'חויה בשולחן שבת' – בלק תשפ"ה

פניית הקב"ה אל בלעם

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ (כב, ט)

מדוע הקב"ה פנה אל בלעם ושאל 'מי האנשים האלה', וכי לא ידע מיהם?

רש"י: הקב"ה התכוון להטעות את בלעם, שיחשוב שכביכול יש פעמים שלא הכל גלוי לפני הקב"ה, כדי שירצה למצוא זמן שיוכל לקלל את עם ישראל.

אבן עזרא: רצה לפתוח איתו בדיבור, כשם שפנה לקין ושאל: 'אי הבל אחיך' (בראשית ד, ט), על אף שידע היטב שהרג את הבל.

רבי חיים פלטיאל: "לפיכך נתגלה אליו פעמים רבות, לפי שגלוי וידוע לפניו מגיפה של פעור ובעבור זה הזהירו שלא לקללם, כדי שלא יאמרו קללת בלעם עושה פירות".

רבינו בחיי: "גילוי זה לכבוד ישראל היה, כי כן מצינו שהשכינה נגלית להדיוטות בשביל הצדיקים, כענין שנאמר: (בראשית לא, כד) 'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה' וכן: (בראשית כ, ג) 'ויבא אלהים אל אבימלך'".

כלי יקר: "מצינו לשון 'מי', שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון, כמו שנאמר (שמואל א' כה, י) 'ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי', כלומר מי הוא שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה: מי האנשים האלה הפחותים, וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם".

רש"ר הירש: "שאלה זו מוכיחה שהיתה זו התערבות אלוהית שבלעם עצמו לא ציפה לה כלל. כל ימיו שיחק משחק וערך הצגה לבני דורו, והנה לפתע המשחק הפך למציאות של אמת – בניגוד לצפוי, וכנראה גם בניגוד לרצוי".

 

הסכמת הקב"ה בפעם השניה שילך איתם

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה (כב, כ)

לאחר שאמר לו: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם' (לעיל פסוק כב), מדוע בפעם השניה (בפסוק זה) הסכים שילך איתם?

מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שבקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד). ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".

חזקוני: זה לא שינוי, שהרי בלק שלח שרים נוספים ונכבדים מהראשונים. הסבר נוסף, אם הם כל כך שוטים, שבאו בפעם השניה לקרוא לך, לאחר שאמרתי לך 'לא תלך עמהם', אזי 'קום לך אתם', שיראו שלא יועיל להם.

רבי חיים פלטיאל: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".

דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירוש, אם אתה סבור להשתכר בהליכתך 'קום לך אתם', ואל תאמר שהפסדתי שכרך. ואך ידוע תדע כי 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר', על כרחך".

ריב"א: "'אם לקרא לך…', כלומר אם ליטול עצה ממך או 'קום לך אתם' ותייעצם דקריאה לשון עצה".

רבינו בחיי: 'לא תלך עמהם' כדי לקלל, אך 'אם לקרוא לך באו האנשים', לקריאה בלבד אזי תלך עמהם, 'קום לך אתם' על מנת שלא לקלל. 'ואך את הדבר אשר אדבר אליך', גם אם יגיד לך לברך אותם.

ספורנו: הקב"ה אמר לו שאם רק הם באו להתייעץ איתו, אזי שיזהיר אותם, שלא יחטאו.

 

כעסו של הקב"ה על בלעם

וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ (כב, כב)

מדוע הקב"ה כעס עליו?

מדרש אגדה: "על שהלך לאבדון שהקב"ה אינו חפץ באבידתן של רשעים".

בכור שור: "אעפ"י שנתן לו רשות לילך מחשבתו הרעה נכרת מתוך מעשיו, שאם היה דעתו לעשות מצות המקום, היה לו לומר: מאחר שלא אקללם ולא אעשה מה שהוא מבקש למה אלך, וכי אלך להתקוטט עמו בארצו? אלא ודאי מה שהיה הולך, דעתו היה לקללם שלא ברשות המקום, דקסבר כשם שאמר לי תחילה 'לא תלך' ועכשיו אמר לי 'לך', כך יחזור בו על שאמר שלא לקללם… והוא הלך ברוע לבבו, ולפיכך יצא המלאך לשטן לו ולהודיעו כי הקב"ה יודע מחשבותיו וזדונו".

חזקוני: "שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות, כדכתיב 'אם לקרא לך…' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו".

ר' חיים פלטיאל: "אמר לו שילך אתם בחברותא, ולא בייחוד וכן מצינו 'וילך שפי', והוא לא עשה כן, אלא הלך לבדו, דכתיב 'כי הולך הוא'".

רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.