חיוב כל אדם לחפש מי זקוק לעזרה

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'… עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כג, ד-ה)

מלשון הפסוק "לא קידמו", משמע שהתביעה עליהם אינה רק על שלא נתנו לחם ומים, אלא התביעה היא גם שהיה מוטל עליהם להקדים ולהציע לחם ומים לפני שמבקשים מהם, ולא להמתין עד שיבואו לבקש מהם.

מכאן עלינו ללמוד שעל כל אחד היודע שחברו במצוקה, להקדים ולהציע עצמו לעזרה, ולא להמתין עד שחברו יבוא לבקש. שהרי לרוב אדם מתבייש לבקש עזרה. לעומת זאת הצעה לסייע חוסכת את הבושה.

חז"ל מספרים על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שכל דבר למד ארבע מאות פעמים. ופעם אחת נדרש ללמוד איתו פעמיים 400 פעם, כלומר 800 פעמים (עירובין נד ע"ב).

רבי משה פיינשטיין בהקדמה לאגרות משה שואל מדוע הוא למד עם תלמידו ארבע מאות פעמים, ואף יותר מכך, האם אין בכך ביטול תורה? הרי בזמן יקר זה יכל להספיק ללמוד עוד חומר רב?

ביאר רבי משה פינשטיין, כשם שחייבים לתת מעשר בממון, כך גם בזמן ובחכמה נדרש לתת לנזקקים. על כל אחד למצוא את הזמן הראוי לסייע לנזקקים לסיוע בלימוד.