גליון תורתך שאלתי לפרשת שופטים תשפ"ו

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם (טז, יט)

בפרשתנו כתוב שהשוחד מעוור עיני חכמים, ואילו בפרשת משפטים כתוב שמעוור פקחים (שמות כג, ח), מה פשר השינוי?

הגר"א מבאר יסוד, על הדיין להיחן בשני כישורים נפרדים. ראשית, עליו להיות 'חכם', בקי ומעמיק בחכמת התורה ובדיניה. שנית, עליו להיות 'פיקח', מכיר את הליכות העולם, בעל תבונה ויכולת לזהות ערמה ותחבולות.

התורה בחרה להשתמש בשני מושגים אלו כדי ללמדנו עד כמה מסוכנת והרסנית השפעת השוחד והנגיעה האישית. האינטרס הצר אינו פוגע רק בשיקול הדעת התורני וההלכתי, אלא מסמא גם את הפיקחות האנושית ואת השכל הישר. השוחד מעוור את שתי ה"עיניים" כאחד, עין התורה ועין הפיקחות, ומסיט את האדם מדרך האמת.

רק אדם נקי מנגיעות ומשוחד יכול לראות את האמת הצרופה, הן בעומקה של תורה והן בעומקם של חיי המעשה.

 

וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר… (יז, ד)

מדוע כפלה התורה בלשונה והשתמשה ב-2 מילים שונות – 'אֱמֶת' ו'נָכוֹן הַדָּבָר'? מה ההבדל בין 'אמת' ל'נכון'?

הגר"א מוילנא עומד על דקדוק המילים ומבאר שהמילה 'אמת' מצביעה על תהליך הדיון, שהבירור נעשה כדת וכדין, בהתאם לכללי התורה וההלכה. לעומת זאת, המילה 'נכון' מתייחסת לתוצאה ולעובדות כהווייתן, שהדין עצמו מבוסס על אמת צרופה ואינו מזויף או מוטה בעקבות עדויות שקר או טעות אנושית.

התורה דורשת מבית הדין משנה זהירות: הן ישרות הדרך, בהתנהלות, והן בדיוק התוצאה והתאימות למציאות. מכאן למדים מוסר השכל: לא די בכך שאדם פועל על פי סדר דין תקין ("אמת"), אלא חובתו לוודא שגם העובדות בשטח מעוגנות במציאות המוחלטת ("נכון"). שילוב שניהם יחד מביא לדרגה הנעלה של "דין אמת לאמיתו" ולמשפט צדק בעם ישראל.

 

לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (יז, יא)

רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל".

מדוע נקטה התורה 'ימין' ו'שמאל' להגדיר תפיסות מנוגדות, ולא בניגודים מוחלטים וברורים יותר, כגון 'אור וחושך' או 'יום ולילה'?

ביאר רבי ירמיהו מַאטֶרְסְדוֹרְף שבניגודים מוחלטים כדוגמת 'אור וחושך' אין מקום לטעות או למחלוקת. לעומת זאת, בין ימין לשמאל קל מאוד לטעות. כששני אנשים עומדים זה מול זה, הימין של האחד הוא השמאל של זולתו, וכל אחד מהם משוכנע בביטחון מלא שהצדק עמו.

התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב: השוני בהשקפות ובדעות נובע פעמים רבות רק מנקודת העמידה השונה. אילו היו שניהם עומדים באותו המקום, היו רואים בדיוק את אותה המציאות. ציווי התורה להתבטל לדעת חכמים מלמדנו להתעלות מעל זווית הראיה המצומצמת והאישית שלנו, ולסמוך על ראייתם הבהירה והכוללת של חכמי הדור.

 

וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יז, יח)

מעבר לספר התורה השמור בבית גנזיו, על המלך לכתוב ספר תורה שני, ההולך עמו לכל מקום. מדוע נדרשת ממנו חובה כפולה זו?

בספר החינוך (מצווה תקג) מבואר יסוד תורני עמוק: המלך מחזיק בסמכות מוחלטת, ואין אדם שמוכיח אותו על מעשיו. העוצמה והשררה עלולות להעביר את האדם על דעתו ולהביאו לידי גאווה, שרירות לב ואף לשכחת הבורא. לפיכך, דווקא מנהיג הנמצא בפסגה זקוק לשמירה מעולה ולזיכרון תמידי, שיעמדו כנגדו בכל עת כדי שיכבוש את יצרו ויטה את לבו אל יוצרו.

כדברי חז"ל (סנהדרין כא ע"ב), ספר התורה השני ליווה את המלך בכל הליכות חייו: "יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו, מסב לאכול והוא כנגדו". הספר לא זז מנגד עיניו, למעט במקומות שאינם ראויים לכך, כדי להבטיח שבכל פעולותיו, הציבוריות והפרטיות כאחד, תיחרת בלבו הענווה ותנחה אותו יראת שמים תמידית.

 

כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ… וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים (יט, ט)

פירש ה'אבן עזרא': על האמור "כָּל הַיָּמִים" – "בלי הפסק ביניהם".

בביאור קצר זה טמון יסוד גדול: כדי לקנות קנין של אמת בעבודת ה' ולהתעלות במעלות הרוחניות, מפתח הזהב הוא הרציפות וההתמדה. עבודת ה', בין בלימוד תורה ובין בקיום המצוות, דורשת רצף לא מנותק, גם באדם המקדיש לכך שעה קצרה ביום.

רבי חיים שמואלביץ המחיש יסוד זה במשל: כדי להביא קומקום מים לידי רתיחה, נדרשות חמש דקות על גבי האש. אם יניחו את הקומקום על האש ארבע דקות בכל פעם, ויכבו את האש, המים לעולם לא יגיעו לידי רתיחה, גם אם יחזרו על כך אלף פעמים. לעומת זאת, אם יניחו את הקומקום חמש דקות ברציפות, אפילו פעם אחת, המים ירתחו כראוי.

כך הוא גם בלימוד התורה: כשהסדר והתרגול נעשים ברצף הדוק וללא היסח דעת, הלימוד נחרת בלב ונשמר אצל הלומד לאורך ימים. קנין רוחני אמיתי אינו נמדד רק בעוצמת המאמץ החד-פעמי, אלא ברציפות הלהבה המחממת את הנפש.

 

אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ… כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (כ, ג-ד)

מאחר שהתורה כבר מבטיחה שה' יתברך צועד עמנו ומנצח את מלחמותינו, מדוע נדרשת האזהרה "אל תיראו"? ואם יפחדו תימנע ישועת ה'?

הסבא מקלם מבאר שישועת ה' אינה מתחילה ללא הכנה והתעוררות. כדי להיות כלים המוכנים לקבל את הסייעתא דשמיא, נדרשת עבודה פנימית מקדימה. התורה מורה שעצם החיזוק הנפשי, הציווי 'אל תיראו ואל תחפזו', הוא הכלי וההכנה הראויה לקבלת הישועה.

כשאדם מעצים את בטחונו, מגביר את חוסנו הרוחני ומסלק את המורא מליבו, הוא זוכה להכיל את העזר האלוקי. לעומת זאת, אם חלילה ימס לבבו מאימה, הרי זה סימן שלא הכין את כלי קיבולו כראוי, ובכך הוא מונע מעצמו את הזכות לסיוע הפעיל מן השמים. הישועה מותנית בנכונותנו לפתוח את הלב באמונה ובגבורה.