גליון תורתך שאלתי לפרשת ויחי תשפ"ו

 וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם (מח, ו)

על מי מוסב פסוק זה?

• רש"י: יעקב אמר ליוסף, שאם יוליד עוד ילדים, הם לא יהיו במנין בניו, ולא יהיה להם שם בשבטים לענין הנחלה, אלא ייכללו בשבטי אפרים ומנשה. [שפתי חכמים: המילה 'אֲשֶׁר' נכתבה בפסוק זה במובן של 'אם'].
• רשב"ם: על בניו או בני בניו של יוסף, שנולדו לו בשבע עשרה השנים שלאחר הגעת יעקב למצרים, פרט למנשה ואפרים.
• ספורנו: כל אחד מבניו של מנשה ייקרא על שם מנשה, כבנו של שבט מנשה, כמו כל אחד מבני ראובן או שמעון, שנמנה על שבטו. וכן כל אחד מבני אפרים ייקרא כבנו של אפרים, שינחל עמהם בנחלת שבט אפרים.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם (מח, ט)

מדוע יוסף ציין זאת?

• רמב"ן: יוסף ביקש להודות להקב"ה על הניסים הרבים שעשה לו, ביציאתו מבית הסוהר, במינויו למשנה למלך, בנשיאת אשתו, ובלידת ילדיו.
• חזקוני: יוסף אמר ליעקב שהביא אליו את הבנים, שנולדו לו במצרים, לפני שהגיע אליו, ועליהם אמר יעקב שעתידים להתמנות לחלק מהשבטים.
• אור החיים: דרכם של הצדיקים, כשזוכרים את הטוב שהגיע להם, שחולקים כבוד לה', שהוא הנותן והמיטיב, כפי שאמר יעקב 'הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ'.

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה (מח, טו)

מדוע כתוב שבירך את יוסף, הרי בירך את בניו?

• רמב"ן: באהבתו הרבה אליו, בברכת הבנים בירך יעקב גם את יוסף, שהרי לא היו ליוסף עוד בנים, פרט למנשה ואפרים.
• ספורנו: תחילה יעקב בירך את יוסף, 'וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף', ולא כתוב מה בירכו. לאחר מכן, 'וַיֹּאמַר', בירך את בניו.
• אור החיים: הקב"ה מסר את מפתח הברכות לאברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב ויעקב מסרו ליוסף. המילה 'וַיְבָרֶךְ' מבארת שהקב"ה נתן ליוסף את מפתח הברכות.

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם (מט, ה)

על מה הוכיחם יעקב?

• רד"ק: על שחרבותיהם היו כלי חמס. יעקב טען שהרגו את אנשי שכם שלא בדין, שכן אם שכם חטא, מה חטאו כל אנשי עירו? מדוע הרגו גם אותם? יעקב קבל על ששמעון ולוי הכניסו אותו ואת בני ביתו לסכנה גדולה, לולי רחמי הקב"ה.
• בכור שור: בשני הפסוקים הקודמים הסביר יעקב מדוע לא נתן את ההנהגה לראובן, על אף שהיה הבכור. בפסוק זה מפרש מדוע לא נתן אותה ללוי או לשמעון, הבאים אחרי ראובן, משום ששניהם היו כעסנים ודומים זה לזה.

בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר (מט, ל)

לאחר שאמר יעקב 'בַּמְּעָרָה', מדוע הוסיף 'בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה'?

• מדרש שכל טוב: "למה הוצרך לפרש ולדקדק כל כך? לפי שהיתה מערה לפנים ממערה, דלכך נקראת מערת המכפלה, שהיתה מוכפלת בבנין מערות שתים".
• דעת זקנים מבעלי התוספות: היו הרבה שדות ומערות, ויעקב רצה שיידעו בדיוק באיזו מערה לקבור.
• אלשיך: יעקב רצה להדגיש שלא קנה רק את המערה, כי אם גם את השדה, וקנה אותה אברהם לאחוזת קבר, שהוא מיועד רק לתושבים.

אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה (נ, ה)

מדוע יוסף ביקש רשות מפרעה?

• חזקוני: מאחר שפרעה מינה אותו להיות המביא והמוציא, העריך יוסף שיקשה בעיני פרעה שהוא יעזוב את הארץ, מחשש שמא יוסף ישאר בארץ כנען ובידו כל תוקף ולב עם ארץ מצרים.
• משך חכמה: יוסף חשש שהמצרים יאמרו שהוא כפוי טובה ובוגד בעמו ובארצו, שהמליכוהו והעלו אותו לגדולה, והוא הולך לקבור את אביו בארץ כנען. על כך ביקש יוסף את רשות פרעה, ואמר 'אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי… שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי', והדגיש שלא נשבע מעצמו.
• רבי זלמן סורוצקין: עם פטירת יעקב, ירד ערכם של אחי יוסף במצרים, וגם של יוסף (הדבר ניכר גם באבל הגדול שעשו ליעקב, שנמשך שבעים יום ולאחר מכן הלכו ללוותו עד לארץ כנען, בעוד שמיתת יוסף לא עשתה על המצרים רושם גדול, ולא מצינו שהתאבלו עליו), עד שהוצרך לבקש רשות (ואפילו לא מהמלך עצמו, אלא מאנשי ביתו) ללכת ולקבור את אביו.

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (נ, יז)

מדוע יוסף בכה?

• מדרש רבא (ק, ח): "אמר כך אחי חושדין אותי". [הנצי"ב מוולוז'ין מבאר שיוסף בכה, על שחשדוהו, בדומה לכהן הגדול שבוכה על שחושדים בו (כדאיתא ביומא יח ע"ב) "הוא פורש ובוכה", ומפרש בגמרא שזה מפני החשד. כאן יוסף נבהל והתבייש מחשד זה, ולכן מיד כשדיברו אתו החל לבכות, ולא דיבר מאומה].
• פסיקתא זוטרתא: "נתמלא עליהם רחמים".
• רבינו בחיי: כשהזכירו לו את אביו, נכמרו רחמיו ובכה מגודל האהבה אליו.