לא להסתפק ב"פטור" מחובה

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ט, ז)

מה ביאור הטענה 'לָמָּה נִגָּרַע', הרי הם ידעו שהם טמאים ופטורים מהקרבן, וכיצד ביקשו להקריב בכל זאת? הלא טמא פטור מקרבן פסח ואינו יכול להקריב בקדושה?

כדי ליישב זאת, מציע האור החיים 3 נתיבים המאירים את עומק כוונתם:

• טיעון הזכות המוסרית: כיוון שטומאתם לא נבעה מרשלנות, אלא מקיום מצווה מפורשת של ה' (חסד של אמת עם המת), הם חשו שאין זה הוגן שקיום המצווה ימנע מהם מצווה כה מרכזית כמו קרבן הפסח. הם סברו שכשם ש"טומאה דחויה בציבור", כך ה' יכיר בטומאתם ה"לגיטימית" ויאפשר להם להקריב.
• בקשת יום תשלומין מיידי: היה זה היום השביעי והאחרון לטומאתם. הם קיוו שכיוון שהם עומדים להיטהר, ה' יאפשר להם להקריב למחרת בבוקר, בדומה לקרבן חגיגה שיש לו תשלומין לאורך כל שבעת ימי החג.
• שחיטה וזריקה מראש: הם טענו שניתן לשחוט את הפסח עבורם עוד במהלך היום, שכן בערב הם כבר יהיו טהורים לחלוטין (כמו טמא שרץ).

מכאן תובנה מעשית לחיים:

לא להסתפק ב"פטור", התביעה הפנימית לשייכות. אמנם הלכתית הם היו פטורים מקרבן פסח, אולם הם סירבו להשתמש בפטור כתירוץ להמשך שגרה. הזעקה "למה נגרע" מלמדת אותנו על עבודת המידות, לא להסתפק שאתה "בסדר" או פטור מחובה מסוימת. כשאדם נתקל במחסום רוחני, משפחתי או מקצועי שמונע ממנו להתקדם, התגובה הנכונה אינה הרמת ידיים פסיבית, אלא פיתוח רצון עז ותביעה פנימית למצוא דרך חלופית להיות חלק מהעשיה והקדושה.