גליון תורתך שאלתי לפרשת בשלח תשפ"ו

יד, ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם", איך נודע לו? מי אמר?

• פסיקתא זוטרתא: "מי הגיד לו? האוקטורין שלו, ויש אומרים: עמלק הגיד לו".
• רשב"ם: לאחר שראו המצרים את בני ישראל ששבו אחור, הבינו זאת.
• בכור שור: מספרי לשון הרע, שאמרו למצרים: ודאי התכוונו לברוח.
• אברבנאל: נפשם של מקצת מהערב רב שעלו אתם קצה במדבר באותם מעט המסעות. הם שבו למצרים ואמרו לפרעה 'כִּי בָרַח הָעָם', שלא זבחו לאלהיהם כפי שאמרו, אלא שמתחילה היתה מחשבתם לברוח, ולכן אמרו 'כִּי בָרַח הָעָם', בלשון עבר, ולא 'כי בורח' בהווה.

יד, ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ:

"וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר", מדוע ציינה התורה את המספר?

• אברבנאל: במספר 'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב' הדגישה התורה שפרעה ביזה את בני ישראל ורדף אחריהם עם מעט אנשים.
• מלבי"ם: המצרים חשבו שבני ישראל בורחים ונבוכים ומתכוונים לשוב למצרים, ועל כן פרעה לא לקח עמו עם רב, אלא רק אסר את רכבו המיוחד לו, ולקח אתו את עמו, שומרי ראשו. התורה כתבה 'שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב', ללמדנו שהם לא היו רבים, משום שכל הסוסים מתו במכת דבר ונשארו רק סוסי 'הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה".

יד, יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:

"הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ…", מה ומתי אמרו לו?

• פסיקתא זוטרתא: "ומה אמרו לו במצרים? 'יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט'".
• אבן עזרא: לא מבואר היכן ומתי אמרו. נכלל במילים 'וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה'. אם דבריהם במצרים לא היו נאמרים לו, הם לא היו אומרים בפניו כעת שקר על דבר שלא התרחש, שכביכול אמרו לו.
• רמב"ן: בני ישראל אמרו לו 'אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם', תלונותיהם היו עוד על אדמת מצרים, לפני צאתם. היה זה כשהסב הקב"ה 'אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף'.
• אלשיך: יתכן שלא אמרו דברים אלו במדויק ובמפורש, אולם אמרו מעין זאת. על פי החשבון שלהם נותרו להם עוד מאה ותשעים שנה להשלמת ארבע מאות שנות השעבוד, והעדיפו להמתין עד להשלמתם, ולא לצאת כעת ממצרים. זו היתה כוונתם באמרם 'אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר… מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר', הצער היה כה גדול שהיה דומה למוות.

טו, כ וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

"וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת", מה עשו כל הנשים כשבני ישראל שרו את השירה?

• אבן עזרא: כשאמרו בני ישראל את השירה, גם הנשים ניגנו אותה במקביל.
• אברבנאל: כששמעה מרים את שירת משה וישראל, אמרה גם היא שירה לנשים, דוגמת מה שאמרו ישראל 'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'.

טו, כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם:

"וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", מדוע לא מצאו מים?

• כלי יקר: נענשו ב'מידה כנגד מידה' שלא מצאו מים, הואיל ועסקו בביזת הים יותר מהראוי, ובעקבות כך לא היו ראויים לקבל את התורה שנמשלה למים.
• מלבי"ם: הם ידעו שיוצאים להליכה שתימשך שלושה ימים למקום שאין בו מים, ולקחו עמהם בנודות מים לשלושה ימים. הם חשבו שלאחר שנעשה להם נס שים סוף, שמימיו מלוחים הוציא להם מים מתוקים, כל שכן שבמדבר ייעשה להם נס שיימצאו להם מים.

טז, יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

"אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", מדוע ציווה משה שלא יותירו?

• פסיקתא זוטרתא: "כדי לתת נס בתוך נס".
• אבן עזרא: כדי שלא יותירו ממנו לאכלו למחרת, אלא יבטחו בהקב"ה שיוריד להם גם מחר.
• אור החיים: הקב"ה לא ציווה על כך, אלא משה עשה זאת מעצמו, מהבנתו. הוא ידע שהקב"ה ימטיר בכל יום מן, על כן אסר עליהם משה להותיר מהמן ליום המחרת.
• מלבי"ם: משה ציווה אותם שלא יותירו ממנו עד בקר וביקש ללמדם לדורות, שיבטח אדם בה' שיתן לו מזונו מידי יום, וכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר 'מה נאכל מחר' הרי זה מקטני אמנה. מי שיותיר וידאג למזונו ליום מחר, הרי הוא מקטני אמנה.

יז, ח וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק", מה ביאור ביאתו? מדוע כתוב 'וַיָּבֹא'?

• פסיקתא זוטרתא: "שבא בעצה עם האומות, ואמר להם בואו עמי אם ינצחוני ברחו לכם, ואם אני אנצח אותם תהיו עמדי".
• אברבנאל: ללמדנו על פחיתותו של עמלק ורשעתו, שלא נהג כפי שפועלים כל המלכים המכובדים, שלפני שפותחים במלחמה שולחים שלוחים להתריע שבאים להילחם. עמלק בא באופן פתאומי למלחמה, כמו גנבים.

יז, ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:

"וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב…", מה מיקומה של המילה 'מָחָר'?

• מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "איסי בן יהודה אומר: חמשה דברים יש, שאין להם בתורה הכרע: שאת, ארור, מחר, משוקדים וקם… 'מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה' או 'וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר'… אלו חמשה דברים יש בתורה שאין להם הכרע".
• רש"י: "בעת המלחמה אנכי ניצב", המילה 'מָחָר' נסמכת לחלק האחרון של הפסוק, ולכן אמר 'מָחָר', להדגיש שמחר בעת המלחמה 'אָנֹכִי נִצָּב'.
• אבן עזרא: עם שניהם, גם עם 'וְצֵא הִלָּחֵם' שיהיה מחר, וגם עם 'אָנֹכִי נִצָּב'.