך: נראה בשיטת הרמב"ם שהמשפט בימים אלו הוא על חיי הנשמה, שהם החיים האמיתיים, כמו שכתוב: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום' (דברים ד, ד). מבואר שהאדם נקרא חי רק כשנשמתו דבוקה בקב"ה, אך אם אינו דבוק בקב"ה אינו נקרא חי, כפי שאמרו חז"ל (ברכות יח ע"ב) "הרשעים בחייהם קרויים  מתים".

הפוסט גליון תורתך שאלתי מס' 155 לפרשת האזינו וראש השנה תשפ"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ייחודה של שירת האזינו

רבי חיים פלטיאל נדרש לשאלה זו וביאר שבשירה זו יש דברי תוכחה קשים, ועל כן שירה זו לא נפתחה במילים 'שירת משה' או 'וישיר משה' וכיו"ב.

ואכן כבר בתחילת השירה, בפסוק השני הדגיש להם משה לישראל את נימת דבריו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב" (לב, ב). משה רבינו מלמד אותנו, את האופן האמיתי, כיצד לומר תוכחה. יש להיזהר להוכיח באמרי נועם, ברכוּת ובנעימוּת, מבלי לפגוע באיש. אם הדברים יפגעו באדם שאותו מוכיחים, הוא יתרחק עוד יותר, ולא ישיג המוכיח את מטרת התוכחה. לכן משה הוכיח את כל הציבור, בצורה כללית, ולא הצביע על הפרט. כך יכל לדבר בקול חוצב להבות אש.

משה פתח ואמר: "יערוף כמטר לקחי", לפעמים אני מדבר קשות, שוטף כנהר. ויש שהדיבור יהיה בבחינת "תיזל כטל אמרתי", כשנדרש לדבר בקלות ובנועם, כדוגמת הטל. הוא מסיים פסוק זה ואומר: "כשעירים עלי דשא" כשמוכיח את כל הציבור ביחד, שהוא כדשא העוטף את כל השדה בירק, ואז אפשר לדבר כמו "סופה וסערה". אולם "וכרביבים עלי עשב" כשאני מוכיח את הפרט והיחיד, יש לדבר אליו באמרי נועם.

הקושי שבקבלת ביקורת

מדוע לאדם קשה לקבל תוכחה או דברי ביקורת?

לשאלה זו כמה תשובות: א. כבוד ותחרות. הדבר החשוב ביותר לאדם הוא כבודו וחשיבותו בפני הסובבים אותו. ביקורת מצביעה על חולשתו וכשלונו של המבוקר. כל אישיותו מתקוממת כדי לדחות אפשרות שאכן נכשל, כפי שהדבר מתבטא בדברי הביקורת. הפגיעה בכבודו של המבוקר הופך את המפגש בינו לבין המבקר למפגש תחרותי. אם המוכיח טוען שיש פגם בהתנהגות רעהו, הוי אומר שהמוכיח מושלם יותר מחברו. אחת התגובות היותר שכיחות של המבוקר כלפי המבקר היא: "ואתה כן בסדר"? ויש שמוסיפים: "והרי אתה עשית כך וכך….". התגובה אינה תשובה עניינית לביקורת, אלא ביטוי לתחרות שביניהם, המצביע על חיסרון המצוי גם אצל המבקר ולא רק אצל המבוקר.

על דברי חז"ל: "אם יאמר טול קיסם מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך…" (ערכין טז ע"ב) כותב מהר"ל: "…ומה שאמר בזה הלשון 'טול קיסם מבין שיניך', כלומר: עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה, כמו הקיסם בין השיניים שאין אדם רואה אותו. והוא משיב לו: 'טול קורה מבין עיניך', כלומר הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה, שהיא בין העיניים, קרובה לך, וראוי לראות אותה, אין אתה רואה הקורה, ואתה רואה הקיסם שבין שיני, שהוא נסתר…".

שינוי הרגלים

סיבה נוספת לקושי שבתוכחה, הוא שינויי הרגלים. כשמבקרים את הזולת, הוא רואה את מימדי הפניה אליו מעל ומעבר לבקשה לשינוי פעולה נקודתית. נראה לו שמבקשים ממנו לשנות משהו מאישיותו, ולא רק תחום צר של התנהגות שהוזכר בביקורת. ותגובתו לרוב: "זה אני וזהו זה" כלומר, אל תנסה לשנות אותי ואת הרגלי. אי הרצון לשנות הרגלים, הוא גם החוסם את הנכונות לקבל בקורת.

את אי הנוחות בשינוי ההרגלים, הדגים רבי יוסף אלבו בספרו "ספר העיקרים" (מאמר רביעי, לב). הוא טוען שבכיו של תינוק על לידתו, נובע משום שהוא חש שמשנים את הרגלו להיות ברחם אמו, והבכי מבטא את אי ההסכמה לשינוי הרגל זה. כמו כן, התנגדותו של אדם למות, נובעת משום שהוא התרגל לחיות, ולכן אינו רוצה לשנות את הרגלו ולמות, ברוב המקרים, גם אם הוא סבור שהחיים עבורו הם גיהנום.

ניתן לומר כי הקשיים הגדולים ביותר, העומדים בפני כל אדם בהתמודדותו עם הסתגלות לחברה הסובבת, הם שינויי הרגלים. הביקורת שוברת את אחד ממאווי האדם, המצפה "שיאהבו אותי כפי שאני", או "שיקבלו אותי כמו שאני".

עוינות חוסמת

סיבה שלישית, הקושי המרכזי בקבלת ביקורת נובע מאופן האמירה. לרוב היא נאמרת מתוך כעס, עם מעט עוינות, משום שהיא אינה נובעת מאהבה למבוקר ומרצון להיטיב לו, אלא כתגובה לדבר שהרגיז את המבקר.

"שידור" העוינות מתבטא גם מבחינה חיצונית – בקולו של המבקר, בקצב דיבורו ובהבעת פנים כעוסה. את כל השידורים האלה שומע המבוקר, ורגשותיו נחסמים מלקבל את העיקר, את התוכן שמאחורי העוינות והכעס. לולא הכעס של המתלונן, והעוינות החוסמת, היה קל יותר לקבל את ההערות ואף לחפש דרך לשיפור.

משמבינים אנו את מניעי הביקורת והתוכחה, נשכיל להבין מתי, איך ובאילו נסיבות לפעול ולהוכיח את מכרינו על התנהגות קלוקלת.

גמר חתימה טובה

הפוסט שירת האזינו – לימוד כיצד להוכיח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע שמו של משה לא נזכר בשירה זו, כבשירת הים, או שמה של דבורה בשירתה?

ר' חיים פלטיאל: משום שבשירה זו יש דברי תוכחה קשים לעם ישראל.

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי (לב, א)

מדוע התייחס לשמים בלשון רבים – 'האזינו', ואילו לארץ ביחיד – 'ותשמע'?

חזקוני: "על שם שהם (=השמים) מרובים, כמ"ש רבותינו ז"ל שהם שבעה, אמר להם לשון רבים. 'ותשמע הארץ', והארץ היא יחידה אמר בה לשון יחיד".

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (לב, ד)

מדוע משה רבינו כינה את הקב"ה בכינוי 'צור'?

אבן עזרא: "שהוא עומד תמיד כמו צור. ויש אומרים, מלשון צורה. והראשון נכון בעיני".

בכור שור: "כלומר, דין הוא שתתנו לו גודל, כי הוא צור ותקיף וחזק, וכל יכול הוא, והוא מכלכל דבריו במשפט ועושה פעולתו בתמימותיו, ואינו מראה כוחו… עם בריותיו, אלא צדיק לעוברי רצונו, שמצדיק משלו ואינו רוצה ליקח כל דינו, דאם כן לא יוכלו להתקיים".

רא"ש: "דין הוא שתתנו גודל לו כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו".

יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ (לב, י)

על מי מוסבות המילים 'יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ', ומה משמעותן?

רש"י: "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית".

אבן עזרא: "יסובבנהו – על העננים. יבוננהו – התורה… והטעם, שישמרם מכל אויב ואורב".

בכור שור: "'יסובבנהו', בסוכות עננים. 'יבוננהו', לשון בניין ותבונה, שנתן להם התורה, החכמה והתבונה, ובנה משכנו בתוכם".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "'יסובבנהו', בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית. 'יבוננהו', שהבינם בתורה. דבר אחר, לשון בנין המשכן".

וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו (לב, יט)

מה המיוחד בכעסו של הקב"ה על 'בָּנָיו וּבְנֹתָיו'?

רבי יצחק בלזר: אנו פונים בתפילותינו אל מידת הרחמים, אך יש חשש שמידת הרחמים תהיה לרועץ.

משל ליהודי שרואה שיכור מתגלגל בחוצות ועושה מעשים מכוערים. אם השיכור נכרי ולא מכירו, הוא לא מתייחס. אולם אם השיכור יהודי, הוא יצטער על שפלותו. וככל שהשיכור יהיה ידידו או אדם נכבד, הצער יגדל יותר.

אם השיכור הוא בנו, בשל אהבתו ורחמיו הרבים הצער והקושי יהיו כה גדולים, עד שיקשה עליו לשאת אותו. וזה יביא אותו להתרגז עליו ואף לביישו או להכותו. ככל שיגדלו רגשי רחמנותו ואהבתו, כך יגדלו רגשי הצער והרוגז.

בי"ג מידות אומרים "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד". עלינו לחשוש, שמא מפאת רחמיו וחסדיו המרובים אנו עלולים לעורר את רוגזו, שהרי אנו נקראים בנים של הקב"ה ואם ירדנו לשפל נמוך כל כך, זה חמור מאד.

על כך כתבה התורה "מכעס בניו ובנותיו", שהכעס גדול יותר כשהחוטאים הם הבנים.

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה  (לב, כח)

לאחר שנכתב 'כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה' מדוע נוספו המילים 'וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה', שנראות מיותרות?

החיד"א: חז"ל במסכת מגילה (דף יב) מבארים שכשמיאנה ושתי לבוא כדבר המלך אחשוורוש, הוא שלח לחכמי ישראל שיפסקו את דינה. הם העריכו שבכל פסק דין שיוציאו הם יימצאו ניזוקים. אם יצדיקו את אחשוורוש ויהרוג אותה, לאחר שיתפכח מיינו הוא יכעס עליהם. ואם יצדיקו את ושתי וימליצו לזכות אותה, הוא יכעס עליהם, שלא חשו לכבודו.

ועל כן נמנו וגמרו להשיב לו תשובה "מתחמקת". הם ענו שמשנחרב ביהמ"ק וגלו מא"י, ניטלה מהם היכולת לדון בדיני נפשות, ולכן אינם הם יכולים לפסוק בדין זה.

לפי זה, מבאר החיד"א שלעתים כשאדם נמנע מתשובה ומציג עצמו כאובד עצות, בעצם ההתחמקות טמונה חכמתו.

התורה רצתה בפסוק זה לשלול זאת, כדי שנבין היטב את הכוונה. ועל כן הוסיפה את המילים "ואין בהם תבונה".

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)

כוונת משה רבינו לומר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר', יטפטפו דברי כמו גשם, 'תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי', יזלו אמירותי כמו טל. 'כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא', כמו רוח סערה שמניעה את הדשא הנמוך וכתוצאה מכך מתחזק וגדל, כך מגדלים ומחזקים דברי-תורה את לומדיהם, כמו טיפות. 'וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב', כמו טיפות המשקות את העשבים הגבוהים ומצמיחים אותם, כך מרווה התורה ומגדלת את העוסקים בה.

'אור החיים' מבאר מדברים אלו שהקב"ה לא מבקש מהאדם לטפס מעבר ליכולותיו. כל אחד בהתאם לרמתו ולדרגתו. כשם שהדשא הנמוך מקבל רק 'שעירים', לפי יכולתו וכוחו לסבול, כך העשבים הגבוהים מקבלים 'רביבים', טיפות חזקות היורדות עליהם בכוח. הם יכולים לספוג יותר.

לא נדרש מאיש להעפיל ולעלות בבת אחת כלפי מעלה, אלא רק להראות את הרצון, ואת התקדמותו בהתאם.

מצופה מכל אחד מאיתנו לפסוע רק פסיעה אחת קדימה, כדי להתנתק מהמקום בו אנו נמצאים. לאחר שאדם ישקיע בפסיעה אחת יחוש הוא בהתקדמות בפסיעות הבאות.

הפוסט גליון תורתך שאלתי – לפרשת האזינו תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

על מי מוסבות המילים 'יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ', ומה משמעותן?

רש"י: "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית".

רשב"ם: "במלאכיו ששמרום, כדכתיב 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'. [והמפרשו בהיקף עננים אינו אלא טועה, כי לפי הפשט אין הענן אלא לעמוד ענן לפניהם, כדכתיב 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך'. ועוד כי 'יצרנהו' כפילו של 'יסובבנהו'".

אבן עזרא: "יסובבנהו – על העננים. יבוננהו – התורה… והטעם, שישמרם מכל אויב ואורב".

בכור שור: "'יסובבנהו', בסוכות עננים. 'יבוננהו', לשון בניין ותבונה, שנתן להם התורה, החכמה והתבונה, ובנה משכנו בתוכם".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "יסובבנהו, בסכוך עננים. דבר אחר, בהר סיני כשכפה עליהם ההר כגיגית". יבוננהו, שהבינם בתורה. דבר אחר, לשון בנין המשכן".

הפוסט 'יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ' – מה משמעות המילים? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה רבינו כינה את הקב"ה בכינוי 'צור'?

רש"י: "אף על פי שהוא חזק, כשמביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין כי תמים פעלו".

אבן עזרא: "שהוא עומד תמיד כמו צור. ויש אומרים, מלשון צורה. והראשון נכון בעיני".

בכור שור: "כלומר, דין הוא שתתנו לו גודל, כי הוא צור ותקיף וחזק, וכל יכול הוא, והוא מכלכל דבריו במשפט ועושה פעולתו בתמימותיו, ואינו מראה כוחו… עם בריותיו, אלא צדיק לעוברי רצונו, שמצדיק משלו ואינו רוצה ליקח כל דינו, דאם כן לא יוכלו להתקיים".

רמב"ן: "רמז למדת הדין".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "דין הוא שתתנו לו גודל כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו".

רא"ש: "דין הוא שתתנו גודל לו כי הוא צור ותקיף ועושה פעולתו בתמימות ואינו מראה כעס למכעיסים לפניו".

הפוסט צור – כינוי להקב"ה הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (לב, ב)

כוונת משה רבינו לומר: 'יַעֲרֹף כַּמָּטָר', יטפטפו דברי כמו גשם, 'תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי', יזלו אמירותי כמו טל. 'כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא', כמו רוח סערה שמניעה את הדשא הנמוך וכתוצאה מכך מתחזק וגדל, כך מגדלים ומחזקים דברי-תורה את לומדיהם, כמו טיפות. 'וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב', כמו טיפות המשקות את העשבים הגבוהים ומצמיחים אותם, כך מרווה התורה ומגדלת את העוסקים בה.

'אור החיים' מבאר מדברים אלו שהקב"ה לא מבקש מהאדם לטפס מעבר ליכולותיו. כל אחד בהתאם לרמתו ולדרגתו. כשם שהדשא הנמוך מקבל רק 'שעירים', לפי יכולתו וכוחו לסבול, כך העשבים הגבוהים מקבלים 'רביבים', טיפות חזקות היורדות עליהם בכוח. הם יכולים לספוג יותר.

לא נדרש מאיש להעפיל ולעלות בבת אחת כלפי מעלה, אלא רק להראות את הרצון, ואת התקדמותו בהתאם.

מצופה מכל אחד מאיתנו לפסוע רק פסיעה אחת קדימה, כדי להתנתק מהמקום בו אנו נמצאים. לאחר שאדם ישקיע בפסיעה אחת יחוש הוא בהתקדמות בפסיעות הבאות.

בברכת התקדמות והתעלות נעימה ונכונה

שבת שלום ומבורך

הפוסט התקדמות מדורגת בחיים – לפרשת האזינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שכתבה התורה 'כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה' מדוע הוסיפה את המילים 'וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה', שנראות מיותרות?

מבאר החיד"א בספרו 'נחל קדומים' על דברי חז"ל במסכת מגילה (דף יב) שכשמיאנה ושתי לבוא כדבר המלך אחשוורוש וחמתו בערה בו, שלח לחכמי ישראל שיפסקו את דינה.

חכמי הסנהדרין הרהרו בדבר והתלבטו, משום שהעריכו שבכל פסק דין שיוציאו הם יימצאו ניזוקים. אם יצדיקו את אחשוורוש ויהרוג אותה, לאחר שיתפכח מיינו יכעס עליהם. ואם יצדיקו את ושתי וימליצו לזכות אותה, אחשוורוש יכעס עליהם על שלא חשו לכבודו.

ועל כן נמנו וגמרו להשיב לו תשובה מתחמקת וענו שמיום שנחרב בית המקדש וגלו מארץ ישראל, ניטלה מהם היכולת לדון בדיני נפשות ולכן למרות רצונם העז לעזור למלך, אין הם יכולים לפסוק בדין זה.

מבאר החיד"א שלעתים כשאדם נמנע מתשובה ומציג עצמו כאובד עצות, בעצם ההתחמקות טמונה חכמתו.

בפסוק זה התורה רצתה לשלול דבר זה, כדי שנבין היטב את הכוונה, ועל כן הוסיפה את המילים "ואין בהם תבונה".

דבר תורה – לפרשת האזינו

הפוסט אופן מענה ותשובה – דבר תורה – לפרשת האזינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

באחד מדרשותיו אמר רבי יצחק בלזר שאנו פונים בתפילותינו אל מידת הרחמים ומבקשים רחמי שמים. אולם יש לחשוש מאוד שדווקא מידת הרחמים תהיה לנו לרועץ.

משל ליהודי שעובר בשוק ורואה שיכור מתגלגל בביבים ועושה מעשים מכוערים. אם השיכור אדם נכרי הוא לא שם לב אליו כלל. אולם אם השיכור יהודי, מיודענו ירחם עליו ויצטער על שפלותו. ואם השיכור יהיה ידידו או אדם נכבד, הצער יהיה גדול הרבה יותר.

ואם יכיר שהשיכור הוא בנו, הרי בשל אהבתו ורחמנותו עליו יהיה צערו רב מאד, עד שלא יוכל לשאת אותו. ומתוך זה יתרגז עליו ועלול אף לביישו או להכותו. ככל שיגדלו רגשי הרחמנות ואהבתו אליו, כך יגדלו רגשי הצער והרוגז.

כשאנו אומרים בי"ג מידות "רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד" עלינו להתיירא, שמא מפאת רחמיו וחסדיו המרובים נעורר את רוגזו, שהרי אנו נקראים בנים של הקב"ה ואם ירדנו לשפל נמוך כל כך, זה חמור מאד.

על כך כתבה התורה "מכעס בניו ובנותיו", שהכעס גדול יותר כשהחוטאים הם הבנים.

דבר תורה – פרשת האזינו

הפוסט יחסי הקב"ה ועם ישראל – דבר תורה – פרשת האזינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: "כתרגומו, דלית בהון צרוך (=אין בהן כח ויכולת), אילו היה בהם צורך לא היתה קנאה כפולה כמו עכשיו".

כלומר בשדים אלו אין כל כח, ולכן התביעה כלפי הפונים אליהם כפולה, הם עוברים איסור חמור, למרות שלא יוצאת ממנו שום תועלת.

אמר על כך רבי זלמן סורוצקין: כשמדברים עם אנשים על נושא האמונה, יש מהם שאומרים: אני מאמין רק במה שאני רואה, ובמה שאני לא רואה, איני מאמין.

מזוזה בדלת אינו קובע, משום שלא רואה את התועלת שתהיה לו מכך, אבל פרסה הוא תולה על הדלת להצלחה, ושיני שום במרפסת לשמירה…

אם יש לו חלילה חולה בבית, הוא ירוץ למכשפי אליל, ובלבד שלא לרבנים.

ועל כך אמר משה רבינו: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים", ילכו שולל אחר הבלים מוחלטים, "לֹא אֱלֹהַּ".

אבל "אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם", אל האלוקים לא יפנו, ולכן רעתם כפולה.

דבר תורה – פרשת האזינו

הפוסט אמונה באלילים מול אמונה בה' – דבר תורה – פרשת האזינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.