עלון חויה – לפרשת בראשית תשפ"ו

ג, א  וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן

איך הקב"ה דיבר הנחש עם האשה?

• פרקי דרבי אליעזר (פרק יג): מדובר על דרך הסוד, יצר הרע נכנס בחוה, בדמות הנחש.
• רב סעדיה גאון: הנחש, כמו גם האתון של בלעם לא דיברו, אלא המלאך דיבר עבורם.
• אבן עזרא: עד שהתקלל, היה הנחש מדבר ואף היה הולך בקומה זקופה, הקב"ה נתן בו דעת.
• חזקוני: הקב"ה עשה נס ופתח את פי הנחש, כשם שפתח את פי האתון של בלעם.
• אברבנאל: הנחש כלל לא דיבר (לא בדרך נס ולא באופן טבעי). התורה פתחה את הפסוק במילים "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", להשמיענו שהכל היה בהשגחה פרטית, כדי לנסות בו את האשה ובעלה. התקשורת בין האשה לנחש התבצעה באמצעות סימנים, כשראתה אותו עולה על העץ פעם אחר פעם ואוכל ולא מת הבינה שיכולה לאכול מפרי העץ, כביכול אמר לה "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן".
• אור החיים: בעלי החיים אינם מדברים, אלא מצפצפים ויש אנשים שמכירים ומבינים בצפצופיהם ואפילו בשיחת הדומם, שהרי כל בעל חיים משבח את הקב"ה בדרכו ובלשונו, כדוגמת 'פרק שירה', כפי שכתוב "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז, ד).
• רבי זלמן סורוצקין: הנחש לא דיבר ממש, אלא מעין אנשים שהבינו לשונות נוספים, כגון שיחת דקלים (עיין סוכה כח ע"א) ולשון הציפורים ולשון הנמלים. אדם וחוה, שהיו יציר כפיו של הקב"ה, ידעו את לשון בעלי החיים, בשפה זו שוחח הנחש עם חוה.

בריאת הצומח, ביום השלישי או השישי

ב, ה  וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה

הצמחים הלא נבראו ביום השלישי, ואם כן כיצד כתוב שטרם צמחו?

• חולין ס ע"ב: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". ביום השלישי עמדו הדשאים בפתח הקרקע ולא יצאו עד היום השישי, לאחר שנברא האדם והתפלל עליהם.
• רמב"ן: ביום השלישי צמחו העצים והעשבים, אך לא היה בהם עדיין כח גדילה. רק לאחר שנברא האדם ניתן בנטיעות כח צמיחה והמשיכו לגדול.
• אברבנאל: ביום השלישי הצמיחה הארץ את צמחיה, כדברי התורה "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ", לאחר מכן, במרוצת הימים שחלפו ועד לבריאת האדם ביום השישי לא המשיכה הצמיחה. מהיום השישי והלאה התחילה ההויה הטבעית לפעול, כל דבר כפי טבעו, כפי שנאמר "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ", על הצמיחה וההולדה שעשו מעצמם ומטבעם ביום הששי, לא על הדשאים שהוציאה הארץ ביום השלישי. היא החלה רק לאחר שנברא האדם והתפלל על המטר.
• רבי חיים פלטיאל: ביום השלישי הארץ הוציאה מעט דשא וקצת צמחיה, כפי שכתוב "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ", עשביה דלילה זו היתה קטנה ולא צמחה, משום שלא ירד גשם, הצומח לא יכל לגדול. רק ביום השישי, לאחר בריאת האדם החל הצומח לגדול.
• מלבי"ם: פסוק זה משמש כמבוא לקראת פסוק בהמשך "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם", שעוסק בבריאת האדם. התורה משמיעה איך ביום גמר הבריאה, האדם מהווה יסוד מרכזי בבריאה שללא מעורבותו, כל מעשה בראשית עלול לרדת לטמיון. התורה נוקטת בדוגמא מבריאת הצומח – העשבים והאילנות שנבראו ביום השלישי, שאין בהם תועלת ללא נוכחות האדם בעולם ולא יוכלו להמשיך ולהתקיים ללא האדם משתי סיבות: א. משום שרוב הצמחים אינם גדלים מאליהם, אלא רק לאחר מעורבות האדם, שיחרוש, יזרע ויעבד את האדמה. ב. המטר הוא עניין אמוני. הצמחים לא גדלים ללא גשמים, שיורדים רק לאחר ובזכות תפילות האדם.
• רש"ר הירש: בפרק א' תיארה התורה את בריאת הצמחים. פסוק זה מלמדנו שהמשך התפתחות הארץ תלויה באדם ובמעשיו, על מיקומו של האדם ביחס לנבראים ולצמחים, שכן הארץ נבראה למענו.
• רבי זלמן סורוצקין: כל הארץ היתה מכוסה זמן רב במים, שהרוו את האדמה שתוכל לגדל את צמחיה, אולם ביום השלישי התגלה לפתע שהארץ יבשה, כדי שבני האדם ובעלי החיים שייבראו בימים הבאים לא יטבעו בה. כדי להשמיענו זאת, כתבה התורה "וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר…".

ב, יח  וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", מדוע?

• מדרש רבה (יז, ב): "תני רבי יעקב: כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, בלא טובה".
• רבי יונתן בן עוזיאל: "וַאֲמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תַקִין דִיהֵי אָדָם דָמִיךְ בִּלְחוֹדוֹהִי", הקב"ה אמר שלא תקין שיהיה אדם ישן לבדו.
• רש"י: "שלא יאמרו: שתי רשויות[1] הן, הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג".
• אבן עזרא: משום שאדם צריך לסיוע, שיעזור אותו, כפי שכתב קהלת "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד"[2].
• רמב"ן: משום שאם יהיה לבד, ללא אשה לא יוכל להוליד ולדות ולהתרבות בעולם. אם יהיה לבד לעולם לא יהיה קיום.
• רד"ק: לא טוב לאדם שיהיה לבד ללא חברה[3], שהרי לא היתה לו אפשרות ליצור חברה עם הבהמות, החיות והעופות, שאינו שוה או דומה להם.
• ספורנו: משום שלא יוכל להגיע לשלמות ולהשיג את התכלית, אם יצטרך להתעסק בעצמו בצרכי חייו.
• כלי יקר: אדם אינו נקרא 'עושה טוב' במצות הקב"ה כשהוא לבדו, ואין לו מתנגד שמטה אותו לדרך רע. אשה יכולה לשמש לאדם זכות להתעלות ברוחניות באמצעות הכח הנגדי שבה.
• הנצי"ב מוולוז'ין: משום שהאדם שונה מבעלי החיים, טבעו שונה וייחודי, ועל כן ראוי אדם שיהיה לו עזר – בת זוג, שתהיה מולו – כנגדו, בכל פעולה לעזר לו.

[1] אלוהיות.

[2] קהלת ד, ט.

[3] באופן דומה ביאר בכור שור.