זהירות בכבודם של בעלי הלשון

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ… וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (יד, לד) 

"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י).

הנגעים באים על חטא הלשון, איזו 'בשורה' יש כאן? מדוע הטריח אותם הקב"ה לנתץ את הבתים, שיזכו במטמון, ולא בדרכים אחרות?

המדרש אומר שכשנדרש להביא על אדם נגע צרעת, זה נעשה ברחמים בהדרגה – תחילה לוקה ביתו של האדם, אם לא התעורר – לוקה בבגדיו, ואם עדיין לא נתן אל לבו – לוקה בגופו. יוצא שצרעת הבית היא הראשונה לעוררו.

אדם שמגיע לו עונש, אך לא מגיעה לו בושה גדולה כל כך, כיון שזוהי התראה ראשונה, כתבה התורה שיש צרעת הבית שנועדה כדי לגלות מטמוניות. הוא מרויח כפול – גם שלא יידעו שלקה בביתו וגם ירויח מטמון. כך לא ייבושו בעלי הלשון יתר על המידה.