הקב"ה לא אמר למשה 'אהרן אחיך'
כ, כו וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו… וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם
שבע פעמים מוזכר שמו של אהרן בפסוקים המתארים את פטירתו. רבי אברהם פלאג'י מציין שבכל התורה, כשהקב"ה מצווה את משה בהקשר לאהרן, הוא אומר לו: 'אהרן אחיך'. אפילו במי מריבה נאמר "קח את אהרן אחיך".
אולם בפסוק זה נכתב באופן שונה, משה הצטווה להיפרד מאהרן, כשהציווי הופך רשמי, לקוני: "והפשט את אהרן את בגדיו", ללא המילה 'אחיך', לאן "נעלמה" האחווה, הקרבה?
מבאר רבי אברהם פלאג'י, בספרו 'אברהם אנכי' שטבע האדם להיות מושפע מהרגש שלו. בפסוקים אלו המספרים על פטירת אהרן לימד אותנו הקב"ה יסוד חשוב: עצם האזכור ברגעים אלו למשה שמדובר ב'אחיו', יהפוך את המשימה עצמה לקשה הרבה יותר.
משה נזקק להתגבר על נטייתו הטבעית ולשלוט בעצמו כדי להעביר את התפקיד של אהרן בחייו לבנו. בלשון רבי אברהם פלאג'י, היה צורך ב"אבירות הלב".
כדי שלא להכביד על משה יתר על המידה, נמנע הקב"ה מאזכור קשר האחווה בין משה ואהרן, על אף שהעובדה עצמה אינה משתנה, היו אחים ונותרו אחים. אבל ההימנעות מאזכור מקלה במשהו על הקושי.
