נתינת צדקה לעני

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה'… (טו, ז – י)

למרות חולשתו של הגאון רבי יהודה צדקה בשנותיו האחרונות, דלת ביתו היתה תמיד פתוחה לכל הנזקקים והעניים בכל שעות היום והלילה. הם היו פוקדים את ביתו פעמים רבות כדי לשבור את רעבונם מבלי לחוש שהם "זרים" בבית.

פעם אירע ואשה עניה אחת ניצלה את נדיבות הרב צדקה, ואת ליבה הרחום של הרבנית. היא התנהגה בדירתם כבת-בית, ומידי פעם נטלה לעצמה ממצרכי המזון שבמטבח. אחד מבני הבית חשב להעיר לה, אולם הרב צדקה לא הרשה לו בשום אופן. הוא נימק ואמר: וכי האוכל בבית שלי הוא? הרי הוא של הקב"ה.

וכתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ז ה"א): "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר 'פתוח תפתח את ידך לו'". ובהלכה ג' מוסיף: "ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו".

זכות גדולה ישנה בנתינת צדקה לעניים. כפי שכתב המאירי בפירושו (ב"ב ט.): צריך אדם להעיר עצמו על הצדקה, שלא יקשה בעיניו על חסרון ממונו. ויזכור שבזמן שבית המקדש קיים, היה נותן שקלו ומתכפר לו, עכשיו הצדקה עומדת במקומו.

עלינו ללמוד מאברהם אבינו שקבע מושבו על יד סדום, כיון שראה שאנשי סדום רעים וחטאים ואינם מחזיקים ידי עניים. אמר: אני אקבע שם אהלי כדי שילמדו ממני.