גליון תורתך שאלתי לפרשת ואתחנן תשפ"ו

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר (ג, כג)

מדוע כתוב 'ואתחנן', ולא 'ואתפלל'?

רש"י: מקשר בין השורש ח-נ-ן לבין המילה 'חִנָּם'. על אף שמשה רבינו היה גדול הצדיקים ובעל זכויות עצומות, הוא לא בא בדרישה לקבל את מה שחייבים לו כביכול. הוא פנה אל הקב"ה בבקשה למתנת חינם, מתוך הידיעה שכל מה שהאדם מקבל מהבורא הוא חסד גמור ולא זכות שמגיעה לו בדין.

חזקוני: המילה "ואתחנן" אינה רק אמירת מילות התפילה, אלא תהליך פנימי שבו משה רבינו התמלא בהכנעה וברגש עמוק של תפילה מעומק הלב.

פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות: משה רבינו התפלל 515 תפילות שונות, כדי לבטל את הגזירה שלא להיכנס לארץ. הקב"ה אמר לו: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". חז"ל אומרים שאילו היה משה מתפלל תפילה אחת נוספת (התפילה ה-516), היה הקב"ה נענה לו ומכניס אותו לארץ. גימטריה של המילה 'ואתחנן' = 515.

 

וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי (ג, כו)

מדוע סירב הקב"ה לבקשת משה להיכנס לארץ?

חזקוני: משה רבנו התחנן לפני הקב"ה להתקבל לארץ ישראל ("אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה"), אך הקב"ה דחה את תפילתו ומשה ציין שהדבר נעשה "לְמַעַנְכֶם". אם משה רבנו היה נכנס לארץ, בעוד כל אנשי דור המדבר מתו במדבר, הדורות הבאים היו עלולים להסיק שדור המדבר אבד לחלוטין ואין לו חלק לעולם הבא. קבירת משה רבנו עם דורו במדבר מעידה שדור המדבר אינו מנודה, אלא שמור וזכאי לשכר העתידי עם משה רבינו.

הסירוב אינו רק עונש אישי למשה, אלא שיקול מנהיגותי ורוחני לטובת עם ישראל. משה רבנו קשור עם דור המדבר, ואינו נפרד ממנו גם במותו.

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר… (ד, ב)

מהו החיסרון והפסול הטמון בהוספה על המצווה?

מבאר ה'דעת זקנים' מבעלי התוספות' יסוד חשוב: קיום המצוות נמדד בעשיית רצון ה' כפי שנצטווינו, ולא לפי מה שנדמה לנו כנכון או ראוי להוסיף. כשאדם מבקש להוסיף מדעתו על גדרי המצווה שקבעה התורה, אין זו תוספת של הידור, אלא קלקול המצווה. הסטיה מרצון ה', בין אם בחסר ובין אם בייתור, מעקמת את כוונת הציווי ומבטלת את קיומה כהלכה.

דווקא מתוך השמירה הקפדנית על הגבולות שנתחמו לנו, ללא הוספה וללא גריעה, אנו זוכים להתחבר לרצונו יתברך בצורה הראויה ביותר.

 

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי… עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה'… (ד, ב-ג)

מה ביאור סמיכות הפסוקים לבעל פעור בהמשך?

רבי חיים שמואלביץ: העבודה זרה של בעל פעור מורה שלאדם אין כל הגבלה, ועל כך באה התורה לומר 'לא תוסיפו ולא תגרעו', אם פורצים קצת את הגדר, בסוף ניתן להגיע למצב שאין גבולות כמו בעל פעור.

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (ה, יב)

מדוע הוסיפה התורה במצוות השבת את המילים 'כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ'?

רשב"ם: המושג "ציווי" נאמר בתורה על עשיה אקטיבית, כפי שנאמר "מצוך היום לעשותם". במצוות עשה, דוגמת שמירת קדושת השבת וכיבוד אב ואם, שבהן האדם נקרא לפעולה ולבנין רוחני, ניתן לומר "כאשר צוך". לעומת זאת, במצוות לא תעשה, שעניינן פרישה והימנעות ממעשה, לא ניתן לכתוב לשון "ציווי".

לדעת רשב"ם התוספת "כאשר צוך" בעשרת הדברות מבטאת את מהות הציווי האלוקי המכוון לעשיה.

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה (ה, טו)

מה ענין זכירת שעבוד מצרים ומסירת נפש לגאולה אצל מצוות השבת?

מבאר ה'חזקוני' שהשבת אינה רק יום מנוחה מגשמיות, אלא תזכורת חיה לחירות הנפשית ולחסד ה' המלווה אותנו. כשאדם רואה את עבדו נח מעבודת השבוע, עולה בראשו המחשבה וההרגשה: הלוא גם אני הייתי עבד נרדף בארץ מצרים, והקב"ה ברוב רחמיו הוציא אותי מבית עבדים. זיכרון זה נוטע באדם מידת ענווה ועין טובה כלפי הנתונים למרותו, לצד הכרת הטוב עמוקה לבורא עולם.

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם (ה, כו)

אמרו חז"ל (בראשית רבה לד, יד): "הרשעים הן ברשות לבם… אבל הצדיקים לבם ברשותן". הרשע נגרר אחר תאוותיו ויצריו, והלב הוא שמנהל אותו ומכתיב את אורחות חייו. לעומתו, הצדיק מושל ברגשותיו ובמאוויו, ומכפיף את המחשבה והלב תחת מרות השכל והתורה.

על פי יסוד זה, מפרש ה'חתם סופר' את הפסוק הנאמר לאחר מעמד הר סיני: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם". הקב"ה אמר למשה שהציפיה מכל אחד מישראל, שיהיה 'לבבם' קנין שלהם ממש, נתון ברשותם ובשליטתם, ולא חלילה שיהיו הם משועבדים ללבבם ולתאוותיו.

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (ו, יח)

מהו 'הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב'? כיצד מתורגם למעשה בחיי היום-יום?

רש"י: הליכה לפנים משורת הדין והשגת פשרה, מעבר למה שדורש הדין היבש. יכולת לוותר, להתגמש ולהגיע לפשרה מתוך אמפתיה והתחשבות בזולת, גם כשהחוק הפיזי עומד לצדך.

בכור שור: מתמקד במניע ובאישיות של האדם. הציווי אינו עוסק רק במעשה החיצוני אלא בטוהר הכוונות. התורה מורה לעבוד את הקב"ה בישרות הלב, ולעשות את הטוב בעיני ה'. לפעול מתוך כנות, הגינות ויושר לב מול הקב"ה ומול בני אדם.

הנצי"ב מוולוז'ין: הציווי כולל עשיית גמילות חסדים בין אדם לחברו, כדוגמת יהושע בן נון, שתיקן עשר תקנות מיוחדות לרווחת הכלל ולביסוס החסד, בשעת כיבוש הארץ.