מה ביאור 'ולא תחניפו', ומדוע נכתב בהקשר לרוצח?

רש"י: "ולא תחניפו – ולא תרשיעו. כתרגומו 'ולא תחייבון'", שפתי חכמים: מבאר את ההקשר שבין חנופה לדם.

רמב"ן: "וענין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח, לח) 'זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה…', כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר (ירמיה ג, א) 'הלא חנף תחנף הארץ'… וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד ה' בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו. ובספרי (מסעי קסא) אמרו: 'ולא תחניפו את הארץ' זו אזהרה לחנפין, כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים, וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד, כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה".

חזקוני: "כמשמעו לשון חנופה, לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ לפטרם מן הדין הראוי להם, לכך אני מזהירכם על כך שהרי הרוצחים שהם אנשי דמים מנהגם להחניף את יושבי הארץ כדי שיחניפו עליהם".

רבינו בחיי: "העושה רע בסתר יקרא חנף".

כלי יקר: "וזה החנופה כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה וכל צורכיהם אשר מן הארץ מוצאם וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינן ראוין לכל זה… וזה שאמר 'כי הדם יחניף את הארץ', כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי שהארץ תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחד כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה".

הפוסט מה ביאור 'ולא תחניפו', ומדוע נכתב בהקשר לרוצח? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפרשתנו אנו קוראים אודות בני ישראל שעסוקים בהכנות אחרונות לקראת כניסתם לארץ המובטחת. שני שבטים, בני גד ובני ראובן התברכו בעדרי צאן ובקר רבים מאד. הם חששו שהנחלה שיקבלו בארץ ישראל לא תספיק להם, ועל כן פנו למשה רבנו ובפיהם הצעה ובקשה: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (לב, ה). במקום לקבל את הנחלה שאמורים היו לקבל בתחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה אחרת, בצידו המזרחי של הירדן.

כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? קרוב לארבעה עשורים לאחר אירוע המרגלים, שהשפיע על בני ישראל במדבר, משה חשש ממרי נוסף, שעלול להשפיע על העם. חטא המרגלים דחה את כניסתם לארץ המובטחת בארבעים שנה, תוך נדודים במדבר. ולא זו בלבד, אלא שמתו במדבר כל הדור שיצא ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. נכחד דור דעה, שחווה את ההתרחשויות הגדולות של קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ירידת המן ועוד ניסים רבים ועצומים. משה נושא נאום ארוך שמתפרס על פני עשרה פסוקים ובהם דברים קשים כגידים, נזיפה בבני גד ובני ראובן על רצונם לשבת בעבר הירדן.

ההצעה המשופרת

לשמע דברי התוכחה מקיימים שני השבטים התייעצות. הם מבינים את יסוד דברי משה, ועומדים על עיקרי דבריו – חשש מפני "השתמטות", שעלולה להתפשט ולגרום למרי אזרחי. הם חוזרים אל משה עם הצעה "משופרת". תכליתה – על אף שלא נקבל חלק בעבר הירדן המערבי – בארץ ישראל, אנו נהיה חלק מחלוקת הארץ. ראשית "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". תחילה ניישב את צאננו ובקרנו, בהמשך נדאג למקום יישוב לילדינו, ואז נירתם למשימה החשובה. "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם… לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ".

תגובת משה רבינו

משה רבינו שומע את תגובתם לתוכחתו הנוקבת ותוכנם מתיישב על ליבו. הצליחו להסיר את החששות בטיעונים הגיוניים. ומנאום גוער ומייסר הוא עובר לנשיאת דברים בנימה שונה לחלוטין.

עם זאת, כשהאזין לתשובתם, שמעו אזניו דברים צורמים מאד. הפריע למשה שבסדר הדברים הם התייחסו תחילה להסדרת מגורי בעלי החיים, "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה", ורק לאחר מכן התייחסו להשתקעות ילדיהם, באמרם "וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". משה מורה להם את הסדר הראוי: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (פסוק כד).

חז"ל מבארים את דברי בני גד ובני ראובן, תוך ביקורתיות רבה, וכך אומרים: "בני ראובן ובני גד עשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'. אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר. תחילה בנו לכם ערים לטפכם ואח"כ 'וגדרות לצאנכם'… אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה עליהם" (מדרש רבה כב, ט).

בקשה מעודכנת

בני גד ובני ראובן קיבלו את תוכחתו, הבינו את המסר ושינו את סדר דבריהם. הם שבו למשה וניסחו את בקשתם מחדש: "וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה, טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד". הפעם הקפידו להזכיר את תחילה את ילדיהם ורק לאחר מכן את הצאן והבקר.

בחיי כל אחד מאיתנו, נתקלים אנו יום – יום בדילמות של העדפות, בכל תחום של חיים – אישי, מקצועי או חברתי. כשאנו מתמודדים עם משימות, מטרות ואתגרים, היכולת לקבוע סדר עדיפויות משפיעה על הצלחתנו ויכולתנו לנהל את הזמן והמשאבים שלנו ביעילות. מכאן שסוד ההצלחה הוא סדרי עדיפויות נכונים.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשיות מטות ומסעי, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/19kgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשיות מטות – מסעי, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13310

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט סדרי עדיפויות נכונים – לפרשת מטות מסעי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ (לא, ב)

מדוע הורה לו הקב"ה לנקום בעצמו מהמדינים?

רמב"ן: "חלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול".

הדר זקנים: "למה נסמכה פרשה זו לפרשת נדרים? שכיון ששמע משה 'לא יחל דברו', אמר משה בלבו: נשאל הקב"ה על נדרו וחשב בלבו ליכנס לארץ ישראל ומיד שנכנס לארץ סיחון ועוג שהיא מארץ ישראל ועל זה לא נשבע 'כי אם לא תעבור את הירדן', לכך אמר לו: 'נקום נקמת…'".

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה (לא, יד) 

מדוע משה קצף על פקודי החיל, ולא על פנחס?

הנצי"ב מוולוז'ין: "ולא על פינחס, משום הכבוד. וכשם שלא נתקצף משה על אהרן במעשה שעיר החטאת, אלא על בניו, הכי נמי לא קצף כי אם על השרים שתחתיו".

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (לא, כא)

מדוע אלעזר הורה להם את ההלכות, ולא משה רבינו?

אבן עזרא: "חוקת תורת הפרה ניתנה לאלעזר, ומשה אמר להם תתחטאו דרך כלל, ואלעזר פירש להם".

חזקוני: משום שחוקת פרה אדומה נתנה לאלעזר, הוא פירש אותה לבני ישראל. אלעזר נענש על שהורה הלכה לפני משה רבו, שהרי כתוב 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד…' ולא מצינו פעם נוספת עוד שיהושע היה זקוק לו.

מלבי"ם: משה נתן לו רשות להורות, כדי שישמעו להוראותיו גם בעתיד לאחר מיתת משה, ולכן כתוב 'אשר ציווה ה' את משה', כדי לאמר דבר בשם אומרו.

וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה (לב, ה)

מדוע פסוק זה, שהיה המשך שיחתם, פותח במילה 'ויאמרו'?

אור החיים: "הוצרך לומר תיבת 'ויאמרו', הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותם תתקבל השאלה כדרך שפירשתי למעלה ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה".

רש"ר הירש: "הפתיחה החדשה מורה שהיתה הפסקה בדבריהם, ומכאן שאף הם חששו שמא פנייתם לא תתקבל יפה. הם היו זקוקים להפסקה כדי לרכז את מחשבותיהם להמשך הצעת דבריהם".

וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן… נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים… (לב, לא-לב)

מדוע לא הוזכרו בני חצי שבט מנשה?

אבן עזרא: "ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה, בעבור היותו חצי השבט".

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן (לב, לב)

מדוע כתבה התורה 'נחנו', ולא כתבה 'אנחנו'?

רבינו בחיי: "היה לו לומר 'אנחנו', אבל מפני שהיו בני גד בעלי הכח והגבורה בכל המקומות לטרוף טרף האויבים, ושבחו עצמם בלשון 'חלוצים לפני ה", לכך המעיטו עצמם בלשון 'נחנו', דרך ענוה והשפלה, כלשון (שמות טז, ח) 'ונחנו מה'".

אלשיך: "ומודים אנחנו לעשות מאמרך, כי נחנו נעבור חלוצים. כלומר, לא כל הגברים לגמרי כי אם קצתנו, שהוא כל חלוץ ולא כלנו. כי על כן חיסרו האל"ף ולא אמרו 'אנחנו'".

הכתב והקבלה: "חסר האל"ף ולא אמרו 'אנחנו', כי לא כולם עברו, כי אם גבורי החיל, וכמאמר משה 'כל חלוץ'".

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם (לג, א)

מדוע נכתבו ופורטו המסעות?

רמב"ן: "והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג, נ) תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע".

תולדות יצחק: "הטעם שכתבה התורה המסעות, לפי שלא נחשוב שהיו נעים ונדים ארבעים שנה ממסע למסע, ולא היתה להם מנוחה, שאין כאן אלא מ"ב מסעות, צא מהם י"ד שכלן היו בשנה הראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים".

וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם (לה, יג)

מדוע כתוב תתנו?

העמק דבר: "לשון 'תתנו' אינו מדויק, ולמי נותנים אותם, והכי מיבעי אשר תפרישו או תקדישו או תבדילו. אלא כמו שהיו כל ערי הלוים נקראים נתינה ממש, שיצא מרשות השבטים ללוים, כך ערי המקלט אפילו אי לא היו ניתנים ללוויים כמו שהיה לבסוף, לא היה אותו השבט משתמש בהם כמו בכל עריהם, שהרי אסור לעשות בהם עניינים שמרגיל את גואל הדם לשם, היינו שימצא איש נכרי להגיד לשואליו כי הולך הוא לאיזה ענין לאותה עיר".

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ (לה, לג)

מה ביאור 'ולא תחניפו', ומדוע נכתב בהקשר לרוצח?

רש"י: "ולא תחניפו – ולא תרשיעו. כתרגומו 'ולא תחייבון'", שפתי חכמים: מבאר את ההקשר שבין חנופה לדם.

רבינו בחיי: "העושה רע בסתר יקרא חנף".

כלי יקר: "וזה החנופה כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה וכל צורכיהם אשר מן הארץ מוצאם וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינן ראוין לכל זה… וזה שאמר 'כי הדם יחניף את הארץ', כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי שהארץ תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחד כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשיות מטו"מ תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה 'נחנו', ולא כתבה 'אנחנו'?

אבן עזרא: "ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה, בעבור היותו חצי השבט".

רבינו בחיי: "היה לו לומר 'אנחנו', אבל מפני שהיו בני גד בעלי הכח והגבורה בכל המקומות לטרוף טרף האויבים, ושבחו עצמם בלשון 'חלוצים לפני ה", לכך המעיטו עצמם בלשון 'נחנו', דרך ענוה והשפלה, כלשון (שמות טז, ח) 'ונחנו מה'".

אלשיך: "ומודים אנחנו לעשות מאמרך, כי נחנו נעבור חלוצים. כלומר, לא כל הגברים לגמרי כי אם קצתנו, שהוא כל חלוץ ולא כלנו. כי על כן חיסרו האל"ף ולא אמרו 'אנחנו'".

הכתב והקבלה: "חסר האל"ף ולא אמרו 'אנחנו', כי לא כולם עברו, כי אם גבורי החיל, וכמאמר משה 'כל חלוץ'. וכן משה אמר 'ונחנו מה', כי בענותנותו לא רצה לכלול את הכל לומר שכל בני אדם הבל המה, כי אפשר שיהיה אחר חשוב לפניו ית', לכן חסרו האל"ף. וכן השבטים אמרו 'כלנו בני איש אחד נחנו', כי יוסף ובנימן לא היה אתם. וכן 'נחנו פשענו ומרינו', כי היה בהם שלא פשעו ומרו החרש והמסגר והזקנים אשר פתח הבית וירמיה וברוך בן נרי' וכדומה, לכן חסרו האל"ף לשלול כללות ישראל".

הפוסט פשר כתיבת המילה 'נחנו', ולא 'אנחנו' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע אלעזר הורה להם את ההלכות, ולא משה רבינו?

רש"י: משה כעס עליהם וכתוצאה מכך התעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים, וכן מצינו ביום השמיני למלואים, שכעס על שני בני אהרון, כפי שכתוב (ויקרא י, טז) 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר', הוא כעס ובא לכלל טעות. וכן מצינו כשכעס ואמר להם: (במדבר כ, י-יא) 'שמעו נא המורים', והגיע לכלל טעות, שהיכה את הסלע.

אבן עזרא: "חוקת תורת הפרה ניתנה לאלעזר, ומשה אמר להם תתחטאו דרך כלל, ואלעזר פירש להם".

חזקוני: משום שחוקת פרה אדומה נתנה לאלעזר, הוא פירש אותה לבני ישראל. אלעזר נענש על שהורה הלכה לפני משה רבו, שהרי כתוב 'ולפני אלעזר הכהן יעמוד…' ולא מצינו פעם נוספת עוד שיהושע היה זקוק לו.

בעל הטורים: משה אמר לראשי האלפים את פרשת הטהרה. לא היו בידם כלי מתכות אלא רק בגדים חשובים. לעומת זאת אלעזר הכהן דיבר אל אנשי הצבא וראה שיש בידיהם כלים של תשמיש הנמצאים בבתים, ולכן הורה להם דיני גיעול.

מלבי"ם: משה נתן לו רשות להורות, כדי שישמעו להוראותיו גם בעתיד לאחר מיתת משה, ולכן כתוב 'אשר ציווה ה' את משה', כדי לאמר דבר בשם אומרו.

הפוסט הוראת אלעזר ולא משה רבינו הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מהי קנאות

על מעשה הקנאות שאודותיו נכתב בסוף הפרשה הקודמת אומרים חז"ל: "הלכה ואין מורין כן". כלומר הלכות קנאות הן הלכות גדולות ועמוקות, אך אין מורים כך. שאל רבי שלום שבדרון: מדוע על הקנאות של פנחס אמרו חז"ל: "הלכה ואין מורין כן"? והרי זו מצוה כה גדולה, עד כדי שכיפרה על בני ישראל?

כדי להשיב לשאלה, נתבונן במהות ה'קנאות'. 'קנאות' אינה בהכרח מעשה בידים או ברגלים, קנאות אינה מתבצעת בזריקת אבנים, או בצעקות. מקורה של הקנאות בלב. כשהלב מיטהר ומתקדש ומקנא את קנאת ה', באותה שעה הוא יכול לקחת רומח בידו ולהרוג את זימרי בן סלוא.

וכאן טמון הסוד. 'קנאות' אינה מוכתבת על ידי הוראות או פסקי הלכה. רק הקב"ה, בוחן כליות ולב יודע מה מתרחש בעמקי הלב. מקורה של קנאות בלב, והואיל ולא ניתן לדעת מה מתחולל בליבו של הזולת, לא ניתן להורות לו לפעול בדרך זו או אחרת, ועל כן היא מוגדרת כ"הלכה ואין מורין כן".

האדם היחיד שזכה לקבל שכר כה רב – ברית שלום, היה פנחס. מדוע דוקא הוא? רגילים אנו לראות במושג "רודף שלום" אדם נעים הליכות, המאיר פנים לכולם. אדם שלעולם לא יגיד מילה רעה על זולתו. אדם שאינו מתערב בנושאים השנויים במחלוקת. לפי הגדרה זו, בודאי שלא ניתן לכלול את פנחס בקטגוריה של "אנשי השלום". אולם השקפת התורה שונה. אנשים מסוג הנ"ל אמנם אינם "בעלי מחלוקת", אך הם בודאי אינם מוגדרים כ"רודפי שלום". שלום אינו רק שלילת המחלוקת. שלום הוא ערך חיובי, שאינו ניתן להשגה ב"שב ואל תעשה", בהתעלמות מכוונת מנקודת המחלוקת.

איש השלום

מי הוא האיש, שבכוחו לחולל את כל זה? נקודת המפתח, כשם שאין קיום לעם ישראל ללא קשר עםהבורא יתברך, כך גם השלום בתוך עם ישראל, האחדות בין יהודים.

אנשים רבים ראו את נשיא שבט שמעון בקלקלתו, אך ישבו באפס מעשה ולא הגיבו. ברור שלא עשו זאת מתוך הזדהות עם מעשיו, אך מדוע בחרו לשתוק ולהבליג? הם חששו ל"ריב אחים", לפילוג בעם. זו היתה טעותם, כל עוד האחדות באה על חשבון 'חילול השם', אין לאחדות זו שום ערך.

היה רק אדם אחד שהבין נכון את המהלכים, היה זה  פנחס. לא רק הקנאות בערה בו כשדקר את זמרי, אלא גם ובעיקר השאיפה לשלום. כשקינא לאלוקיו הוא הכשיר את הקרקע להשראת שלום ואחדות אמת בין כל חלקי העם. ואם בעיני עם ישראל היה נראה פנחס כמעורר מדנים, כבעל מחלוקת, בא הקב"ה וגילה את האמת: פנחס – הוא, ורק הוא, ראוי לשמור על "ברית השלום".

מדוע דוקא פנחס זכה לברית 'שלום'?

נותר לברר עוד נקודה אחת, מאחר והוא נלחם ברע ומיגר אותו, מדוע זכה לברית 'שלום' בדוקא? המהר"ל מבאר שיש שלושה סוגי שלום בעולם: א. שלום 'קר', כששני אנשים (או מדינות) שומרים על יחסים סבירים, ואינם נלחמים ביניהם. אין להם יחסי אהבה או שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה, מעין "חיה ותן לחיות". ב. שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד. ג. שלום אמיתי, של חיבור לזולת. זה השלום הטוב ביותר, שאדם יודע שיש לו חבר להשתתף בצער, כמו גם לשמוח עימו, לא רק כשנחמד וכיף.

לפנחס הפריע מאד שיהודים רבים מתו במגיפה בגלל המעשה של זמרי. הצער הגדול של עם ישראל הביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא, למרות שידע שהוא מסתכן ועלול לשלם בנפשו, וכל זאת כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו. על כך אמר לו הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, משום שהיה אכפת לך שיהודים לא יסבלו, לכן "הנני נותן לו את בריתי שלום", את תכלית השלום.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת פנחס, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/PR45q

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13255

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט מחנה אנשי השלום הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי (כה, יא) 

מדוע התורה משבחת את פינחס על קנאותו, ואילו את הקרבתו ומסירות נפשו, שנכנס לסכנה לא הזכירה התורה?

רבי יחזקאל לוינשטיין: היה זה כבוד שמים. תכלית מסירות נפשו, שנגרם מהמעשה שלו קידוש השם, והיא חשובה הרבה יותר מעצם מסירות הנפש.

תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כה, יג)

מדוע כתוב 'אשר קינא לאלוקיו' בלשון יחיד, ולא נאמר 'אשר קינא לאלוקים'?

הרב שטרנבוך: משום שהקנאות באה מתוך הרגשת שייכות וקירבה לקב"ה, שכן כשיהודי מרגיש קירבה לקב"ה, חורה לו על שמחללים שם שמים. המילה 'לאלוקיו' נכתבה בלשון יחיד, משום שיסוד קנאותו באה מתוך הרגשה פרטית שלו, שהקב"ה הוא אלוקיו ויש לו שייכות וקירבה אליו.

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה… שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… (כו, א-ב)

מדוע ציינה התורה את המנין בהקשר למגיפה ולאחריה?

רש"י: "משל לרועה, שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

רבי חיים פלטיאל: "כשכלו מתי מדבר וציוה הקב"ה למנות אותם שנשארו, שילחמו עם הכנעניים".

הנצי"ב מוולוז'ין: "עיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן, משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ".

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה (פ) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר (כו, א)

מדוע הפסיקה התורה באמצע פסוק?

חזקוני: "'ויהי אחרי המגפה', כשכלו מתי מדבר. יש כאן פרשה, אף על פי שהיא באמצע הפסוק, ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ".

רבי חיים פלטיאל: "יש הפסק משום דכל פעם כשמונה ישראל יש נגף ולכך הפסיק כאן שלא יהיה בהם נגף".

בעל הטורים: הפסיק בין המגפה למניינם, שלא תשלוט המגפה במנין.

רש"ר הירש: "ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם".

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת… (כו, נז)

לאחר שנכתב בפסוק הקודם "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ… עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" מדוע מנה את שבט לוי, הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

חזקוני: "לחלוק להם בשאר המ"ח עיר, כמו שמפרש בפרשת מסעי".

מלבי"ם: "גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחות גרשון לבד וקהת לבד כי כל אחד היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי".

העמק דבר: "באשר ניתן ללוי ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר".

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה (כז, א)

מהיכן הן באו?

הנצי"ב מוולוז'ין: "ותקרבנה. באו ממחנה ישראל סמוך לאהל מועד מקום ישיבת משה וסנהדרין".

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף (כז, א) 

רש"י: "יוסף חיבב את הארץ, שנאמר (שמות יג, יט) 'והעליתם את עצמותי', ובנותיו חיבבו את הארץ שנאמר 'תנה לנו אחוזה' (פסוק ה)".

מה הראיה שבקשת בנות צלפחד נבעה מאהבת ארץ ישראל, אולי חיבבו את הממון וביקשו נחלה מטעמי חמדת הממון והנכסים?

הן באו אל משה רבינו בבקשה לרשת את נכסי אביהן רק כשחילק את הנחלות בארץ ישראל. אם הן היו מחבבות את הממון, היו עושות זאת הרבה לפני כן. משום שלא תאות הממון עמדה לנגד עיניהן, אלא שהן היו מחבבות את ארץ ישראל.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' (כז, ה)

מדוע משה היה צריך לשאול את הקב"ה על כך, וכי לא ידע מה הדין במקרה זה?

מדרש אגדה: "יש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של 'משפטן' ארוך".

רש"י: משה ידע את ההלכה, ופרשה זו היתה ראויה להכתב על ידו, אולם זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן הפרשה.

רבי חיים פלטיאל: משה ידע את דינן, אולם לא ידע אם הן נוטלות כדין בכור, ולכן הקריב את דינן לפני הקב"ה.

רבינו בחיי: הלכה זו נחשבת לאחת מההלכות הפשוטות, שגם אומות העולם יודעים ומכירים מסברא. נתעלם ממנו, כעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א, יז)".

עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (כז, יב)  

משמע שגם לראיית ארץ ישראל יש מעלה מסוימת. מה המעלה?

הראיה של משה לא היתה כשל תייר שמתעניין לראות מה קורה בארץ, הוא הסתכל בראייה של השתוקקות וחיבור לארץ ישראל. באמצעות ראייה זו התחבר לארץ ישראל וספג מקדושתה, שנחשב במקצת כעין כניסה לארץ, ובפרט שחש בראייתו את קדושת המקום וכך נוספה אצלו השתוקקות להיכנס לארץ.

עלינו להעריך את מצות יישוב ארץ ישראל, שזוכים לשבת בה ולקיימה בכל רגע.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת פנחס תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שנכתב בפסוק הקודם "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ… עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" מדוע מנה את שבט לוי, הרי לא היתה לו נחלה בארץ?

רמב"ן: "לא ידעתי למה ימנה בני לוי, ומה תועלת עתה במנינם. אולי 'לאלה נתנו הערים לשבת ומגרשיהן לבהמתם', לא לנולדים אחרי כן. או שנעשה להם לכבוד לפני השם, שלא יהיה לגיון של מלך פחות שלא ישגיחו עליו למנותו כשאר העם. והזכיר עמרם ואשתו, כי בני לוי ימנו לשנים לכהנים ולוים וראוי לפקוד אהרן ובניו לעצמן".

חזקוני: "לחלוק להם בשאר המ"ח עיר, כמו שמפרש בפרשת מסעי".

מלבי"ם: "גם לוי נפקד הגם שלא נטלו חלק בארץ כי היה המנין גם להסיר המגפה, והנה מנו משפחות גרשון לבד וקהת לבד כי כל אחד היה לו מנוי אחר במקדש, ומלבד זה חושב המשפחות, ודלג משפחות שמעי".

העמק דבר: "באשר ניתן ללוי ערים לשבת, ונחלקו הערים לכל משפחה בפני עצמה, משום הכי נמנו המשפחות, וכל משפחה לפי רבוי האנשים מבן חודש ומעלה ניתן לה עיר".

הפוסט מנין הלויים בנפרד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה היה צריך לשאול את הקב"ה על כך, וכי לא ידע מה הדין במקרה זה?

מדרש תנחומא: "ריש לקיש אמר: יודע היה משה דין זה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה אמרו להן: דין של נחלה הוא ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו. באו אצל שרי חמשים, ראו שכבדו אותם שרי עשרות אמרו: שרי חמשים אף אנו יש גדולים ממנו, וכן לשרי מאות וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים השיבו כולן כענין הזה שלא רצו לפתוח פה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם: הרי משה רבינו, באו לפני משה, ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר משה: אומר להם את הדין ואטול את גדולתם? אמר להם: אף אני יש גדול ממני לפיכך 'ויקרב משה'".

מדרש אגדה: "יש אומרים שנענש משה על שסילק את עצמו מן הדינים ולכך נו"ן של 'משפטן' ארוך".

רש"י: משה ידע את ההלכה, ופרשה זו היתה ראויה להכתב על ידו, אולם זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן הפרשה.

חזקוני: "יודע היה משה שהבנות נוחלות, על מה נחלקו? אם יירשו בראוי כבמוחזק, אם לאו".

רבי חיים פלטיאל: משה ידע את דינן, אולם לא ידע אם הן נוטלות כדין בכור, ולכן הקריב את דינן לפני הקב"ה.

רבינו בחיי: הלכה זו נחשבת לאחת מההלכות הפשוטות, שגם אומות העולם יודעים ומכירים מסברא. נתעלם ממנו, כעונש על שאמר "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי" (דברים א, יז)".

הפוסט הצורך של משה לשאול את הקב"ה מה דין בנות צלפחד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הפסיקה התורה באמצע פסוק?

חזקוני: "'ויהי אחרי המגפה', כשכלו מתי מדבר. יש כאן פרשה, אף על פי שהיא באמצע הפסוק, ע"י שכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ".

רבי חיים פלטיאל: "יש הפסק משום דכל פעם כשמונה ישראל יש נגף ולכך הפסיק כאן שלא יהיה בהם נגף".

בעל הטורים: הפסיק בין המגפה למניינם, שלא תשלוט המגפה במנין.

אור החיים: "נתכוון בזה לומר כי באמצעות מצות 'צרור' תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי ובזה 'ויהי אחרי המגפה' פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה אשר ציווה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב לומר כי מאמר 'אחרי המגפה' מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' 'שאו', נמצאת אומר כי מאמר 'ויהי אחרי המגפה' משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר".

רש"ר הירש: "הפרשה מסתיימת באמצע הפסוק אחרי משפט הרישא, ואילו משפט הסיפא מתחיל פרשה חדשה, ללמדנו שאחרי מות הנצמדים לבעל פעור נפתח פרק חדש וטהור בחיי העם. עם מות החוטאים, שקלקלו בזנות של עבודת פעור, חזרו ישראל והאירו באור הטהרה המינית של גזעם".

הפוסט הסבר להפסק באמצע פסוק הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע ציינה התורה את המנין בהקשר למגיפה ולאחריה?

רש"י: "משל לרועה, שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. דבר אחר כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה, נמסר לו במנין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירם במנין".

אבן עזרא: "וטעם 'אחרי המגפה' – בעבור שאמר השם: 'לאלה תחלק הארץ' (לקמן פסוק נג)".

ריב"א: "מפני מה נפרד פסוק זה? להודיעך כי פרשת 'צרור' (=ציווי הקב"ה להרוג את המדינים) לא היתה אלא לאחר זמן בפרשת ראשי המטות (=פר' מטות) גבי 'נקום נקמת בני ישראל', ולמה נאמרה כאן? לפי שהיתה המגפה ונפלו כ"ד אלף מישראל. אמר להם הקב"ה: בני נפלו והמחטיאים לא יפלו? וכבר כתבתי בתורתי 'ואת הבהמה תהרוגו', ומה בהמה שאין בה דעת הואיל ובאה תקלה על ידה תהרג אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה. לכך נאמר 'צרור' אחר 'ויהי המגפה', זה בשביל זה".

רבי חיים פלטיאל: "כשכלו מתי מדבר וציוה הקב"ה למנות אותם שנשארו, שילחמו עם הכנעניים".

הנצי"ב מוולוז'ין: "עיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן, משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה, ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ".

הפוסט הקשר שבין המגיפה למנין בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע בלק ביקש מבלעם שיקלל את ישראל, ולא העדיף שיברך את מואב, הרי לבלעם היה כח גם לברך, כפי שאמר בלק: "את אשר תברך מבורך"?

ביאר החפץ חיים, שבלק שנא את עם ישראל ומטרתו היתה להשמידם, בנוסף לרצונו להציל את מואב מפני בני ישראל. ולכן כשעמדו בפניו שתי אפשרויות: או לברך את מואב או לקלל את ישראל, העדיף לקלל את ישראל, שכן בדרך הקללה הרוויח ענין נוסף, שראה בו כמטרה בפני עצמה.

זו דרכם של הגויים, שרוצים ומעדיפים לכלות את שעומד נגדם כמטרה בפני עצמה ולא רק כדי להציל את עצמם.

בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל רואים אנו יסוד זה בחוש במשך שנים רבות, עקובות מדם. אין מטרתם במלחמה רק כדי להציל את עצמם מיד האויב, אלא בעיקר לגרום מפלה לעם ישראל, מתוך שנאה גלויה.

דומה שבתשעת החודשים האחרונים, יסוד זה כה מוחשי וברור לעין כל, ולצערינו לא מחזית אחת וגם לא משתים. כנגד כל הקמים נגדנו לכלותינו עלינו לאחד כוחות, להיות מאוחדים ומלוכדים.

הפוסט שנאת אומות העולם לעם ישראל  הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות.

מה ביאור תשובת הקב"ה, והרי בלעם היה רשע ולכן לא היה לו כח להחזיר אותם למוטב, ועדיין טענתם במקומה עומדת, שאילו היה להם נביא צדיק וקדוש כמו משה רבינו, היה מחזיר אותם למוטב?

ביאר הרב שטרנבוך, שבאמת אומות העולם לא חיפשו מנהיג "צדיק" כמו משה רבינו, שידרוש לפניהם דברי מוסר וכיבושין ויחזירם למוטב, שהרי הם לא מעוניינים לכבוש מידותיהם ולהשתנות לטובה. הסיבה היחידה שרצו נביא כמו משה, היא רק כדי שיהיה להם מנהיג "חכם" ו"נביא", שיזכו לטעום מההשגות הגבוהות הללו. ולכן העמיד להם הקב"ה נביא בהתאם למושגים שלהם. בלעם עמד ב"קריטריונים" אלו, שהיה "חכם" ובעל השגות. הוא גם הגיע למדריגת נביאות משה רבינו, כפי שאמרו חז"ל: (במדבר רבה נשא יד, כ): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם וזה בלעם". עם זאת הוא היה רשע ושפל מאוד בהנהגותיו ובמידותיו. רק עם ישראל שהיו מוכנים לעבוד על מידותיהם, ולקבל את דבר ה' ותוכחה מנביא, זכו במנהיג כמשה שהדריך לדרך ישרה.

הפוסט "גדלותו" של בלעם הרשע הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

רש"י: ויקץ מואב – קצו בחייהם

מדוע הפחד של המואבים הביא אותם למצב שקצו בחייהם?

השאלה מתעצמת נוכח ביאור רמב"ן שהם חששו שמא בני ישראל יכבשו את הערים שסביבות מואב ויטילו מס על המואבים. וקשה, וכי חשש זה, של הפסד ממון תשלום מס הביא אותם למצב שהם קצו בחייהם?

מבאר הרב שטרנבוך שהחשש של המואבים היה גדול הרבה יותר. הם חששו שאם עם ישראל יתגברו עליהם במלחמה וישלטו עליהם, יתחילו בני ישראל להסתובב ביניהם, ויהיה להם קשה יותר להמשיך ולחיות חיי תאווה והפקרות כתאוות ליבם.

כשהם יראו את האמת והיופי שבחיי קדושה כעם ישראל, מצפונם לא יניח להם להמשיך ולנהוג בהפקרות כדרכם. מסיבה זו הם קצו בחייהם "מפני בני ישראל". כשהחלו לחשוש שמצפונם יפריע להם לחיות חיי תאווה והפקרות, נפסק מהם הטעם "הטוב" שבחייהם. אדם מופקר חי רק כדי למלא את תאוותיו, וברגע שאינו יכול למלא אותם, עבורו אין זה יותר בגדר 'חיים', ומזה חששו המואבים.

הפוסט חששם האמיתי של המואבים מפני בני ישראל הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האיסור ללכת עם אנשי בלק

פעמיים התגלה אליו הקב"ה, כפי שאנו קוראים בפתח פרשתנו. הראשונה היתה כשהגיעו השליחים הראשונים של בלק, ואודותיהם שאל הקב"ה: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (כב, ט). ובתגובה אסר עליו הקב"ה ללכת עמהם ואמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".

בלק לא התייאש ושלח שליחים נוספים, "שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים". אמנם נימוקו לתשובתו השלילית היתה: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", ובאותה נשימה הוסיף: "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". תגובת ה' היתה מפתיעה (יתכן שגם את בלעם היא הפתיעה…) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ).

שתי תמיהות על תגובות הקב"ה

נשאלת השאלה, לאחר שאמר לו הקב"ה: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם', מדוע לבקשת השליחים השניים הסכים הקב"ה שבלעם ילך איתם? וכי ניתן לומר שחזר בו הקב"ה מאיסורו על בלעם ללכת עם זקני מואב?

בבוקר השכים בלעם ולאחר שחבש את אתונו הלך איתם. היינו מצפים שרוחו של הקב"ה אולי לא תהיה נוחה מכך, אולם תמיהה רבה נוכח קריאת המילים: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (פסוק כב). תגובתו של הקב"ה כלל אינה מובנת, מדוע כעס עליו, הרי בלעם לא הלך ללא אישור של הקב"ה? הלא הקב"ה אישר לו ללכת, ומה מקום יש לכעוס עליו על כך?

אישור שטומן בחובו מסר חד

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שביקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

בתחילה אמנם אמר לו הקב"ה שלא ילך איתם, אולם משראה שרצונו ללכת עמהם כה חזק, החליט לאשר לו. בלעם אולי חשב שצעד זה יראה על גדולתו ולא השכיל להבין שבכך השפיל אותו הקב"ה והוכיח קבל עם ועולם שאין הוא עושה ככל העולה על רוחו, אלא נתון בידי רצון הקב"ה.

הוסיף על כך רבי חיים פלטיאל, וכתב: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

הסבר לכעסו של הקב"ה

כעסו זה של הקב"ה מביא אותנו לדיון בשאלה השניה, מדוע כעס עליו הקב"ה לאחר שאישר לו ללכת איתם. יש בכך תשובות רבות, נביא שלוש מהן:

א. תשובת בכור שור: למרות שקיבל מ הקב"ה רשות ללכת, מחשבתו הרעה ניכרה מתוך מעשיו. אם היה בדעתו למלא את מצות הקב"ה, היה לו לסרב לבקשתם ולא ללכת איתם. היה ברור לכל שברוע לבבו הוא רוצה לקלל את עם ישראל שלא ברשות הקב"ה, ולכן הלך איתם. הוא סבר שאולי הקב"ה יחזור בו מאיסורו שלא לקלל אותם.

ב. דעת חזקוני: מדייק מהמילים 'אם לקרא לך…' שלא נתן לו הקב"ה רשות "בפנים מאירות". היה לו להבין מסירוב הקב"ה בפעם הראשונה להליכתו, ולהבין שכלל אינו רוצה שילך איתם. כדוגמת דברי הקב"ה למשה במרגלים, שאמר לו: 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע היה לפניו, שלא היה בדעת הקב"ה שישתלחו.

ג. ביאור רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת בלק, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור

https://did.li/ce0Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בלק, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13219

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט האם אין דבר העומד בפני הרצון? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כב, ג)

מדוע מואב פחדו מבני ישראל?

חזקוני: "כשראה שלא החזירו ישראל למואב את מה שכבש סיחון מהם אמר בלבבו יש להם כח לישראל ורשות לפשוט ידם עלינו והם לא ידעו כי קנאו ישראל ע"י סיחון".

רמב"ן: "שהיה מואב קטן בגויים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם".

הכתב והקבלה: חששו ממשה. הם חשבו שמצליח להנהיג את עם ישראל בדרך של כשפים.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (כב, ט)

מדוע הקב"ה פנה אל בלעם ושאל 'מי האנשים האלה', וכי לא ידע מיהם?

אבן עזרא: רצה לפתוח איתו בדיבור, כשם שפנה לקין ושאל: 'אי הבל אחיך' (בראשית ד, ט), על אף שידע היטב שהרג את הבל.

רבי חיים פלטיאל: "לפיכך נתגלה אליו פעמים רבות, לפי שגלוי וידוע לפניו מגיפה של פעור ובעבור זה הזהירו שלא לקללם, כדי שלא יאמרו קללת בלעם עושה פירות".

רש"ר הירש: "שאלה זו מוכיחה שהיתה זו התערבות אלוהית שבלעם עצמו לא ציפה לה כלל. כל ימיו שיחק משחק וערך הצגה לבני דורו, והנה לפתע המשחק הפך למציאות של אמת – בניגוד לצפוי, וכנראה גם בניגוד לרצוי".

אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (כב, כ)

לאחר שאמר לו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם' (לעיל פסוק כב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך איתם?

חזקוני: הקב"ה אמר: אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרוא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר', על כרחך".

רבינו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרוא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא (כב, כב)

מדוע הקב"ה כעס עליו?

חזקוני: "שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב 'אם לקרא לך…' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".

ר' חיים פלטיאל: "אמר לו שילך אתם בחברותא, ולא בייחוד וכן מצינו 'וילך שפי', והוא לא עשה כן, אלא הלך לבדו, דכתיב 'כי הולך הוא'".

רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן (כב, כח)  

מדוע הקב"ה עשה נס, שהאתון תפתח את פיה לדבר עם בעליה ככל אדם?

כתוב במשנה (אבות ה, ו): 'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן… ופי האתון', מדוע פי האתון נבראה דוקא אז?

יתרונו המשמעותי של האדם על פני הבהמה הוא הדיבור. אם האדם מקדש את דיבורו, הוא ראוי ליתרון זה, אך אם מחלל את דיבורו, נמשל כבהמה. כשבלעם רצה לחלל את כח דיבורו ולקלל בו את ישראל פתח ה' את פי האתון, לרמוז לו שבהנהגה שכזו, גם לבהמה ראוי שיהיה כח הדיבור, ואין יתרון לבעל הלשון!

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (כג, א)

מדוע ביקש לבנות 7 מזבחות ועליהם להקריב 7 פרים ואילים?

בכור שור: "כדי להרבות ריצוי, אולי יתעשת וירצה שיקללם".

חזקוני: "כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה: אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, כדי להציל בהם ארץ שבעה עממים וכנגדם נשא משלו שבע פעמים. שבעה פרים ושבעה אילים כך מנהג דברי בני אדם וגם בתורה מצינו בכמה ענינים שבעה שבעה".

בעל הטורים: "וכן עשה איוב (איוב מב, ח), כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם".

וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ (כה, ז)

על אף שבסיום פרשתנו נכתב מעשה פנחס וזמרי, מדוע התורה משבחת אותו על כך רק בתחילת הפרשה הבאה?

פנחס פעל בקנאות רבה. בשעת המעשה מספרת התורה אודות המעשה של פנחס, אך לא ניתן היה עדיין לדעת מה היו מניעיו, האם מיראת שמים או חלילה ממניעים אחרים. לצורך בירור מה הניע אותו לפעול, נדרש פסק זמן ללמוד את הנושא.

בפרשה הבאה, לאחר שנעשה הבירור, התורה מעידה שמניעיו היו טהורים, כפי שכתוב 'בְקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְתוֹכָם וְלֹא כִלִיתי אֶת בְנֵי יִשְרָאֵל בְקִנְאָתִי'.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בלק תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הקב"ה כעס עליו?

מדרש אגדה: "על שהלך לאבדון שהקב"ה אינו חפץ באבידתן של רשעים".

בכור שור: "אעפ"י שנתן לו רשות לילך מחשבתו הרעה נכרת מתוך מעשיו, שאם היה דעתו לעשות מצות המקום, היה לו לומר: מאחר שלא אקללם ולא אעשה מה שהוא מבקש למה אלך, וכי אלך להתקוטט עמו בארצו? אלא ודאי מה שהיה הולך, דעתו היה לקללם שלא ברשות המקום, דקסבר כשם שאמר לי תחילה 'לא תלך' ועכשיו אמר לי 'לך', כך יחזור בו על שאמר שלא לקללם… והוא הלך ברוע לבבו, ולפיכך יצא המלאך לשטן לו ולהודיעו כי הקב"ה יודע מחשבותיו וזדונו".

חזקוני: "שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב 'אם לקרא לך…' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".

ר' חיים פלטיאל: "אמר לו שילך אתם בחברותא, ולא בייחוד וכן מצינו 'וילך שפי', והוא לא עשה כן, אלא הלך לבדו, דכתיב 'כי הולך הוא'".

רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.

הפוסט כעסו של הקב"ה על בלעם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

לאחר שאמר לו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם' (לעיל פסוק כב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך איתם?

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שבקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד). ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

חזקוני: זה לא שינוי, שהרי בלק שלח שרים נוספים ונכבדים מהראשונים. הסבר נוסף, אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרוא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

רבי חיים פלטיאל: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר', על כרחך".

ריב"א: "'אם לקרא לך…', כלומר אם ליטול עצה ממך או 'קום לך אתם' ותייעצם דקריאה לשון עצה".

רבינו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרוא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

ספורנו: הקב"ה אמר לו שאם רק הם באו להתייעץ איתו, אזי שיזהיר אותם, שלא יחטאו.

הפוסט הסכמת הקב"ה בפעם השניה שילך איתם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע הקב"ה פנה אל בלעם? מה אמר לו?

רש"י: הקב"ה התכוון להטעות את בלעם, שיחשוב שכביכול יש פעמים שלא הכל גלוי לפני הקב"ה, כדי שירצה למצוא זמן שיוכל לקלל את עם ישראל.

אבן עזרא: רצה לפתוח איתו בדיבור, כשם שפנה לקין ושאל: 'אי הבל אחיך' (בראשית ד, ט), על אף שידע היטב שהרג את הבל.

רבי חיים פלטיאל: "לפיכך נתגלה אליו פעמים רבות, לפי שגלוי וידוע לפניו מגיפה של פעור ובעבור זה הזהירו שלא לקללם, כדי שלא יאמרו קללת בלעם עושה פירות".

רבינו בחיי: "גילוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר: (בראשית לא, כד) 'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה' וכן: (בראשית כ, ג) 'ויבא אלהים אל אבימלך'".

כלי יקר: "מצינו לשון 'מי', שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון, כמו שנאמר (שמואל א' כה, י) 'ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי', כלומר מי הוא שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה: מי האנשים האלה הפחותים, וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם".

רש"ר הירש: "שאלה זו מוכיחה שהיתה זו התערבות אלוהית שבלעם עצמו לא ציפה לה כלל. כל ימיו שיחק משחק וערך הצגה לבני דורו, והנה לפתע המשחק הפך למציאות של אמת – בניגוד לצפוי, וכנראה גם בניגוד לרצוי".

הפוסט פניית הקב"ה אל בלעם הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ההבדל בין פטירת אהרון לפטירת משה

כפי שכתוב "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל" (כ, כט) הדגש בפסוק זה על המילה כל. אהרון היה ידוע כ"רודף שלום", שעסק רבות בהשכנת שלום בית בין איש לאשתו ובין בעלי מריבה.

לעומת זאת, בסוף ספר דברים מתוארת פטירתו של משה רבנו במילים "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים לד, ח). השינוי הבולט – לא כתובה המילה "כל". האבל על אהרון כלל את כולם ובאבלו כתובה המילה "כל", בניגוד לאבל על משה רבינו.

דרכו המיוחדת של אהרון

הלל הזקן משרטט את הדרך האידיאלית, בה צריך לנהוג האדם, וכך אמר: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות פרק א משנה יב). לשיטת הלל לא די לאהוב שלום, אלא יש לרדוף אחריו. שלום אינו מושג מאליו, יש להתאמץ רבות להשיגו.

איך פעל אהרון? על כך מצינו באבות דרבי נתן פרק יב: "אוהב שלום – כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בישראל, בין כל אחד ואחד… וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהם ואמר לו: בני, ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו, אומר: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו, והולך אהרן ויושב לו אצל האחר, ואומר לו: בני ראה חברך, מהו אומר? מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר: אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מליבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ, כט)…".

ומסיימים חז"ל שרבים בעם ישראל רצו להנציח את דרכו המיוחדת של אהרון ועשו זאת זאת באמצעות קריאת שמות לילדיהם: "ועד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן, שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם".

יישום השלום באחדות

בפרשתנו מצינו את אחד ממאפייני השלום, הלא היא האחדות. כשהגיעו בני ישראל במהלך מסעם במדבר למצב שבו לא היו מים לשתות, היתה תגובת העם נזעמת מאד (כ, י) כפי שכתוב "ויקהלו על משה ואהרן". בני ישראל התנפלו על משה בתלונות על הצימאון שנגרם להם מהמחסור במים.

בניסיון לחלץ את משה ממצב זה, הורה לו הקב"ה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך" (פסוק ח') כלומר, דבר ראשון שצריך לעשות – לאחד את העם, להקהיל אותו לחטיבה אחת. מהי הטכניקה, איך עושים זאת? "קח את המטה", כלומר את מטה ההנהגה. השתמש בסמכות שהמטה מקנה לך, על מנת להקהיל את העדה ולאחד את העם.

איך מטיפים לאחדות? התשובה לכך: "אתה ואהרון אחיך", כשהעם יראה שאתה – משה ואהרון אחיך מנהיגים את העם במטה אחד, ללא מריבות, אלא מתוך אחדות ואהבת אחים למרות הבדלי האופי שביניכם, זו דוגמא חיה, כיצד מנהיג צריך להתנהג, וכך גם כל העם.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת חוקת, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/D89Nf

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת חוקת, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13137

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט גדול השלום – לפרשת חוקת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (יט, ב)

מדוע כפל הלשון 'חֻקַּת הַתּוֹרָה'? מה ההבדל בין 'חוקה' ל'תורה'?

רשב"ם: "ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל', כלומר חקת התורה שאמר למטה 'זאת התורה', פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל".

כלי יקר: "לכך נאמר 'זאת חוקת התורה', ולא נאמר 'זאת חוקת הפרה', לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך יתברך הוא כי התורה במקום תיבת המלך, כי מאתו יתברך תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצוות התורה".

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן… וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (כ, א)

מדוע נסמכה פטירת מרים לאחר פרה אדומה?

מועד קטן כח ע"א: "אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה (כ, א)

מאחר שכתוב 'בני ישראל', ברור שהיו 'כל העדה'. מדוע נכתב 'כל העדה'?

רש"י: ללמדנו שהגיעו עדה שלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.

אור החיים: כשעם ישראל נמצאים במדרגת ישרים וצדיקים הם נקראים 'בני ישראל', וחלילה כשיורדים מכך הם מכונים 'עם' או 'עדה'.

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ (כ, יב)

מה ביאור חטאם של משה ואהרון?

רש"י: שלא דיברו אל הסלע והוציא מים, ומנעו קידוש ה'. אילו היו מדברים אל הסלע, היו רואים בנ"י שיוצא מים מהסלע והיו אומרים לעצמם: מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה ובכל זאת עושה מה שאומר לו הקב"ה, ק"ו לגבינו. אולם משה ואהרון לא דיברו אל הסלע, אלא היכו אותו ומנעו קידוש ה' גדול.

רבינו חננאל: החטא היה שאמרו 'המן הסלע הזה נוציא לכם מים', וראוי היה שיאמרו: 'יוציא ה' לכם מים', כפי שאמרו (שמות טז, ח) 'בתת ה' לכם בערב בשר לאכול…'. וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא. יתכן שחשבו העם שמשה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, ועל כך אמר הקב"ה: 'לא קדשתם אותי' (דברים לב, נא).

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם… (כ, יד)

מדוע נכתב 'מלך סדום', ולא ציינה התורה את שמו?

רמב"ן: "לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך. אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם, בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא, כמו שנאמר (תהלים קלו, יז-כ) 'למכה מלכים גדולים… לסיחון מלך האמורי… ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו'. ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם, כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי: אדוני צדק מלך ירושלים".

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים… כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל… (כ, יד)

מדוע משה הדגיש את היותם אחים?

רא"ש: "אמרו לו: אתה ידעת, כשאמר הקב"ה לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' אנחנו נשתעבדנו ואתה בן חורין".

רש"ר הירש: "אחיך ישראל מזכיר את ייחוסם המשותף, ועפ"י (מדרש רבה יט, ז) רומז גם לגורל השונה שעלה בחלקם של שני האחים התאומים".

אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם (כא, ב)

מדוע כפלה התורה את לשונה וכתבה 'נָתֹן תִּתֵּן'?

אור החיים: "'אם נתן תתן' כפל לומר 'נתן תתן', לצד שלא היו יודעים איזה עם הוא. לזה אמרו 'אם נתון' פירוש אם הוא בכלל הז' אומות הנתונים מה טוב, ואם לאו 'תתן'".

 וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר… (כא, ב)

מדוע משה לא מוזכר כאן?

העמק דבר: "אבל משה לא עשה כאן מאומה, וכמש"כ שמשה לא היה מסוגל לזה, וכן במלחמות סיחון ועוג כתיב 'ויכהו ישראל לפי חרב', היינו במלחמות תנופה, רק את עוג בעצמו שלא היה בכח אנושי לפגוע בו נעשה נס על ידי משה, כמו שהיה בכמה דורות נס לצורך השעה, מכל שכן אז בחיי משה, אבל כאן היה בהשגחה פרטית בטבע ובכח תפילה".

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם (כא, ו)

מדוע שלח הקב"ה את הנחשים?

במדבר רבה (יט, כב): "מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שנחש פתח בלשון הרע תחילה ונתקלל ולא למדו ממנו. אמר הקב"ה: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחילה וייפרע ממספר לשון הרע".

רש"י: "יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד וייפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים".

אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (כא, יז)

האם משה שר? מדוע?

מדרש רבה (יט, כו): "מפני מה לא נזכר משה שם? מפני שנענש ע"י המים ואין אדם מקלס לאיספקלטור שלו".

בכור שור: "אבל משה לא שר, לפי שנכשל בו".

מלבי"ם: "ומשה לא אמר שירה עמהם, כי לא באו המים על ידו".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת חוקת תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

כשנפטר משה, כתבה התורה "ויתמו ימי בכי אבל משה".

מדוע לאחר שהסתיימו שלושים ימי הבכי על פטירת אהרן, לא ציינה התורה שתמו ימי הבכי עליו?

בספר 'תוצאות חיים' מבאר עפ"י שני טעמים עיקריים, לאבלות על נפטר:

• קרובי משפחה רגילים להתאבל במות אחד מקרוביהם, משום שקרבתו חסרה וכביכול חלק מהם נחסר.
• כשנפטר מישהו שסייע מאד. קרובו שנעזר בו רבות יחוש בצער רב ויתאבל על מותו, ובכל פעם שיזדקק למשהו שבעבר הנפטר עזר לו, יחוש עוד יותר בחסרונו ויתגבר צערו עוד יותר.

על אהרן אמרה התורה שבכו אותו "כל בית ישראל", משום שהיה משים שלום בין איש לאשתו, בניגוד למשה, שעליו לא נאמר "כל בית ישראל".

לאחר פטירת משה ציינה התורה "ויתמו ימי בכי אבל משה", שכן לאחר זמן קהה הצער ונשכח האבל והשגרה השכיחה מהם את הבכי. אולם על אהרן שהיה משכין שלום בין איש לאשתו, דבר הנצרך בכל עת, לא הפסיקו להתאבל על חסרונו.

הפוסט חסרון המורגש תדיר – לפרשת חוקת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פחד משה מעוג מלך הבשן? וכי התיירא מבן אדם, בשר ודם?

רש"י פירש: "שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבוא הפליט, הוא עוג", והתבסס על מדרש חז"ל: "עוג אמר בלבו: אלך ואומר לאברהם וילחם וימות ואשא שרה אשתו, אפילו הכי היה ירא משה שמא תעמוד לו זכות אברהם".

עוג תכנן שאברהם ילחם במלחמת המלכים וימות והוא ישא את שרה אשתו. לא היתה לו כוונה להיטיב עם אברהם ולעשות חסד. להיפך, כל מטרתו היתה רק להרע לאברהם ולגרום לו שימות, אולם משה רבינו ידע שמגיע לעוג הכרת הטוב, כיון שבפועל היה בזה חסד לאברהם, ולפיכך היתה זכותו גדולה, עד כדי כך שכל כלל ישראל היה נתון בסכנה שמא תעמוד לו זכות זו, והוצרך משה להבטחה מיוחדת מהקב"ה "אל תירא אותו".

מוכח מכאן, שהנהנה ומקבל טובה (ולא משנה ממי), אף אם כוונתו היתה לרעה, אך נגרמה מכך טובה, הוא חייב להכיר טובה למיטיב.

הפוסט חובת הכרת הטוב לכל אחד, על כל דבר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם משה שר? מדוע?

מדרש רבה (יט, כו): "מפני מה לא נזכר משה שם? מפני שנענש ע"י המים ואין אדם מקלס לאיספקלטור שלו".

בכור שור: "אבל משה לא שר, לפי שנכשל בו".

כלי יקר: "שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה, שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה שנאמר 'באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק', ואין מחוקק אלא משה שנאמר (דברים לג, כא) 'כי שם חלקת מחוקק ספון'. ובתענית (ט ע"א) מסיק שחזרה בזכות משה. כי מתחילה היה המן בזכות משה שקיבל התורה כי לא ניתנה התורה כי אם לאוכלי המן, שנאמר (שמות טז, ד) 'למען אנסנו הילך בתורתי', והבאר שהיה מספיק להם כל צורכיהם בזכות מרים שאחזה במדת גמילות חסדים".

מלבי"ם: "ומשה לא אמר שירה עמהם, כי לא באו המים על ידו".

הפוסט שירת משה בבאר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע שלח הקב"ה את הנחשים?

במדבר רבה (יט, כב): "מה ראה ליפרע מהם בנחשים? לפי שנחש פתח בלשון הרע תחילה ונתקלל ולא למדו ממנו. אמר הקב"ה: יבא נחש שהתחיל בלשון הרע תחילה וייפרע ממספר לשון הרע".

תרגום יונתן בן עוזיאל: "וְהָא חִיוְיָא דְגָזְרִית עֲלוֹי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא עָפָר יֶהֱוֵי מְזוֹנֵיהּ וְלָא אִתְרְעַם עִלַוַי וְעַמִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וּכְדוּן יֵיתוּן חִיוָון דְלָא אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן וִינַכְתוּן יַת עַמָא דִי אִתְרַעֲמוּ עַל מְזוֹנֵיהוֹן". והנה נחש שגזרתי עליו מתחילת ימי עולם, עפר יהיה מזונו ולא התרעם עלי, ואילו עמי התרעמו על מזונם. ועתה יבואו נחשים שלא התרעמו על מזונם וינשכו את העם אשר התרעמו על מזונם.

רש"י: "יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד וייפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים".

הפוסט שילוח הנחשים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע משה הדגיש את היותם אחים?

מדרש אגדה: "היו יודעים שנתקיים הקול קול יעקב, שבשעת שנצעק אל הקב"ה ישמע קולנו, וכן עשינו במצרים צעקנו אל ה' אלהינו ושמע קולינו, שנאמר 'וישמע ה' את קולנו' (דברים כו, ז)".

רא"ש: "אמרו לו: אתה ידעת, כשאמר הקב"ה לאברהם 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך' אנחנו נשתעבדנו ואתה בן חורין".

רבינו בחיי: "כלומר אחים היינו בני אברהם, שנאמר לו: (בראשית טו, יג) 'כי גר יהיה זרעך', ועל שנינו היה החוב מוטל לפרוע. אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. לפיכך פירש אביכם מעל אבינו, שנאמר: (בראשית לו, ו) 'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו', מפני שטר חוב המוטל עליו והטילו על יעקב לבדו לפיכך סבלנו רעות רבות".

תולדות יצחק: "ואפשר לפרש שהאדם ראוי לרחם על אחר לאחד מארבעה סיבות וכל שכן אם ישנן כל ארבעתן. הראשונה, בעבור שהוא אחיו או דודו או בן דודו, ולזה אמר 'כה אמר אחיך ישראל'…".

אור החיים: "טעם אומרו 'אחיך', גם אומרו 'אתה ידעת', לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו".

רש"ר הירש: "אחיך ישראל מזכיר את ייחוסם המשותף, ועפ"י (מדרש רבה יט, ז) רומז גם לגורל השונה שעלה בחלקם של שני האחים התאומים".

הפוסט ציון עובדת היות עם ישראל ואדום אחים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה 'חֻקַּת הַתּוֹרָה'? מה ההבדל בין 'חוקה' ל'תורה'?

רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

רשב"ם: "ולפנינו מפרש באיזו תורה הוא מדבר. דכתיב 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל', כלומר חקת התורה שאמר למטה 'זאת התורה', פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל".

בכור שור: "חוק של הוראה".

חזקוני: "חוק של הוריות טומאה".

כלי יקר: "לכך נאמר 'זאת חוקת התורה', ולא נאמר 'זאת חוקת הפרה', לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך יתברך הוא כי התורה במקום תיבת המלך, כי מאתו יתברך תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצוות התורה".

אור החיים: "'זאת חקת התורה', פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת…".

רש"ר הירש: "שני אלה הם הלכות יסודיות לכל תורת הטהרה והדינים שנאמרו בהם הם תנאי בל יעבור לקיום הטהרה. באין אמצעים להחזיר כשרות לכלים וטהרה לאישים אי אפשר לקיים את תורת הטהרה. ולפיכך שני אלה הם 'חוקות התורה': תקנות הנובעות מהתורה והתורה גרמה להן. והנה נראה בהמשך הדברים – והדבר מתגלה כבר במבט ראשון – שפרה אדומה היא הכרזה מפורשת על רעיון הטהרה, ואין טהרה אלא חירות מוסרית שכל התורה כולה תלויה בה".

הפוסט 'חֻקַּת הַתּוֹרָה', מה ההבדל בין 'חוקה' ל'תורה'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ההבדל בין מרגל לתייר? תייר הולך לתור את הארץ, מבקש לראות את היפה שבה, וליהנות מן הטוב שלה, ואילו היוצא למשימת ריגול בארץ אויב, מחפש בה את צדדי חולשתה, ומבקש לראות את הרע והשלילי שבה. גם המרגל וגם התייר, שניהם רואים מראה ונוף זהים לחלוטין. ההבדל ביניהם במניע וברצון שמפעיל את הראיה. מה עומד מאחורי הדברים ומה אדם רוצה לראות. טרם צאת המרגלים לשליחותם, הורה להם משה רבנו: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא… הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה…" (יג, יח-יט).

שואל על כך רמב"ן, במה חטאו המרגלים, הרי הם נשלחו לראות את הארץ ולמסור דו"ח אמת על שליחותם, ופעלו בשליחותו של משה?

אם נדקדק בתשובתם, נמצא שמופיעה שם מילה אחת ששינתה את כל אופיו של הדיווח שלהם, מילה שגרמה לתוצאה עגומה מאד, הם הוסיפו את המילה 'אֶפֶס', כשאמרו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…" (יג, כח).

רבי יצחק עראמה, בביאורו 'עקידת יצחק' מאיר זאת באמרו: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד…". הם נשלחו למסור מידע "יבש", נתונים אובייקטיביים, לא לחוות דעה. במקום זאת, הם חיוו דעתם, והוסיפו נופך משלהם "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם… וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", על אף שלא נדרשו לכך כלל ועיקר.

הוא מבאר את הנושא בדרך משל, בלשונו: משל לאדם האומר לשליח: בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, הסתכל בטיב צמרה ופשתה בארכה וברחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר, כי חפץ אני לראותה.

והיה, אם יבוא איש זה ויאמר: ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה ומחירה אלף זהובים, הנה הוא היטיב שליחותו ולא יצא מכללו. אמנם אם אמר: ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מחירה גדול שהיא אלף זהובים, הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ במה שהטעים דבריו במילת "אבל".

משלו של בעל 'עקידת יצחק' מסביר היטב את כוחה של מילה שאינה במקומה. זה שאירע במעשה המרגלים. במילה "אפס" יצרו את מה שבימינו נקרא "קונספציה" ובכך היתה מעילה בשליחות. הם אמנם דיווחו אמת, אולם מילה זו באה להסביר את הדיווח מבלי שנתבקשו לכך. תפקידם היה למסור את הדיווח למשה רבנו, והוא עפ"י נבואה אמור לעשות את המוטל עליו, אולם המילה "אפס" הסבירה לעם שאין ערך לטוב הארץ, שכן העם היושב על אדמתה עז ומי יודע אם יוכלו לנצחם במלחמה. המרגלים הפכו עצמם ליועצים, מבלי שנתבקשו בכך וזו היתה טעותם.

פרשה זו מלמדת אותנו היטב את הצורך להפריד בין עובדות להכרעות. המרגלים בטוחים היו שהואיל והם בדקו את השטח, ביקרו בארץ, עברו בה לאורכה ולרוחבה במשך ארבעים יום – יודעים הם טוב יותר מה דרוש לעם ישראל באותה שעה. ה"נגיעה" האישית, אותה חשפו חז"ל, אשר גרמה להם לנהוג כפי שנהגו, לא היתה גלויה להם. אולם מידת האמת המוחלטת חייבה אותם להביא למשה את הדיווח על המצב בארץ כמות שהוא וכמו שנתבקשו בלא להביע דעה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת שלח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/NRdx5

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת שלח, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13041

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט קונספציה – לפרשת שלח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

ניסיון הפיוס והריצוי

בשלב זה משה ניסה לרצות ולפייס אותם, והציע להם בדיקת מי רצוי אצל הקב"ה, באמצעות המחתות עם הקטורת. תגובת דתן ואבירם לקריאתו היתה נועזת. הם סירבו להגיע ובאופן חד משמעי אמרו: "לֹא נַעֲלֶה". את כל הצעותיו דחו בשתי ידים, והחריפו את טענותיהם, באמירה קשה כנגד משה ואהרון: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". וכי אפשר לחשוד או לטעון על משה רבינו, שכה אהב ודאג לעם ישראל, שהוציא את בני ישראל רק כדי להרוג אותם במדבר? הרי זו אשמה קשה וחסרת כל יסוד?

את דבריהם המורכבים הסביר הנצי"ב מוולוז'ין. משה רבינו ידע שלא ייכנס לארץ ישראל, ויהושע תלמידו יכניס אותם לארץ המובטחת. בפירושו העמק דבר מבאר הנצי"ב שמסיבה זו חשדו במשה שביקש מה' שיעכבם במדבר ארבעים שנה, תוך נידודים ומסעות, כדי שהוא יוכל בפרק זמן זה להשתרר עליהם ולמשול בהם.

טענת מזימה

לתופעה זו קוראים  'קונספירציה' (=טענת מזימה). זהו ניסיון להסביר אירוע או תופעה, באופן חתרני, באופן המנוגד להסבר המקובל, תוך התבססות על קנוניה. וכל זאת מתוך הנחה והבנה שגורמים בעלי כוח מסתירים מהציבור הרחב את האמת, ומונעים את חשיפתה בשל אינטרסים שונים.

את דבריהם החמירו דתן ואבירם והחריפו את יחסם, כשמיאנו להגיע בעת ששליחי משה באו לקרוא להם. הם הסלימו את תלונותיהם ואמרו: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". דברים קשים אלו ביאר חזקוני, וכך כתב: "'העיני האנשים ההם תנקר', בתמיהה, וכי סבור אתה לנקר עיניהם של קרח וכל עדתו? וכי אין להם עינים לראות ולהבין המכשול הזה שמארץ מצרים, שהיא טובה העליתנו? ולא שלמת לנו מה שהתנית להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש. אך אמרת 'במדבר הזה יתמו ושם ימותו', ועוד שהעוית עלינו את הדין. ולכך 'לא נעלה' אליך, שאין אנו מאמינים אותך בשום הבחנה על זאת".

תגובת משה רבינו

תגובתו של משה רבינו לדברי בלע קשים אלו היתה חמורה וחריגה, "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד". ובעקבות זאת, פנה אל הקב"ה וביקש: "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם". הוא המשיך ואמר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". לנבחרי ציבור יש הטבות מיוחדות, ותנאי שרות ייחודיים. אמר משה רבינו: לא ביקשתי מהם דבר, וגם כשנזקקתי ל"רכב צמוד" ויכלתי לתבוע את חלקי מהקופה הציבורית, לא עשיתי זאת. חז"ל כתבו על כך במדרש אגדה על פסוק זה: "לא חמור לקחתי לי מהם כאשר הלכתי למצרים, כי מן הדין היה שאקח מהם, כי בשליחותם אני הולך. ואני לא לקחתי מהם דבר, אלא מכיסי שכרתי".

משה רבינו ניסה להסיר את החשד והרפש שהטילו בו קרח ועדתו, שכביכול עושק את הקופה הציבורית על חשבון הכלל. כמדומה שביאור ספורנו מתמצת את דברי משה: "'לא חמור אחד מהם נשאתי', אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה, ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן עניניהם לא לתועלתי והנאתי כלל, כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי, אלא מצד מה שהם כפויי טובה. 'ולא הרעותי את אחד מהם', אפילו איבת היוצא מבית דין חייב אין להם עלי, שלא קרה להם שיבואו לפני לדין באופן שאחייבם". משה טען שמעולם לא נהג בשררה כלפי עם ישראל, ועל כן טענות הסרק שטפלו עליו בשקר יסודם.

לא היה זה המקרה היחיד שבו היו לבני ישראל טענות כלפי משה רבינו. אולם דומה שהיה זה המקרה קיצוני והחמור שבכולם. שטפלו עליו עלילות שוא, חרף הנהגתו הזהירה ביחס לעמו. מפרשה זו ניתן ללמוד דברים רבים, ובהם הזהירות הרבה שיש לנקוט ביחס למנהיגי ציבור.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת קרח, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/gMArl

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת קרח, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13054

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט קונספירציה – לפרשת קרח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

https://did.li/rM9Nf

וַיִּקַּח קֹרַח… בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם… וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן (טז, א)

ניתן להבין מדוע קרח, שהיה לוי, ערער על משה. מדוע בני ראובן חלקו עליו?

ר' חיים פלטיאל: "ערערו על הבכורה ואמרו: אנו יש לנו בכורה מן הדין ויש לנו להיות גם הכהונה דעבודה בבכורות".

וַיָּקֻמוּ… חֲמִשִּׁים וּמָאתָים נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם (טז, ב)

מי היו האנשים שקמו כנגד משה?

רא"ש: למרות שלא פרסם הקב"ה את שמותיהם, נתן סימנים שמאפשרים לזהותם. אמנם שמותיהם לא נכתבו במפורש, אולם סימנים רבים ניתנו, במילים – "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם".

וַיָּקֻמוּ… וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָים… (טז, ב)

מה היה סדר מעמדם?

רש"ר הירש: המורדים מנויים כיתות כיתות לפי דרגת השתתפותם במרד. ראשון קרח, שהיה היוזם והמסית למרד. אליו הצטרפו דתן, אבירם ואון כעסקנים המלבים את ההתקוממות. ארבעתם קמו לפני משה, כפי שכתוב "ויקמו". במקביל השיגו 250 איש מקרב העם, שתמכו בהם כהמון מתמרד.

וַיִּקָּהֲלוּ… וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'… (טז, ג)

מה ביאור טענתם 'כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים'?

חזקוני: טענתם היתה שהבכורים התקדשו, כפי שכתוב 'קדש לי כל בכור', ועליהם מוטלת העבודה.

ספורנו: טענו שכולם קדושים, מכף רגל ועד ראש, כפי שכתוב "והייתם קדושים לאלהיכם".

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (טז, ד)

מדוע משה נפל על פניו, כששמע זאת?

חזקוני: משה התבייש וכבש פניו בקרקע לתפילה.

רבינו בחיי: משה ראה את עלבון אחיו וחס על כבודו ולכן נפל על פניו.

לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו (טז, יא)

מה היתה תשובת קרח לטיעוני משה?

הדר זקנים: לא כתוב מה השיב קרח. ברשעותו היה פיקח וסבר שאם ישיב לטענות משה רבינו, הוא ינצח אותו בדברים בעל כרחו וקרח יתרצה לפניו בעל כרחו, ולכן לא הגיב לו.

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם… וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה (טז, יב)

מדוע נכתב שאמרו 'לֹא נַעֲלֶה'? מה מלמדת התורה במילים אלו?

רשב"ם: סירובם היה – לא נעלה אליך למשפט. מקובל לומר שמי שהולך לשופט, הוא "עולה" אליו, כדוגמת 'ויעלו אליה בני ישראל למשפט', וכן 'ובעז עלה השער'.

העמק דבר: "שהמשכן היה עומד במקום גבוה כמו בית המקדש, ומשה ובית דינו היו בהר".

משך חכמה: "כי צפו שגם משה ימות במדבר, לכן 'לא נעלה' – גם אנחנו גם אתה".

אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת… (יז, ב)

מדוע ציוה את אלעזר על כך? מדוע לא אהרון עשה זאת?

חזקוני: לא רצה לטמא את אהרן, הואיל והיה מהמקריבים.

אור החיים: א. משום שאהרן היה כהן גדול. ב. משום שמקריבי המחתות מתו על ידי אהרן, הקב"ה לא רצה שהרמת המחתות תיעשה על ידו.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד (יז, ח)

מדוע כתבה התורה את המילים 'אֶל פְּנֵי'?

העמק דבר: "אהרן לא נכנס בפנים, שהרי אסור לבא בכל עת להיכל. משום הכי כתיב 'אל פני', אבל משה נכנס אחר כך לפנים ובא אליו הדבור".

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (יז, יג)

מדוע אהרון נעמד בין המתים לבין החיים?

אלשיך: רצה לעורר אותם לחרטה, שיתבוננו בין המתים ובין החיים, שהחי יתן אל לבו דברים של מיתה.

מלבי"ם: "אחר שהנגף התחיל בצד האחר, עבר אהרן תחילה את הצד שבו החיים עד שהגיע אל המתים, ששם פגע את המשחית ועצר בעדו ועמד בין המתים ובין החיים".

מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת (יז, יז)

מטה שבט לוי ושבט יוסף נכללו בין 12 המטות?

רמב"ן: מטה אהרן נכלל ב-12 המטות, שהרי לא כתוב: 'ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן'. שבט יוסף נחשב לשבט אחד בלבד, משום שבמנין 12 שבטי ישראל כשמונים את לוי, אזי שבט יוסף נחשב לשבט אחד בלבד.

מַטֶּה לְבֵית אָב… שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת (יז, יז)

מדוע מטה השבטים מכונים 'מטות'?

רש"ר הירש: משום שהם מסתעפים כמטות וכענפים מהגזע האחד המשותף לכולם. מסיבה זו 12 מטות שנלקחו מהנשיאים מבטאים היטב את שבטי ישראל.

במקביל, במסגרת הכלל הלאומי המשותף כל שבט מנחיל לבניו את הסגולה המיוחדת לו, ומבחינה זו כל שבט מהווה בית אב לעצמו בתוך בית ישראל האחד והמשותף.

מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם… שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ  (יז, יז)

איזה שם נכתב, שם ראש השבט או הנשיא?

רמב"ן: לא שם ראש השבט (ראובן, שמעון, לוי ויהודה וכיו"ב), אלא שם הנשיא. בשבט לוי נכתב שמו של אהרן, שהיה נשיא שבט לוי.

לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… נְתֻנִים לַה' לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד (יח, ו)

מדוע התורה שבה וציוותה זאת שנית?

העמק דבר: "אחר שהזהיר הכתוב את הכהנים לקרב את הלויים, היה עולה על הדעת שהלויים אינם מחויבים בכך, ורק אם ירצו יקרבו אותם, חזר ופירש הכתוב שכמו כן לקחתי אותם וחייבתים לעזור לכם".

וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ (יח, לב)

מה ביאור אזהרת התורה?

רש"י: "הא אם לא תרימו – תשאו חטא. ולא תמותו – הא אם תחללו – תמותו".

רשב"ם: "לא תחללו – לאוכלם בטומאה".

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת קרח תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (יג, ב)

מדוע הקב"ה הוסיף את המילה 'לְךָ'?

רש"י: לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה – שלח.

רבי חיים פלטיאל: הקב"ה אמר למשה: איני מצוה לך מעצמי לכתחילה לעשות, אלא רק אם תרגיש בדעתם שהם רוצים לזה אז תשלח.

הדר זקנים: משל למלך שהיה לו כרם ועשה יין טוב. אמר לעבדיו: הכניסו ייני בביתי. כיון שהחמיץ, אמר להם: הכניסוהו בבתיכם. כך הקב"ה, כיון שהיו צדיקים, אמר: 'אספה לי שבעים איש' וכיון שראה מעשיהם כעורים, אמר: 'שלח לך אנשים'.

אור החיים: הקב"ה אמר למשה: לך הם צדיקים, אבל אני יודע שהם רשעים.

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (יג, ב)

כאן כתוב 'ויתורו', בהמשך הפרשה כתוב 'ויחפרו', 'וירגלו'. מה ביאור 3 הלשונות?

כלי יקר: בנ"י אמרו: 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ' (דברים א, כב). הקב"ה אמר: 'ויתורו את ארץ כנען', על המרגלים כתוב (דברים א, כד) 'וירגלו אותה'.

היו 3 דעות: הקב"ה אמר 'ויתורו', במובן 'יתרון', משום שרצה להראות את יתרונה של ארץ ישראל, שהיא טובה מכל הארצות.

לבנ"י היתה כוונה אחרת, הם ביקשו תואנה לשוב למצרים, ולכן אמרו 'ויחפרו', מלשון 'חרפה', רצו לראות את 'ערות הארץ', כדי שתהיה להם סיבה לתלונן.

המרגלים השחיתו הרבה יותר, והוציאו מליבם שקרים ולכן כתוב 'וירגלו אותה'.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ (יג, טז)

מתי קרא משה להושע יהושע?

רשב"ם: לא עתה קרא אותו כן, שהרי כבר קודם לכן נקרא 'יהושע', אלא כך פירושו: הושע בן נון, שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו, הוא אותו שקרא משה 'יהושע', כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו. שכך היה מנהגם, כמו 'ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח'.

הדר זקנים: "לפי הפשט לא עתה נקרא, אלא מתחילה כשנעשה משרתו מצא חן בעיניו ושינה שמו לטוב, כמו שעשה הקב"ה לאברהם ולהבדיל בין קדש לחול בין טמא לטהור כן עשה פרעה ליוסף ונבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה. לפי שקורא אותו כאן הושע ובכל התורה כולה קורא אותו יהושע, אומר לך ששמו הושע, אלא משה שינה שמו".

ריב"א: כשכתב משה את התורה כבר נשתנה שמו.

וּמָה הָאָרֶץ… הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (יג, יט)

מה ביאור בקשת משה לבדוק בארץ?

רשב"ם: אם מלאה תבואות הרבה וימצאו בה כל טוב מלחמותם ולא יצטרכו להקדים להם צדה כל כך לעת מלחמה מקודם

רמב"ן: "'הטובה' כוללת כל הטובות ו'רעה' כל הרעות בכללן. אבל יתכן בארץ הטובה שתהיה שמנה ופירותיה שמנים וימצאו בה הדברים השמנים פנג ושמן ותמרים ותאנים וכיוצא בהם, או שתהיה טובה ורזה וצריכה גשמים תדיר ולהעדר ולהזדבל מאד, ויהיו פירותיה נוטים ליובש ואע"פ שהם טובים ומתקיימים יותר מן השמנים, ושם ימצאו הפירות הרזים הרבה מאד כאגוזים והלוזים והתפוחים והחרובין ופירות היערים, והנה יכלול אם היא ארץ שמנה כמישור או ארץ רזה כהרים".

חזקוני: "אם משכלת יושביה".

לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל (יג, כד)

איך נקרא המקום לפני שהמרגלים הגיעו וקראו לו בשם זה?

ר' חיים פלטיאל: "הלא כבר היה שמו כך, דכתיב 'ויבאו עד נחל אשכול'? ואולי כשכתב משה התורה כתב כך, כי כבר היה כך שמו".

כלי יקר: "מימים רבים היה נקרא מקום זה 'אשכול', וע"י מעשה זה קראוהו 'נחל אשכול', הוסיפו לו שם 'נחל'… ובזה מתורץ למה לא קראוהו סתם 'אשכול'".

אור החיים: פירוש הקב"ה קודם לכן כתב 'עד נחל אשכול', ע"ש העתיד".

וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (יד, לג)

האם כוונת הקב"ה היתה שיהיו רועים?

רשב"ם: לא ממש רועים, אלא דימוי שיטלטלו במדבר, כמו מרעה צאן.

חזקוני: "רועים ממש, כצאן זו פעמים כאן ופעמים כאן, כן יעשו בניכם ינועו הנה והנה".

אלשיך: "אינכם ראויים לאכול לחם שמים, כי אם בזכותם. וזהו 'יהיו רועים', כי יאכילו אתכם את המן, כרועה שמאכיל את הבהמה מוצא דשא מאת ה'".

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (טו, לב)

אבן עזרא: ללמדנו שהמקושש עשה את המעשה ביד רמה. ולמרות שהזהירו אותו, לא הועילה הההתראה.

רמב"ן: מעשה המקושש היה לאחר מעשה המרגלים. ולכן כתוב "ויהיו בני ישראל במדבר", לאחר שהעם התעכב שם בעקבות הגזרה אירע מאורע זה.

וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים (טו, לג)

מדוע כתבה התורה 'הַמֹּצְאִים'? מה ענין ה"מציאה"?

רש"ר הירש: "למדו מכאן במסכת סנהדרין (מא ע"א) שאותה 'מציאה' היתה בגדר מציאת 'ממצא'. הם לא רק ראו אותו עושה את המעשה, אלא מצאו שהוא עשה את המעשה ואפשר לייחס לו את המעשה מכל הבחינות, הוה אומר: הוא פעל מתוך ידיעה ברורה של האיסור ושל עונשו, והם לא יכלו לעמוד על ממצא זה אלא כאשר המשיך את מעשהו אחרי ההתראה".

וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (טו, לט)

מדוע נבחרה הציצית למצוה שתזכיר את כל מצוות ה'?

ריב"א: משל לאדם ששולח לחברו חפץ ומבקש מהשליח שיקשור בבגדו קשר לסימן, שלא ישכח למסור את החפץ. כך הורה הקב"ה לעשות ציצית, לסימן זכירת המצוות.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת שלח תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

האם הקב"ה רצה במילים 'וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים' שיהיו רועים?

רשב"ם: לא ממש רועים, אלא דימוי שיטלטלו במדבר, כמו מרעה צאן.

חזקוני: "רועים ממש, כצאן זו פעמים כאן ופעמים כאן, כן יעשו בניכם ינועו הנה והנה".

אלשיך: "ובניכם שגם הם קצת מחומר שלכם, על בחינה זו ישאו עמכם ממשאכם. וזה שתי בחינות. אחת, שיהיו רועים אתכם כרועה עדרו. כי אינכם ראוים לאכול לחם שמים, כי אם בזכותם ותאכלוה. וזהו 'יהיו רועים', כי יאכילו אתכם את המן, כרועה שמאכיל את הבהמה מוצא דשא מאת ה'. וגם מסייעים אותם למרק עונם".

רש"ר הירש: "הכתוב נוקט לשון 'רעייה' כדי לתאר את המסע הממושך במדבר, שגם הבנים עתידים להשתתף בו. וכך הוא רומז לנו שמסע זה יביא להם קיום והצלחה".

מלבי"ם: "ר"ל שהם ירעו אתכם, כי אחר שאתם ראוים למות, א"א שירד המן בזכותכם כי אין השם עושה פלא למתים, כמ"ש 'הלמתים תעשה פלא', רק בניכם יהיו רועים אתכם כי בזכותם ירד המן, ונשאו את זנותיכם שבזה יסבלו גם הם עונש גדול, עד תם ארבעים שנה, ובזה יקל העונש מעל בניכם ויזכו לכנס לארץ".

הפוסט כוונת התורה במילים 'וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

שאלות שונות באמונה הציקו לי, ולכן החלטתי לשנות את דרכי אמר התלמיד, והוסיף הצעה, שיציג בפני ר' חיים את שאלותיו באמונה, כדי לשמוע תשובה.

לכל שאלה יש תשובה, אמר ר' חיים, אלא שאין בכוונתי להשחית את זמני על כך, שכן שאלותיך אינן שאלות כלל, אלא תירוצים – תירוצים שנועדו להשקיט את מצפונך המנקר ולהצדיק את נטייתך ללכת אחר תאוותיך. יצרך הרע ורצונך לעשות כל שליבך חפץ, הם שגרמו לך לפרוק עול תורה ומצוות. אותן "שאלות באמונה" לא נועדו אלא לתת מסווה אידיאולוגי 'מכובד' לנהייה אחר היצרים השפלים. ולפיכך, לא שאלות הן שאלותיך, אלא "תירוצים"…

בעלי המוסר אמרו שרעיון זה בא לידי ביטוי גם בפרשת השבוע. כתוב: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

האספסוף העלו "שאלה באמונה", כביכול. "מי יאכילנו בשר"? הם פקפקו ביכולתו של הקב"ה להמציא להם בשר במדבר. אין ספק שמדובר בשאלה תמוהה ומקוממת, שהרי אותו אספסוף נמנה על הדור שיצא בניסים גלויים מבית עבדים, שראה את מכות מצרים, שהים נקרע בפניו, ועוד ניסים רבים נוספים. וכי לאחר כל זאת יש מקום להטיל פקפוק ביכולת הבורא?

יתירה מזאת, לְמָה הם התגעגעו? ל"הילטון" מצרים? למסעדות הגורמה? הרי הם עבדו בפרך ואכלו מזון עבדים בדוחק ובעוני רב. ובנוסף, אותה "שאלה עניינית" כביכול, עמדה בסתירה לאמת העובדתית, וכי לא היה להם בשר? והלא כתוב "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד" (שמות יב, לח).

מדוע שאלו 'מי יאכילנו בשר'? מה פשר השאלה השקרית והמקוממת הזו? מבאר רש"י: "וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) 'וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר…'? ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) 'ומקנה רב היה לבני ראובן…'? אלא שמבקשים עלילה". בשתי מילים הגדיר רש"י את רצונם בכל התנהלותם, הם ביקשו עלילה. האספסוף חיפשו שאלות וקושיות. לא היו להם סיבות אמיתיות לפרוק עול,  הם ביקשו למצוא לעצמם עילה "אידיאולוגית", כביכול.  הסיבה האמיתית היתה שהם "התאוו תאוה". הם ביקשו לעשות כל שליבם חפץ, ללא כל מגבלות. לשקוע בתאוות חומריות ולנהות אחר היצר הרע. משום כך גם נאמר "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ" (יא, י), רש"י מביא את דברי חז"ל: "רבותינו אמרו: 'למשפחותיו' על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם".

הרצון לפרוק כל מגבלה, ללכת אחר תאוות הלב, הוא שהוליד את ה"שאלות באמונה".  שכן אלו אינן שאלות, אלו "תירוצים". הדרך מכאן ועד ל"קברות התאוה" היתה קצרה. שאלות שתולדתן בתאוה, יש להן "תשובה" רק בקבורת התאוה, שהיא המניע לשאלות הקנטרניות.

בהתייחס לתלמידו ש"שאל", הסביר ר' חיים מבריסק זצ"ל, "שאלות באמונה" המושמעות מפי פורקי עול בעלי תאוה, הנוהים אחר יצרם הרע, אינן שאלות, אלא תירוצים – תירוצים שנועדו להצדיק את דרכם הרעה.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת בהעלותך, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/vejgT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת בהעלותך, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=13010

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט על שאלות ו"תירוצים" הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (ח, ב)

מתי חל הציווי להדליק את הנרות?

רמב"ן: "… ובכאן כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות… ולא הזכיר בפרשה הזאת 'באהל מועד', ללמד שיהיה גם כן במקדש".

וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ח, ג)

רש"י: להגיד שבחו של אהרון שלא שינה.

מה מיוחד שאהרון עשה כציווי ה' ולא שינה? וכי מדוע שאהרון ישנה את ההדלקה?

רבי מאיר מפרימישלאן: החידוש הוא שגם לאחר שקיבל אהרון את הכבוד ונכנס לתוך המשכן לעשות את עבודת ה', הוא עדיין המשיך להיות אותו אהרון שהיה קרוב לציבור, שהיה אכפתי לצרכי העם ושהקדיש את זמנו לעשיית שלום ועשיית טוב, בלי להחזיק מעצמו. להגיד שבחו של אהרון שלא שינה את עצמו, למרות הדרגה הגדולה שהגיע אליה.

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם (ח, ו)

מתי נאמר ציווי זה למשה?

חזקוני: "ביום שהוקם המשכן נאמרה, לפי שבה כתובות הלכות לויים שבו ביום הוזקקו לשיר. פרשה זו נכתבה על הסדר ו-2 פרשיות של מעלה שנאמר באחת 'הקרב את מטה לוי' ובאחרת 'ואני הנה לקחתי את הלוים', היינו לחנות סביב המשכן. לאחר שהוקם המשכן וסדר הדגלים והדלקת המנורה ציווה לזמן הלויים לשרתו".

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם (ח, ו)

מדוע נסמכה פרשת הלויים לפרשת המנורה?

חזקוני: "ונסמכה פרשת הלויים לפרשת נרות לומר, שהכהנים יתעסקו בהדלקת הנרות ובשאר עבודות יעזרום הלויים מתוך בני ישראל שהרי מעורבים היו מקודם לכן".

רבינו בחיי: "נסמכה פרשת הלויים לפרשת המנורה, כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים. ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלויים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר: (ט, ב) 'ויעשו בני ישראל את הפסח'. ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות: כהן, ואחריו לוי, ואחריו ישראל".

בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (ט, א)

מדוע כתבה התורה את התאריך?

מלבי"ם: "מבואר ששהו שם י"א חדש, וזה גנות להם שאלמלי לא חטאו היה מקדים להכניסם לארץ, וכבר הקדים ענינים, שהיו בחדש השני, מכאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה".

וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ (ט, ב)

מדוע נכתב? מה מלמדנו?

רבינו בחיי: "ונכתבה כאן פרשת הפסח, לפי שחנוכת המזבח היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלויים, ולפי שכתוב במצות הפסח: (שמות יב, כה) "והיה כי תבואו אל הארץ" (שמות יג, יא) "והיה כי יביאך", ציווה עתה שהם חייבין בו גם במדבר".

עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (י, ב)

מדוע החצוצרות היו עשויות מכסף ולא מזהב?

ר' חיים פלטיאל: משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל.

ריב"א: משום שהחצוצרות היו לזכרון, כפי שכתוב 'והיו לכם לזכרון', ואין ראוי שיהיו מזהב, כדי שלא להזכיר את עוון העגל.

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת (י, כה)

מה המשמעות שהיה מאסף?

חזקוני: "כל אדם אפילו משאר דגלים כשלא היה יכול ליסע בדגל שלו היה מתאסף עם דגל מחנה דן שהיה אחרון, אבל יותר לא היה יכול לעמוד פן ישאר יחידי ולכך קורא אותו 'מאסף' לשון 'ואין מאסף אותו הביתה'".

הדר זקנים: "לפי שהיה אחרון על מי שמתאחר על דבר זה היה מעכב עמהן ולכך נקרא 'מאסף', שהיה מאסף כל השבטים ואין אחד מן השבטים מאספו".

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (יא, א)

מה ביאור המילה 'כְּמִתְאֹנְנִים'?

רש"י: לשון עלילה, שמבקשים עלילה איך לפרוש מהקב"ה.

רשב"ם: מצטערים מטורח הדרך.

בכור שור: "כאוננים על מת, היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יראים ומקטני אמנה".

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם (יא, ה)

מדוע פותח בלשון עבר ('זכרנו') וממשיך בלשון עתיד ('אשר נאכל')? מדוע לא כתב 'אשר אכלנו'?

בן איש חי: עם ישראל במדבר התכוונו "להקניט" את משה רבינו ולומר: אנחנו מוכרחים לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר. הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', כפי שאמרו בשאר תלונות 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ובמקום לומר "אכלנו" בלשון עבר, אמרו "נאכל" בלשון עתיד, כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.

מסיבה זו משה רבינו הבליע את התוכחה בנעימה באומרו: "כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים" (להלן פסוק יח) פירוש, טוב לנו שנרד עתה למצרים ונאכל בשר.

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (יב, א)

מדוע הקדימה התורה את מרים לאהרון?

רש"י: היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה.

אבן עזרא: היא דברה, ואהרן הסכים או החריש לדבריה.

בכור שור: מרים דיברה יותר מאהרן, ולכן הקדימה אותה התורה לאהרון, ומסיבה זו גם לקתה לבסוף.

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת בהעלותך תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור בקשתם? מדוע שיהיה להם מותר לאכול מהקרבן?

רש"י: "אמר להם: אין קדשים קרבים בטומאה. אמרו לו: יזרק הדם עלינו בכהנים טהורים ויאכל הבשר לטהורים? אמר להם: עמדו ואשמעה, כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו".

בכור שור: "הלא יכולים לשלח לשחוט ולזרוק, ולערב נאכל, שהרי אנו טמאים לנפש אדם, ואין אנו צריכים כפרה לאכול בקדשים, שאם היינו זבים ומצורעים שלא נטהרו, ולא היינו יכולים לאכול עד למחר לאחר זמן פסח, שכבר עבר זמן אכילת פסח, או שהיה רביעי או חמישי לטהרתינו, שלא נוכל ליטהר עד שיעבור זמן הפסח, לא היינו מדברים".

חזקוני: "למה אין אנו רשאים לאכול קדשים בטומאה, הרי אשתקד אכלנו הפסח במצרים, אפילו בטומאה והטעם שעדיין לא הוזהרו".

רא"ש: "בזה טעו, שהיו סבורים כיון דלעיל גבי הפסח כתיב 'במועדו' דרשינן אפילו בטומאה. ואינו כן דאפילו טומאה דחויה דוקא בצבור אבל ביחיד לא. וזה שאמר הכתוב 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם' ודרשינן איש נדחה ואין צבור נדחין…".

ספורנו: "מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה".

כלי יקר: "והבינו האנשים מדקאמר משה אל בני ישראל לעשות הפסח במועדו, אפילו בטומאה ולא להם בפרטות, שמע מינה שהוציא אותם מן הכלל, דאם לא כן למאי נפקא מינה אמר לבני ישראל לעשות הפסח, והלא כבר הם מצווין ועומדים. אלא שבא למעט הטמאים היחידים, על כן אמרו 'למה נגרע'".

הפוסט ביאור בקשת הטמאים לאכול מקרבן הפסח הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאורה של קיחה זו? ולשם מה נצרכה?

אונקלוס: "קריב ית ליואי מגו בני ישראל". תקרב את הלויים מתוך בנ"י.

רש"י: "קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום". רבי אליהו מזרחי: "לא קיחה ממש, שפירושו מלשון קנין וכניסת הדבר תחת רשותו, כי הלויים לא נקנו לו ולא נכנסו תחת רשותו". מהר"ל (גור אריה): "דאין שייך לומר על האדם 'קיחה', מפני שהאדם ברשות עצמו".

בכור שור: "לאחר שהוקם המשכן וסידר הדגלים, וסידר הדלקת הנרות, ציווה הקב"ה לקחת הלוים, להבדילם לעבודת המשכן ולנושאו".

כלי יקר: "קח אותם לשמי לשם שררה… וביאור הענין, שלשלושה דברים נבחרו הלוים: שנים לשעבוד, ואחד לשררה. שנים לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל, כמו שנאמר 'ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו… לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד', היינו עבודת משא, 'ולכפר על בני ישראל', כי אשמת העם תלוי בראשיהם… אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו וניתנה השררה ללוים, ועל זה אמר 'תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי, ואקח את הלוים תחת כל בכור…'". וגו'.

אור החיים: "קחם בדברים (רש"י), ונראה שנתכון לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר".

הפוסט קיחת הלויים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נכתב ענין המנורה בתחילת 'בהעלותך' בסמיכות לפרשת הנשיאים שבסיום פרשת 'נשא'?

רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

אבן עזרא: "נסמכה זאת הפרשה להורות, כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה".

בכור שור: פרשה קודמת מסתיימת בהקמת המשכן וחנוכתו. כשהבית בנוי ראוי שיהיו בו ארון ומנורה שבה ידליקו את הנרות, ויבשמו את הבית. הבישום נעשה ע"י הנשיאים, שהביאו כפות מלאות קטורת. הפרשה עוסקת בהדלקת הנרות. 'אל מול פני המנורה', על השולחן שהוא מול פני המנורה.

רמב"ן: בתצוה כתוב "ויקחו אליך שמן זית זך…", ולא הוזכרה המנורה. בפר' אמור יש ציווי על שמן זית לדורות, (ויקרא כד, ב) "צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך". פרשתנו היא המשך של הציווי על השמן זית והשלמת הקמת המשכן. התורה מצווה שידלקו 7 הנרות לדורות אל מול פני המנורה.

חזקוני: "נסמכה מצוה זו אחר חנוכת הנשיאים, לפי שאתה מוצא 12 שבטים שהקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב והיו מצערים ואומרים: למה רחקנו מהקריב להקב"ה לחנוכת המזבח. כיון שעברה חנוכת המזבח אמר לו הקב"ה לאהרן ולבניו: כל השבטים עשו חנוכה ואתם לעצמכם תעשו חנוכה, לכך נאמר 'דבר אל אהרן בהעלתך…' ואחר כך 'קח את הלוים'".

הפוסט סמיכות פרשת המנורה לפרשת הנשיאים הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

אריכות לשון

התבוננות בפרשיית קרבנות הנשיאים מעלה שהתורה חזרה וכתבה שתים עשרה פעמים אותם מילים, בקרבנו כל נשיא ונשיא, בו בזמן שקרבנותיהם שווים ללא הבדל בין איש לרעהו. כידוע, דרכה של התורה לקצר. לדוגמא, הלכות שבת העניפות נלמדות מפסוק אחד בתורה, וכן הלכות שחיטה המורכבות נלמדות ממילה אחת, "וזבחת". לעומת זאת, בקרבנות הנשיאים מפרטת התורה את קרבנו של כל נשיא על פני 8 פסוקים לכל אחד. למרות שאין שינוי בין קרבנו של כל נשיא, כולם הביאו את אותו קרבן בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע כה הרחיבה התורה ופירטה את קרבנו של כל נשיא? מדוע נדרש לחזור 12 פעמים על כל קרבן, כשההבדל היחיד הוא מי הקריב את הקרבן ובאיזה יום התרחש?

יחס וכבוד אישי לכל אחד

כותב על כך הרמב"ן: "והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר 'כי מכבדי אכבד' (שמואל א' ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב' ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו', כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים".

מבאר הרמב"ן שיכלה התורה לפרט את קרבנו של הנשיא הראשון ולאחר מכן לכתוב: וכן הקריבו כולם, כמו קרבנו של הראשון. על אף שדרכה של התורה לקצר בדרך כלל, כאן לא "חסכה" במילים, מדוע? "כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים". קיצור בלשון היה גורם לקיצור גם בכבודם של חלק מהנשיאים, וזאת רצתה התורה למנוע.

התורה מלמדת אותנו שעלינו להיות רגישים בכבודו של הזולת.

מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שהיה ידוע בזהירותו בכבודו של כל אדם, שמסר שיעור, ושיעורו הופרע על ידי אדם שישב וקרא פרשת השבוע בקול רם. אחד התלמידים ניגש אליו והעיר לו על כך שמפריע לשיעורו של ראש הישיבה, אך האיש התעלם לחלוטין והמשיך לקרוא בקול. בשלב זה העלו כמה תלמידים לפני ר' משה את הצעתם ש"ילוו" את האיש החוצה מבית המדרש.

"לא"! השיב נחרצות, "הוא אינו מודע למעשיו. אני אגביר את קולי". וכך המשיך השיעור, כשרבי משה מדבר בקול רם, ככל יכולתו, בעוד האיש ממשיך בשלו, ובלבד שלא לפגוע בכבודו של אדם.

יישום מעשי

ליישום מבחינה מעשית, נתבונן בדברי חז"ל במסכת שבת (דף לא ע"א): "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור".

בתרגום מארמית, הלל אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', זו כל התורה כולה, וכל השאר הוא פירוש, לך ולמד את השאר. בהמשך הדורות, הגדיר רבי עקיבא באופן דומה את הפסוק המפורסם בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ואמר עליו: "זה כלל גדול בתורה". יש שמסבירים שרבי עקיבא ביאר את דברי הלל, אך יש שסוברים ש'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' עוסק רק במה שאסור לעשות לזולת, ואילו 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', שכן הוא מורה לנו מה לעשות, מבחינה יישומית וחיובית.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת נשא, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/LWigT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת נשא, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=12974

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט רגישות בכבודו של הזולת הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה פרשת נזירות לברכת כהנים?

מדרש רבה: "לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. מנין? כמה שאומר בענין 'כה תברכו'…".

חזקוני: "נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו".

כלי יקר: "סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם, למאן דאמר 'עץ הדעת – גפן היה' (סנהדרין ע ע"א) וכן גרם קללה לאדם וחוה, ולזרעו של נח, וללוט".

פנים יפות: "למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין".

הפוסט סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזיר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד, כב)

מדוע גרשון נכתב לאחר קהת?

חזקוני: "אעפ"י שצויתיך למנות בני קהת תחלה לפי שעקר העבודה כגון הארון והשולחן ומנורה ומזבחות מוטלות עליהם שנאמר 'כי עבודת הקדש עליהם…' אל תמנע למנות אחריהם בני גרשון, אף על פי שאין נושאים כלום ועבדתם בעגלות, שהרי הוא היה גדול בבני לוי ודינו להיות נמנה שני".

נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם (ד, כב)

מדוע נכתב בבני גרשון 'נָשֹׂא'?

מדרש אגדה: "לפי שהיה בכור. חלק להם הקב"ה כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נשיאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר 'גם הם'. אבל בני מררי, שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם 'נשא', לכך אתה מוצא שחלק הכתוב כבוד למשפחת גרשום".

כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ד, כג)

מדוע התורה כפלה לשונה 'לִצְבֹא צָבָא'?

אור החיים: "ובבני קהת אמר 'לצבא' לבד, כי הם היו נושאים כלי הקודש הפנימיים לזה אמר 'לצבא', מה שאין כן מה שלפנינו הם צובאים צבא הצובא קודש שהם היריעות והקרשים, שהם צבא הקודש לזה אמר 'לצבוא צבא', מעתה הם צובאים הצבא".

וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ (ה, ז)

מדוע פותח ברבים ('וְהִתְוַדּוּ') ומסיים ביחיד ('וְהֵשִׁיב')?

רבי זלמן סורוצקין: יש בני אדם, שמוכנים להתוודות על חטאיהם כשהם מתגלים בקלונם. כנגדם כתבה התורה "והתוודו" בלשון רבים. מעטים האנשים מבין המתוודים, שגם משיבים את הגזילה בפועל, ועל כך נאמר "והשיב", בלשון יחיד.

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (ו, ב)

מה ביאור המילה 'יַפְלִא'?

רש"י: יפריש. נזירות בכל מקום הוא לשון פרישה, וכאן מובנו שפרש מהיין.

אבן עזרא: יפריש או יעשה דבר פלא, משום שרוב העולם לא נוהגים כך, אלא הולכים אחר תאותם.

אלשיך: שיפריש עצמו מענייני העולם הזה, וירצה להתבודד ולהתקדש. התעוררות זה מביאה אותו לנדור נדר נזיר, ולא מתוך כעס או מחמת בחינה אחרת.

וַיְדַבֵּר… לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר (ו, כג)

מדוע התורה כתבה פעמיים את המילה 'לֵּאמֹר'?

אור החיים: "אמר פעם ב' לאמור, אולי כי חש הכתוב לומר שאינו אלא רשות, תלמוד לומר 'לאמר' כי מצות עשה היא 'לאמר'.

עוד ירצה שלא לאהרן ובניו שהיו אז בנמצא לבד הוא מצוה, אלא גם לדורות.

עוד נתכוון לשון רוממות, לומר כי מצוה זו יש בה דבר מלך לקיים הדבר, גם יש בה מעלה לכהנים כי הברכות מסרם ה' בידם, והוא אומרו 'דבר… לאמר'".

כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם (ו, כג)

מדוע נסמכה פרשת נזירות לברכת כהנים?

מדרש רבה: "לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. מנין? כמה שאומר בענין 'כה תברכו'…".

חזקוני: "נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו".

פנים יפות: "למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין".

כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה'… יִשָּׂא ה' פָּנָיו… (ו, כג-כז)

כמה תובנות מברכת כהנים:

• פתח בלשון רבים: 'אמור להם', אך הברכות נאמרו בלשון יחיד: "יברכך… וישם לך". לא כל ברכה מתאימה לכל אחד. מה שלאחד מהווה ברכה, עשוי לשמש קללה לאחר. לכן הברכה נאמרה לכל יחיד בהתאמה לצרכיו.
• ברכת כהנים היא בבחינת "כה תברכו", גם ישראל יתברכו במידותיו של אהרן – "אוהב שלום ורודף שלום", שיהיו רודפי שלום ואוהבים זה לזה.
• לא כתוב 'יברכו את בני ישראל', (בלשון ציווי), אלא "כה תברכו". הכהנים ניחנו במידת החסד, הם רוצים לברך את עם ישראל ולא נזקקו לציווי על כך, הציווי הוא רק איך לברך.
• הברכה היא: "יברכך ה'". בשר ודם אינו יודע עד כמה לברך, רק הקב"ה יודע מה טוב לכל אחד.

וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב (ז, ג)

מדוע העגלות נקראו עגלות צב?

רש"י: "אין צב אלא מחופים, וכן (ישעיה סו, כ) 'בצבים ובפרדים', עגלות מכוסות קרויות צבים".

רשב"ם: "כמו 'בצבים או בפרדים'… ונראה בעיני עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים".

בכור שור: הן היו עגלות גדולות וכבדות, שנעות לאט מפני כובדן, כמו הצב שאין דרכו לרוץ.

ר' חיים פלטיאל: "כלומר נפוחים, כמו 'וצבתה בטנה', וכן אמר הצב למיניהו, לפי שהוא נפוח נקרא צב".

חזקוני: לשון 'צבא', כמו 'וכל צוביה ומצודתה' (ישעיה) שתרגם יונתן: 'וכל משרייתהון וחיליהון'. והיא מתיבות חסרות אלף, דוגמא 'מחטו לי'. עגלות אלו שימשו בצבא למלאכת המשכן.

הרב מבריסק הקפיד שבכל פעם שעשו מנין בביתו, יהיה שם כהן שיברך ברכת כהנים.

פעם אחת לא הגיע כהן, והוצרכו להמתין רבע שעה עד שהגיע הכהן. אחד האנשים שם שאל: וכי כדאי בשביל כך להמתין כל כך הרבה זמן.

השיב הרב: כמה זמן אנשים משקיעים בנסיעה כדי לקבל ברכת גדול מישראל?

ואכן כן, כמה זמן כדאי להשקיע בשביל לקבל ברכת ה'?

הפוסט גליון תורתך שאלתי לפרשת נשא תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע פתח ברבים, 'אמור להם' ואילו הברכות נכתבו ביחיד?

לא כל ברכה מתאימה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (מדרש תנחומא): "'יברכך' בממון, 'יברכך' בבנים". ממון הוא ברכה לאחד ולאחר קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך בבנים, כשיש מהם נחת זו ברכה, אך כשגורמים להם ביזיון, אין זו ברכה, וכן בכל הברכות.

הברכות נאמרו בלשון יחיד, לכל אחד ניתנה הברכה שצריך לה

יש שרצו לבאר שכדי לקבל את הברכה יש להיות מאוחדים ומלוכדים, ולכן נאמרה הברכה בלשון יחיד. כך גם על הכהן לאהוב את המתברכים ממנו.

ערב חג מתן תורה, בבואנו לקבל את התורה, נזכור את הפסוק שנכתב בקבלת התורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב), וביארו חז"ל שכתוב 'וַיִּחַן', ולא 'ויחנו', ללמדנו שקיבלו את התורה "כאיש אחד בלב אחד".

נתאחד כולנו, בפרט לקראת קבלת התורה

הפוסט ברכת כהנים, לכל אחד ברכה ייחודית הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התורה האריכה ופירטה את קרבנו של כל נשיא, על אף שקרבן כל אחד היה זהה לשל חברו, משום שרצתה ללמדנו שגם כשרבים עושים מצוה, הקב"ה מתייחס לכל אחד ואחד באופן אישי ושמח עם כל אחד ואחד כאילו הוא יחידי בעולם, ולא מתמעטת אהבת הקב"ה ושמחתו, עקב ריבוי עושי המצוה. כשם ששמח הקב"ה עם הקרבן של נחשון, כך שמח בקרבן של כל נשיא ונשיא.

מידתו של הקב"ה שונה מהנהגת בני אדם, שמוגבל במידת אהבתם. כשיש לאדם ילד אחד, כל מידת האהבה מסורה לילדו היחיד, אולם כשיש לו כמה ילדים מתחלקת אהבתו לכל אחד, בניגוד למידת אהבתו של הקב"ה, שהיא אהבה ללא גבול וקצבה.

התורה מלמדת אותנו שלא נתמעטה אהבתו של הקב"ה לכל אחד בעקבות ריבוי אנשים נוספים שמקיימים את המצוה.

הפוסט חשיבותו של כל פרט ויחיד בעבודת ה' הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מה ביאור המילה 'יַפְלִא'?

רש"י: יפריש. נזירות בכל מקום הוא לשון פרישה, וכאן מובנו שפרש מהיין.

אבן עזרא: יפריש או יעשה דבר פלא, משום שרוב העולם לא נוהגים כך, אלא הולכים אחר תאותם.

חזקוני: "מתיבות שיש להם שני פנים בפירושם, לשון סתירה ולשון בנין, שהרי מצינו 'כי יפלא ממך דבר למשפט'".

אלשיך: שיפריש עצמו מענייני העולם הזה, וירצה להתבודד ולהתקדש. התעוררות זה מביאה אותו לנדור נדר נזיר, ולא מתוך כעס או מחמת בחינה אחרת.

הפוסט אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

בפסוק זה כתוב שהיה זה 'עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו', ואילו בפסוק הבא כתוב 'בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן', שאיתמר היה מופקד על כך. מה ביאור הסתירה?

רש"י: פסוק יח מבאר מי מהבנים היה ממונה עליהם, 'ביד איתמר בן אהרן הכהן'. שפתי חכמים מבאר שאמנם כתוב 'עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו', בלשון רבים, אך זו דרכה של התורה לכתוב לשון רבים גם על בן אחד, כדוגמת 'ובני דן חושים', וכן 'ובני פלוא אליאב'.

רמב"ן: עבודת בני לוי תהיה על פי אהרן ושני בניו, הם ימנו את בני הגרשוני כאחראים על עבודתם, ויקבעו מי מבני גרשון יהיה גזבר ומי יהיה משורר או שוער וכן בשאר התפקידים. וגם כשייצאו למסע או יחנו, בני לוי לא יפרקו ולא יטענו עד שיצוו אותם אהרן ובניו. התורה ציינה שאלעזר היה אמרכל על כל שלשת הנשיאים, ואיתמר היה גזבר על גרשון ומררי.

מלבי"ם: "גם בני גרשון היה משאם עפ"י אהרן ובניו, והיה ההבדל ביניהם ובין בני קהת שלבני קהת לא היה לשום אחד חזקה במשאם רק בכל פעם היו אהרן ובניו מייחדים מי ישא ומה ישא ואחר שנשא חלקו נפסק זכותו, אבל בני גרשון היה להם חזקה שאחר שקבע אהרן לכל אחד משאו ועבודתו היה זוכה בו לעולם".

הפוסט עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע העגלות נקראו עגלות צב?

מדרש ספרי זוטא: "ר' שמעון אומר: אין צב אלא צמודות. ר' ישמעאל אומר: אין צב אלא מצויירות".

רש"י: "אין צב אלא מחופים, וכן (ישעיה סו, כ) 'בצבים ובפרדים', עגלות מכוסות קרויות צבים".

רשב"ם: "כמו 'בצבים או בפרדים'… ונראה בעיני עגלות העשויות להלוך בצבא ובדרכים רחוקים".

בכור שור: הן היו עגלות גדולות וכבדות, שנעות לאט מפני כובדן, כמו הצב שאין דרכו לרוץ.

ר' חיים פלטיאל: "כלומר נפוחים, כמו 'וצבתה בטנה', וכן אמ' הצב למיניהו, לפי שהוא נפוח נקרא צב".

חזקוני: לשון 'צבא', כמו 'וכל צוביה ומצודתה' (ישעיה) שתרגם יונתן: 'וכל משרייתהון וחיליהון'. והיא מתיבות חסרות אלף, דוגמא 'מחטו לי'. עגלות אלו שימשו בצבא למלאכת המשכן.

הפוסט ביאור עגלות צב הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע נסמכה פרשת נזירות לברכת כהנים?

מדרש רבה: "לכך נאמר פרשת ברכת כהנים אחר פרשת נזיר, שכל מי שמזיר עצמו מן היין לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כהנים. מנין? כמה שאומר בענין 'כה תברכו'…".

חזקוני: "נסמכה פרשת כהנים שהם קדושים לפרשת נזיר שהוא קדוש כשהשלים תורת נזרו".

כלי יקר: "סמך הברכות לנזירות כי היין קובע ברכה לעצמו אבל לא לאחרים, ואדרבא הביא יללה וקללה לעולם, למאן דאמר 'עץ הדעת – גפן היה' (סנהדרין ע ע"א) וכן גרם קללה לאדם וחוה, ולזרעו של נח, וללוט".

פנים יפות: "למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין".

הפוסט סמיכות ברכת כהנים לפרשת נזיר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע גרשון (שהיה הבכור) נמנה לאחר קהת, שהוזכר בפרשה הקודמת?

במדבר רבה: "והלא גרשון היה בכור, למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש ואחר מנה לגרשון? לפי שקהת היה מטועני הארון ושהוא קודש הקדשים ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קודש הקדשים וגרשון היה קודש, לכך הקדימו הכתוב לקהת.

ומנין את למד שגרשון לא איבד גדולתו, לפי שהיה בכור? שכן את מוצא כשם שאמור בקהת 'נשא את ראש בני קהת', כך אמור בגרשון 'נשא את ראש בני גרשון'.

ומהו שאמר הכתוב 'גם הם'? שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו. אלא כתב 'גם הם', שאף בני גרשון כיוצא בהם של בני קהת, אלא שהקדימו הכתוב כאן בשביל כבוד התורה, אבל במקומות אחרים הקדים לגרשון תחילה לקהת".

כלי יקר: "רצה הקב"ה להראות ש'כבוד חכמים ינחלו', כדי ללמד דעת את העם, שיכבדו את לומדי התורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון. על כן מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה".

הפוסט ביאור הקדמת קהת לפני גרשון הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

התמיהה גדלה נוכח העובדה שכל בני ישראל נמנו מגיל עשרים, כפי שכתוב בתחילת הפרשה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם… מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" (א, ב-ג), ולעומתם בני שבט לוי נמנו בהיותם בני חודש ימים בלבד, כפי שכתוב: "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן… כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

תירץ הרמב"ן שכל שאר השבטים השתעבדו במצרים והתרבו למעלה מדרך הטבע, משום שהתברכו בברכת ה' "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". לעומתם בני שבט לוי לא השתעבדו במצרים, וממילא לא חלה עליהם ברכה מיוחדת זו. ועל כן הם התרבו כדרך כל הארץ, ולא באופן מיוחד בברכת הקב"ה. מסיבה זו מנו מספר נמוך מכל השבטים, על אף שהיו השבט היחיד שאנשיו נמנו מגיל חודש, ולא מגיל עשרים. רואים אנו שמנין השבטים אינו מפקד טבעי, אלא הכל נעשה בהשגחתו יתברך.

עוד מצינו במנין השבטים, מפקד ייחודי בקרב בני שבט דן. שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר, לאחר שבט יהודה, שהיה הגדול ביותר. שבט דן מנה 62,700 איש, כפי שכתוב "מַחֲנֵה דָן… וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (ב, כה-כו). כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, שמו היה חושים (שהיה חרש). החפץ חיים מעיר שכל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.

לעומתו, לבנימין היו עשרה בנים והוא היה אחד השבטים הקטנים ביותר מבחינה מספרית. הוא מנה 35,400 איש, כפי שכתוב: "וּמַטֵּה בִּנְיָמִן… וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם חֲמִשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ב, כב-כג)

הסביר החפץ חיים, שבדרכי הנהגתו של הקב"ה אנו למדים, שכשרוצה הקב"ה ששבט יהיה הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה השבט הקטן ביותר, הרי הוא יכול לעשות זאת גם אם יהיו לבנימין עשרה צאצאים.

המסקנה מביאור זה של החפץ חיים, שרואים את השגחת הקב"ה בעולם. לפעמים היא יוצאת לפועל בניגוד למה שנראה בעין אנוש. מכאן, אומר החפץ חיים, שעל כל אחד לעשות את שמצופה ממנו, בהתאם לכלים שנותן לו הקב"ה. עליו להודות לה' על מה שקיבל, גם אם לפעמים נראה שקיבל פחות.

מסופר על הרב יצחק יעקב וייס, בעל שו"ת 'מנחת יצחק', כשהציעו לו שידוך – את אשתו הראשונה, וכבר עמדו לסגור את השידוך, הבחינה אמו שהכלה אמנם בעלת מידות טובות, אך היו בה מומים. אמו לא רצתה לסגור את השידוך ואמרה לבנה בעל ה'מנחת יצחק': נחזור לעירנו, איני רוצה את השידוך בשום אופן.

הרב וייס התעקש ואמר לאמו: איני יכול לבייש בת ישראל, אני רוצה לישא אותה, וכך היה. הוא נשא אותה לאשה ונולד לו בן אחד בלבד, שממנו יש לו כמה מאות נכדים ונינים.

לאחר זמן נפטרה אשתו. הוא נשא אשה בזיווג שני, ולא היו לה ילדים ממנה. הרב יצחק יעקב וייס אמר, שבדרך הטבע לא היה יכול להוליד, אך בזכות שלא בייש בת ישראל, זכה והקים דור ישרים מבורך.

הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, 'כי ישאלך' – על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – office@shaalti.co.il

מעוניינים ברעיונות יפים לפרשת במדבר, שיעשירו את שולחן השבת? מוזמנים להיכנס לקישור https://did.li/REigT

לקריאה והורדת גליון תורתך שאלתי לפרשת במדבר, בקישור

https://shaalti.co.il/?p=12917

לקבלת רעיון יומי לפרשת השבוע, שיעשיר את שולחן שבת, ניתן בקישור

https://chat.whatsapp.com/EUVR197VITp8LQMjx429Uc

ניתן לקבל גם במייל, לאחר שליחת המילים 'רעיון', למייל office@shaalti.co.il

להצטרפות לקבוצה שקטה לקבלת סרטונים עם מסרים חינוכיים לפרשת השבוע, בקישור

https://chat.whatsapp.com/GY0awduRr9dKnUWO45Rzix

הפוסט השגחת הקב"ה על בני ישראל במדבר הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

https://did.li/L2KTY

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים… (א, מב)

מדוע רק בנפתלי כתוב 'בני', בניגוד לשאר השבטים, שבהם כתוב 'לבני'?

רבי חיים פלטיאל: משום שרוב ילדיו היו בנות. ולכן בירך אותו יעקב בלשון נקבה – איילה שלוחה, משום שיצאה ממנו דבורה.

בעל הטורים: בשבט נפתלי היו בנות יותר מבנים, כפי שרמוז בר"ת של ברכת נפתלי אילה שלוחה הנותן (בראשית מט, כא) ר"ת אשה.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ… יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ (ב, ב)

מדוע בסוף הפסוק כתבה התורה פעם נוספת את המילה 'יַחֲנוּ'?

בעבודת ה', ככל שאדם מרגיש שהוא יותר רחוק, הוא קרוב יותר, ואילו כאשר אדם מרגיש קרוב לעבודה, והוא חש כי מצבו הרוחני טוב, הוא מוכיח על ריחוקו, כמאמר הכתוב (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי".

בפסוק שלפנינו כתוב "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", וכל זמן שיחושו עצמם "מנגד", כלומר: רחוקים מן הקב"ה, זהו האות לכך ש"סביב לאהל מועד יחנו", שהם קרובים עד מאוד לאביהם שבשמים.

מַחֲנֵה דָן… וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת (ב, כה-כו)

במנין כלל ישראל שבט דן היה השבט השני בגודלו במחנה בני ישראל במדבר. כל צאצאי שבט דן יצאו מבן אחד שהיה לדן, חושים. כל שבט דן הגדול יצא רק מבן אחד של דן – חושים.

לעומתו, לבנימין היו 10 בנים והיה השבט הקטן ביותר מבחינה מספרית, (נוסף לשבט לוי).

אמר על כך החפץ חיים, שמכאן אנו רואים שבדרכי הנהגתו של הקב"ה למדים, שכשרוצה הקב"ה לעשות שבט, שיהיה השבט הגדול ביותר, הרי הוא יכול להוציא זאת גם מבן אחד של דן. ולעומתו כשרוצה ששבט בנימין יהיה שבט קטן, הרי הוא יכול לעשות זאת גם מעשרה צאצאים של בנימין.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם… (ג, א)

לאחר שפתחה התורה במילים 'תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה', מדוע מנתה רק את בני אהרון, ולא את בני משה?

רש"י: המילים 'תולדות משה' מוסבות על בני אהרן, שנקראו כך משום שמשה לימד אותם תורה, וכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילד אותו.

בכור שור: התורה מונה תחילה את בני אהרון, שהיו כהנים, ולאחר מכן את משה ושאר הלויים. הגדרת "משפחת העמרמי" מתייחסת למשה ולבניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים, פרט למשה ולאהרון. בני אהרון כבר נמנו בפני עצמם כפי שכתוב "ויבדל אהרון [להקדישו] קדש קדשים", ובני משה לא נבדלו משאר הלויים.

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף (ג, לט)

מדוע שבט לוי היה הקטן מכל השבטים, ומספר אנשיו היה הנמוך ביותר מכל השבטים?

רמב"ן: אם שבט לוי היו מרובים במספר, היה נראה שכביכול הקב"ה בחר בהם משום הריבוי במספר. במספרם המועט יחסית הדגיש הקב"ה שלא מעוניין בכמות, אלא באיכות, ובחר בהם משום מעלתם שמסרו נפשם בעגל.

העמק דבר: בני שבט לוי קיבלו עליהם במצרים עול תורה ומצוות כמו האבות, ונהגו כ"מרכבה לשכינה". הם היו פרושים ומובדלים לעבודת ה'.

אור החיים: בעקבות גזירת 'הבן הילוד' ולאחר שעמרם עזב את אשתו, נהגו בני שבט לוי במיעוט פריה ורביה, משום שהיה להם קשה לראות את השלכת התינוקים ליאור.

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת… כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה" (ד, ב-ג)

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן… כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד, כב-כג)

בני 'גרשון ומררי' נשאו את הקרשים והאדנים בעגלות, בני 'קהת' נשאו בכתף את הארון וכלי המקדש, ואנו מוצאים שינוי לשון, שאצל 'משא בני קהת' כתוב "נשא את ראש בני קהת, כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד", ועל 'משא בני גרשון ומררי' כתוב "נשא את ראש בני גרשון, כל הבא לצבא לעבוד עבודה באהל מועד".

מדוע משא בני קהת נקרא 'מלאכה' ואילו משא בני גרשון ומררי 'עבודה'?

אור החיים: בני קהת שהיו נושאים את הארון לא היתה להם 'עבודה' בזה, כי אמרו חז"ל ש'הארון היה נושא את נושאיו', ולא הרגישו כלל כובד בנשיאתו, ולכן התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה', אבל בני גרשון ומררי שנשאו את הקרשים ושאר הדברים, היתה להם עבודת משא טבעית, ולכן כתוב 'עבודה'.

וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (ד, יט)

מדוע כפל הלשון, 'וחיו ולא ימותו'? די לומר 'וחיו' או 'ולא ימותו'?

אור החיים: כתובים כאן שני דברים, נוסף לכך שאם יזהר כל אחד לעשות תפקידו כראוי ואז לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'.

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ  (ב, ב)

כשייסד רבי מאיר שפירא מלובלין את רעיון ה'דף היומי', נשא דברים נלהבים אודות חשיבות לימוד התורה ואמר שכתוב: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד". בני ישראל באים מעדות שונות ונוהגים מנהגים שונים, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מה מקשר כל יהודי ויהודי?

מה המשותף ליהודי הבא מאמריקה וליהודי הבא ממרוקו? 'סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ'. 

כשיהודי לומד גמרא, שהמשנה חוברה בירושלים, הגמרא בבבל, רש"י כתב את פירושו בצרפת, תוספות חוברו באשכנז, הרי"ף נכתב במרוקו והרמב"ם כתב את חיבורו בספרד…

התורה מאחדת את כולם!

הפוסט גליון פרשת במדבר תשפ"ד הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.

מדוע כתבה התורה שהדיבור היה 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'?

רשב"ם: "כל הדברות שנאמרו בשנה ראשונה קודם שהוקם המשכן כת' בהן בהר סיני, אבל משהוקם המשכן באחד לחדש בשנה שנייה לא יאמר בהר סיני אבל במדבר סיני באהל מועד".

אבן עזרא: ללמדנו שמשה לא עלה אל הר סיני לאחר שהשכינה שרתה באהל מועד.

רמב"ן: לאחר שהפסיקה במצות שמיטה ויובל בפרשת בהר, הדגישה התורה בפסוק זה שמעת שהוקם המשכן, כל דיבורי הקב"ה היו מאהל מועד.

רש"ר הירש: "מורה, שמפקד זה מוקדש לתורה, היא התורה שניתנה בסיני, ואשר אהל מועד הוא המקום לקבלת עול מצוותיה".

הפוסט מדוע כתבה התורה שהדיבור היה 'בְּאֹהֶל מוֹעֵד'? הופיע לראשונה ב-תורתך שאלתי.