תורתך שאלתי – ניצבים תשפ"ה

הערה מעניינת לגבי הפרשה הבאה – וילך

יש שנים, כדוגמת שנה זו – תשפ"ה, שבהן כלל לא קוראים את פרשת וילך (פרט לשבת זו שיקראו במחנה עד שני).

בשבת הראשונה של תשפ"ה קראו פרשת האזינו ובשבת זו, האחרונה של השנה קוראים רק את פרשת ניצבים.

 

בשנה כזו, שבה יש 2 שבתות בין ר"ה לסוכות מדוע מחלקים את הפרשיות הקטנות ניצבים – וילך, ולא הפרידו את מטות מסעי הארוכות?

רב נסים גאון: בפרשת נצבים מוזכרות כמה קללות [כפי שכתוב (כט, יט-כז) "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה… וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה…"], ואנו רוצים שתכלה שנה וקללותיה, שלא תכנסנה הקללות לשנה החדשה. לכן קוראים את פרשת נצבים בשבת האחרונה של השנה, ולא בתחילת השנה.

ר"י (תוס'): עזרא הסופר תיקן שיקראו בכל שנה את הקללות שבפרשת כי תבוא לפני ר"ה, כדי שתכלה השנה וקללותיה (עיין מגילה לא ע"ב). אנו לא רוצים להסמיך את הקללות (של פר' כי תבוא) לראש השנה, ולכן קוראים בשבת האחרונה את פרשת נצבים, להפסיק בין קללות של השנה הקודמת לבין השנה החדשה.

ה'לבוש': מפני שיש בה ענייני תשובה. כפי שכתוב (ל, א-ב) "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ…", לעורר את העם לקראת עשרת ימי תשובה.

 

מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ (כט, י)

מי היו חוטבי העצים ושואבי המים?

רש"י: כנעניים שבאו בימי משה להתגייר, ומשה נתן להם תפקיד, להיות חוטבי עצים ושואבי מים.

ספורנו: במילים אלו ריבה את כולם, מהראשון שבחוטבים ועד האחרון שבשואבים, כדוגמת "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' טו, ג).

בכור שור: מחוטב עציך – העבדים, עד שואב מימיך – השפחות.

 

וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב (כט, טז)

השנה האחרונה שבה היו בנ"י במצרים ללא שעבוד היתה הכנה טובה לקראת צאתם ביד רמה. וכן בהמשך בניסים הגדולים שחוו כדוגמת קריעת ים סוף.

לאחר הכנה זו האם ירצו להתקרב לשיקוצים? מדוע חושדת בהם התורה ואומרת "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה"?

רבי שלום שבדרון: (בשם הרב מבריסק) בתחילה היחס שלהם היה 'שיקוציהם וגילוליהם', הם ראו את העבודה זרה ומאסו בה. לאחר מכן, בשלב השני יחסם היה כאל 'עץ ואבן'. אמנם אינו יפה, אך גם אינו מכוער, אינו דוחה. לאחר שהתרגלו נהיה יפה בעיניהם, עברו למצב של 'כסף וזהב'. ולכן כתבה התורה בפסוק הבא: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט…".

המסר מכאן, על אדם להזהר שלא יקהו חושיו, שלא יתרגל לדברים שליליים, משום שהיצר הרע מסית ואורב לאדם.

 

לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה (כט, יח)

רש"י: "לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל". כלומר הקב"ה יוסיף פורענות על העבירות שעבר בשוגג.

היכן מצינו שמענישים על שוגג?

זבחי צדק: כאן הוא הולך בשרירות לב, כלומר עובר עבירות משום שפורק עול. חז"ל אמרו שבמקום שאם היה יודע, לא היה שב, אין לו דין של שוגג (חולין ה ע"ב). כאן הוא הרי הולך בשרירות הלב, ולכן השוגג כאן הוא כמזיד ונענש על כך.

 

לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ… וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל… (כט, יט – כ)

לאחר שמחה הקב"ה את שמו, מדוע יש צורך לבדלו מכל שבטי ישראל, הרי שמו כבר נמחה?

מהר"ם גלאנטי: חז"ל אמרו שלעולם לא יתכלה שבט משבטי ישראל, ותמיד ישאר להם נצר (ב"ק קטו ע"ב). ולכן לא ניתן לומר שהקב"ה יבדיל את מי שיימחה שמו מכל שבטי ישראל, לאחר שנמחה שמו. החוטאים 'איש או אישה או משפחה' ייענשו במיחוי שמם. כוונת המשך הפסוק "והבדילו" לשבט. שבט, שאינו מתכלה עונשו: "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

 

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (ל, יד)

איך ניתן לעשות עשיה בלב?

ה'חתם סופר': פסוק זה מוסב על מצות התשובה. בתשובה ראויה זדונות נהפכים לזכויות ונחשב שכביכול בפועל הוא מקיים את המצוות, וזו 'עשיה שבלב'.

 

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ (ל, ב)

מספרים על רבי משה אריה פריינד, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, שניגש אליו יהודי וסיפר על עצמו שטורח ללכת בכל יום לכמה 'ברית מילה'. שאל אותו הרב לפשר מנהגו זה.

היהודי ענה שהשתתפות בברית מילה מסוגלת לכפרת עוונות.

השיב לו רבי משה אריה: חבל שאתה טורח כל כך, יש לי עצה עבורך, לזכות בכפרת עוונות מבלי

לצאת כלל מן הבית. עצתי: לשוב בתשובה.