הקב"ה נוהג עם האדם במידה שהאדם בוטח בו וסומך עליו

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ (יג, ב)

פירש רש"י: 'שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח'. מחד הקב"ה נתן למשה רבינו רשות לשלוח, ומאידך לא ציווה אותו לשלוח.

לא מובן, אם יש בכך תועלת, מדוע לא הצטווה לשלוח שליחים? ואם אין בכך תועלת. מדוע נתן לו רשות לשלוח?

למעשה לא היה צורך לשלוח את המרגלים, משום שהקב"ה הבטיח לעם ישראל שיתן להם את הארץ. בני ישראל היו רשאים לסמוך על הקב"ה ולא לשלוח מרגלים. אולם בפועל היה תלוי במידת הביטחון של עם ישראל.

אם בני ישראל היו בטוחים בהקב"ה, שיתן להם את הארץ מבלי לחשוש ממלחמה, היתה הארץ נכבשת לפניהם גם ללא שליחת מרגלים, אך אם לא היו בוטחים בקב"ה, אלא בכוחות עצמם, לא היתה הארץ נכבשת ללא מרגלים.

יש כלל גדול בהנהגת הקב"ה: אם אדם סומך על כוחות עצמו ושוכח מהקב"ה – אין הקב"ה עושה לו ניסים להושיעו, גם אם מהדין ראוי היה לקבל את שהובטח לו.

לכן אמר הקב"ה למשה 'שלח לך' – לדעתך, דהיינו שהדבר מסור בידך לפי מצב הביטחון של בני ישראל, וכשראה משה שאין בני ישראל סומכים לחלוטין על הקב"ה, אלא מבקשים מרגלים, כפי שכתוב (דברים א, כב) 'נשלחה אנשים לפנינו', שלח להם מרגלים.

ההנהגה משמים מונהגת בהתאם למידת הביטחון בהקב"ה, כפי שכתוב (תהלים לג, כב) 'יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך', חסד הקב"ה הוא כביטחון האדם בהקב"ה, וכבטחונו – כך זוכה שהקב"ה יפעל עבורו ללא השתדלות מצדו.