וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (ב, ו)
מדוע הפסוק פתח ב'ילד' וסיים ב'נער'?
סוטה יב ע"ב: "קרי ליה ילד וקרי ליה נער? תנא: הוא ילד וקולו כנער, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: אם כן, עשיתו למשה רבינו בעל מום? אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו".
מדרש רבה (א, כד): "ילד היה ומנהגו כנער (=שהתנהג כנער, שלא בכה), בא גבריאל והיכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים".
אבן עזרא: היו איבריו גדולים, כאילו הוא נער.
רמב"ן: ילד ונער זה היינו הך, ילד מיום שנולד נקרא נער, כדוגמת 'מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד' (שופטים יג, ח).
חזקוני: 'וַתִּפְתַּח' את התיבה 'וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד' את משה, 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה' כשפתחה את התיבה ראתה את אהרן אחיו, שהיה נער שהוא בוכה. המילים 'וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה' אינן מוסבות על משה.
כלי יקר: על אף שהיה ילד, קולו נשמע כזה של נער, כדי שהיא תחשוב שהוא נולד לפני זמן רב. אם היתה שומעת קול של ילד, היתה מבינה שכנראה נולד באותו יום ומספק לא היתה מצילה אותו, שמא הוא הגואל, בהתאם לדברי האצטגנינים.