סבון מלכלך – כיצד יש להוכיח

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (א, א)

רש"י: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל.

רש"י מנחה יסוד גדול במערכת היחסים שבין אדם לחברו, הוא מבהיר כיצד יש להוכיח את הזולת.

גם כשאב, מחנך, או ידיד קרוב, רואה צורך לומר דברי תוכחה לזולת, עליו להעביר את התוכחה רק בדרך רמז, תוך זהירות ושמירה יתירה, שלא לפגוע בכבודו של מקבל התוכחה.

מספרים על ה'חפץ חיים', שהגיע פעם לבית המרחץ בראדין לטבול ולרחוץ בערב שבת קודש. הוא הבחין באדם ששכח את הסבון בבית, ונטל ללא רשות את הסבון של חברו והשתמש בו. רצה ה'חפץ חיים' להוכיח אותו על כך, אולם היה חשוב לו גם לשמור על כבודו. ניגש אליו ה'חפץ חיים' ולחש באוזנו: 'לא כדאי לך להשתמש בסבון זה, זה לא מנקה כלל, כל מי שמתרחץ בסבון כזה יוצא מבית המרחץ כשהוא מלוכלך הרבה יותר מכפי שהיה תחילה…'.

עלינו לדעת שגם כשיש צורך להוכיח את הזולת, יש לעשות זאת באופן מכובד, שלא יתבייש מכך.