סמיכות ציווי הנחת פאה לפרשת המועדים
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כג, כב)
מדוע נכתב פסוק זה בפרשת המועדים?
- רש"י: "אמר רבי אבדימס ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו".
- בכור שור: "לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר מהעומר שהוא תחילת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה".
- רמב"ן: "… 'ובקצרכם את קציר ארצכם' רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה, יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה, ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה".
- כלי יקר: "סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה על דרך המדרש האומר שסבב הקב"ה את ישראל במצוות בכל מעשה. יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור, יצא לזרוע לא תזרע כלאים, יצא לקצור לא תכלה פאת שדך וכו'. וסלקא דעתך אמינא ששדה זו שכיון שקוצרין ממנו העומר וכבר נעשה בה מצוה אחת שוב אינו חייב למיעבד בה מצוה אחריתי, תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך, לומר לך שמכל מקום מצוה זו אינה פוטרת אותך מן לקט שכחה ופאה. ובזה מיושב מה שלא הזכיר פרט כרמך, לפי שאין קציר העומר שייך בכרם ומהיכא תיתי לפוטרו.
