וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם (לא, ז)
רש"י: "משה אמר ליהושע: זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן. אבל הקב"ה אמר ליהושע: 'כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם' (לקמן פסוק כג), 'תביא' על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דַּבָּר אחד לדור, ולא שני דַּבָּרִים לדור".
משמע שמשה הורה לפעול מתוך שיתוף והסכמה, בניגוד לציווי שמים, שהטיל את מרות ההנהגה רק על כתפי יהושע.
נשאלת השאלה, מדוע משה שינה מהציווי שנאמר לו מפי הגבורה?
ביאר רבי אלחנן וסרמן שזו דרכה של מנהיגות בעם ישראל. על המנהיג לשמוע תחילה בכובד ראש ובענווה את עצת זקני העדה וחכמיה, וחלילה לו מלהסתמך רק על דעתו, מתוך גבהות לב.
לאחר שקילת הדברים ובירורם, מגיע שלב ההכרעה, שמסורה רק לו. בשלב זה עליו לגלות נחישות, ליטול את כובד האחריות ולהוביל את תהליך קבלת ההחלטות.
ענווה בהתייעצות ונחישות בהובלה אינן סותרות, אלא מהוות יחד את סוד ההצלחה בהנהגת הציבור. גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולתו להרכין ראש בפני חכמת הרבים בשלב הדיון, ולזקוף קומה באחריות מלאה ברגע ההכרעה.
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור