גליון תורתך שאלתי לפרשת כי תצא תשפ"ו

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ (כא, י) 

מדוע כתוב 'כִּי תֵצֵא' בלשון יחיד, ולא כתוב 'כִּי תֵצְאוּ', בלשון רבים, הרי למלחמה יוצאים לוחמים רבים?

ביאר רבי יהושע לייב דיסקין שהכתוב בא ללמדנו שרק כשבני ישראל מאוחדים ביניהם "כאיש אחד בלב אחד" הם זוכים לסייעתא דשמיא ולניצחון על אויביהם.

וכפי שמצינו בדברי חז"ל (ויקרא רבא כו, ב) על דורו של אחאב: אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, היו מנצחים במלחמותיהם, וכל כך למה? מפני שהיו שרויים בשלום, באחווה וברעות בין איש לרעהו. אולם, אם חלילה שורר פירוד הלבבות ואינם מאוחדים, אין סייעתא דשמיא, ואין הקב"ה עומד לימינם להכניע את שונאיהם.

 

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ (כא, יז)

מהי מעלתו היתירה של הבכור, שבגינה זכה ליטול פי שנים בנכסי אביו?

ביאר ה'משך חכמה', שמעלת הבכור אינה נמדדת רק בעצם היותו ראשון לבנים, אלא בכך שהוא זה שהפך את האיש ממעמד של יחיד לדרגה של 'אבא'. התחדשות זו שפעל הבכור בחיי אביו, היא המקנה לו את זכות הבכורה המיוחדת.

גם כלל ישראל נקראו 'בכור', כפי שכתוב "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), משום שבקבלת עול מלכות שמים ובאמונתם, הפכו כביכול את הקב"ה ל'אבא' וזכו למדרגת בכורה עליונה.

 

וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת (כא, כא)

פירש רש"י: "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב". דינו של רוצח במיתת סייף, ואילו סקילה חמורה ממנה.

מדוע בן סורר ומורה נידון במיתת סקילה החמורה, אם הנימוק להריגתו, רק משום שעתיד להגיע לידי רציחה?

יישב רבי חיים קניבסקי שאמנם העונש הקצוב לרוצח מהשורה הוא בסייף, אולם, ישנם אופני רציחה שפלים ואכזריים במידה יתרה, שמצד חומרתם ראויים הם למיתת סקילה. בן סורר ומורה צועד במדרון התאווה וההפקרות. התורה צפתה שבסופו יגיע לדרגה כה חמורה ואכזרית של רציחה המחייבת סקילה. משום כך, כשהוא נידון כעת על שם סופו, הרי הוא נידון לפי הדרגה החמורה והקיצונית ביותר אליה היה עתיד להגיע, ומשום כך נסקל באבנים.

 

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (כב, י)

מדוע אסרה התורה לחרוש בשור ובחמור כשהם צמודים זה לזה?

מבארים בעלי התוספות ב׳דעת זקנים', שטבעו של השור שהוא מעלה גרה ולועס את מאכלו זמן רב, הרבה יותר מהחמור, שבולע מיד את מאכלו ואינו מעלה גרה. כשחורשים שניהם יחד שומע החמור את השור בלעסו, והדבר גורם לו צער רב. הוא סבור שהבעלים הפלה את השור לטובה ונתן לו מספוא רב יותר. משום כך הקפידה התורה ואסרה: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו".

כמה גדולה זהירותה של תורה בכל הנוגע ל'צער בעלי חיים'.

אם הדברים אמורים בחמור, בעל חיים מחוסר דעת, שכל קנאתו נובעת מדמיונות וטעות בחישובו, קל וחומר כמה מוטל עלינו להיזהר זהירות יתרה שלא לצער אף אדם, גם במקום שאין הצדק עמו והרגשתו הרעה נובעת מטעות או מדמיון בלבד.

 

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (כג, ה)

מהו שורש חטאם החמור, הרי בנ"י אכלו מן שירד מהשמים ושתו מים מבאר מרים, ולא היו זקוקים ללחמם ולמימיהם?

ביאר רבי יהונתן אייבשיץ שתכונת עם ישראל "גומלי חסדים". ויש לקרב כל מי שמחזיק במידת החסד. לעומת זאת, מי שאוטם את לבבו ואינו מוכן לגמול חסד, מציב חיץ בינו לבין קדושת ישראל וראוי להרחיקו.

מהותה של מידת החסד האמיתית אינה תלויה בשאלה האם הנזקק חסר דבר מה. גומל חסדים אמיתי אינו מדקדק בציציותיו של העומד לפניו ואינו בוחן האם הוא 'זקוק' לסיוע. הוא עורך שולחן ומזמין בסבר פנים יפות ומעניק תחושה חמה ומכבדת, ללא קשר למצבם החומרי של הולכי הדרכים.

 

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר (כג, ה)

מדוע פתחה התורה בלשון רבים 'לֹא קִדְּמוּ' ובהמשך עברה ללשון יחיד 'וַאֲשֶׁר שָׂכַר'?

ביאר ה'פתשגן הדת' שבענין ההימנעות מהקדמת לחם ומים שוו עמון ומואב זה לזה, שניהם חטאו כאחד בהיעדר הכרת הטוב ובחוסר חסד, ולפיכך נקטה התורה בלשון רבים ("לֹא קִדְּמוּ").

אולם בנוגע לשכירת בלעם, היתה זו יוזמה מואבית בלבד, שכן זקני מדין פרשו מהעצה לאחר שהבינו שאין בה תועלת (כדברי רש"י בפרשת בלק כב, ז). משום כך, נכתבה שכירת בלעם בלשון יחיד, כשהיא מוסבת על מואב לבדו.

 

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (כג, כד)

לאחר שציוותה התורה 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר', מדוע הוסיפה והדגישה 'וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ'?

סולת למנחה: ישנם בני אדם שבעת שמחה והתעוררות נודרים לדבר מצווה בלהט ובהתלהבות. אולם, עד שמתגלגלת לידם ההזדמנות לפרוע את התחייבותם, דועכת ההתרגשות והם נמלחים בדעתם ומתקררים. צינון זה עלול להביאם לחרטה על הנדר, ואף לרשלנות ולביטול קיומו.

על כך מזהירה התורה: 'וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ', באותה חמימות, חדווה והתלהבות שבהן נדרת, בדיוק כך תקום, תעשה ותקיים.