גליון תורתך שאלתי לפרשת בראשית תשפ"ז

וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים (א, י)

מדוע קרא הכתוב למקווה המים 'יַמִּים' בלשון רבים, ולא 'יַם', בלשון יחיד?

האבן עזרא מבאר שעל פני תבל פרוסים ימות רבים, ולכל חבל ארץ וים יש אופי, תכונה ושם ייחודי. לשון הרבים באה לכלול את שלל הימות שבעולם.

הרמב"ן מחדש ש"יַמִּים" הוא חיבור של שתי מילים: 'יָם מַיִם', קרקעית המקווה נקראת "ים" (כנאמר: "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"), והשם "ימים" מלמד על כלי שלם ומלא, אגן גדוש במים.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (ב, ה)

הצמחים כבר נבראו ביום השלישי, מדוע מעידה התורה בפרק ב' שהעשב "טרם יצמח"?

הצמחים אכן נבראו ביום השלישי, אך הבריאה המתינה לבואו של האדם, כפי שאומרים חז"ל: "מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון וביקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. ללמדך שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים" (חולין ס ע"ב).

הרמב"ן מוסיף שביום השלישי נברא הפוטנציאל הגולמי, אך המשך צמיחת הבריאה והתפתחותה נמסרו בידי האדם ובמעשיו.

רבי זלמן סורוצקין מציין שהקב"ה ייבש את האדמה לרווחת הנבראים, ומכאן ואילך תלה את פריחתה בגשם ובאחריות האדם.

נמצא שהצומח כבר נוצר, אך חיוניותו המעשית המתינה לתפילתו ולפעולתו של האדם.

מסקנות יישומיות לחיים:

1. כוחה של תפילה והכרת הטוב. השפע קיים, אך נפתח רק כשהאדם מכיר במקור הברכה ומתפלל עליה.
2. שותפות ואחריות אישית. כל אחד מאיתנו שותף בבריאה. תפקידנו להוציא מהכוח אל הפועל את הכוחות והכישורים שהופקדו בידינו.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (ב, יז) 

מדוע אדם הראשון לא מת באותו היום ממש, אלא זכה לחיות עוד תשע מאות ושלושים שנה?

רבותינו האירו שאלה זו בכמה נתיבים:

חשבונו של עולם. יומו של הקב"ה הוא אלף שנים ("כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול"), ואדם נפטר לפני שמלאו לו אלף שנים, בתוך יומו של הבורא (פסיקתא).

שינוי המהות. אין הכוונה למיתה מיידית, אלא שמאותו רגע נעשה "בן מוות" וגופו החל להיחלש ולדעוך לקראת קצו. הקב"ה גזר עליו מיתה במועד קרוב יותר מזה שהיה ראוי לו. (רמב"ן ורד"ק).

עומק רוחני וגלות. המלבי"ם מדגיש שאזהרת הקב"ה "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" מוסבת על הנשמה, מדובר במיתה רוחנית, ולא במיתה גשמית. רש"ר הירש מבאר שהגירוש והגלות מגן עדן נחשבו לו כתחליף מיתה.

כוחה של תשובה. האבן עזרא ביאר שאכן נגזרה עליו כליה לאלתר, אך אדם שב בתשובה והמתקת הדין העניקה לו חיים.

 

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (ג, א)

כיצד שוחח הנחש עם האשה בגן עדן?

יש מפרשים שקודם החטא ניחן הנחש בדעת ובדיבור אנושי (אע"ז), או שהקב"ה פתח את פיו בנס, כפי שהיה עם האתון של בלעם (חזקוני, רס"ג).

אור החיים מבאר שאדם וחוה ידעו את שפת החיות, ובה תקשרו עמו.

האברבנאל מחדש שהנחש כלל לא פצה את פיו. שיחתו היתה "שפת מעשים". הוא טיפס על העץ, נגע בו ואכל ללא פגע, ובכך "שידר" לאשה, שאין במעשה סכנת מוות.

ג, כ  וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי

מדוע בחר לשנות את שם אשתו ל'חַוָּה', לאחר שבתחילה קרא לה 'אִשָּׁה'?

"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ", מדוע קרא לה שם כאן, לאחר החטא והעונש, והרי כבר קרא לה 'אִשָּׁה' בשעת בריאתה?

רד"ק: בתחילה, כשנבראה קרא לה בשם הכללי 'אִשָּׁה', וכאן קרא לה את שמה המיוחד. לאחר חטא עץ הדעת התחדשה בהם ההולדה.

תולדות יצחק: קודם החטא ניתנה לו האשה לקיום האיש, לסייעו בענייני הבית, שיתפנה למושכלות התורה ולסודות אלוקיים. משחטא ונגזרה עליו מיתה, הבין שהאשה תסייע לו בתחומים אחרים, ובהתאם לכך שינה את שמה לייעוד האחר, לקיום המין בהולדת ילדים, ולכן קרא שמה 'חַוָּה', "כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי".

כלי יקר: לפני החטא נקראה 'חַיָּה', ולאחר שגרמה מיתה לדורות הוחלף שמה ל'חַוָּה' מלשון 'חִוְיָא' (נחש בארמית), ולא קראה נחש ממש, כדי שיישאר רושם משמה הראשון (בהחלפת י' ב-ו').

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ (ד, ח)

"וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה", מדוע ציינה התורה את המיקום שבו התנהל הויכוח?

מדוע הדגישה התורה את מיקום המפגש?

הרמב"ן והרד"ק מבארים שקין המתין לשעת כושר הרחק מעיני אביו ואמו, כדי לבצע את תכניתו באין מפריע.

ה'בכור שור' ו'אור החיים' מדגישים שקין פעל מול הבל בערמה ויצר אווירת "פיוס וידידות" ופיתה אותו להגיע למקום שבו היה חי ויודע היכן ניתן להפילו במפתיע. בעת שהיו בשדה קין ניצל את היסח הדעת של הבל והרג אותו.

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ (ד, יז) 

"וַיְהִי בֹּנֶה עִיר", מדוע בנה עיר?

מדוע בחר קין, [שנגזר עליו לנדוד], לבנות עיר?

בבניית העיר ביקש קין לצמוח מתוך השבר. רבותינו נחלקו כיצד להסביר את מעשיו:

האברבנאל והרש"ר הירש מסבירים שבעקבות קללת האדמה, נותק קין מעבודת השדה ופנה ליצירה אנושית שאינה תלויה בקרקע. כשנולד בנו הראשון ראה צורך לבסס את עתידו והחליט לבנות עיר, שבמהותה תלושה מהקרקע, מהחקלאות, ותושביה מתפרנסים ממעשי בני האדם.

המלבי"ם מסביר שלאחר רצח הבל, ביקש קין לתקן את הנורמה החברתית שרמס, והחליט לכנס את בני האדם למסגרת של חוקים וערבות הדדית. הוא קרא לעיר 'חנוך', בציפיה שבנו ישלים את מלאכת התיקון.

הכתב והקבלה והנצי"ב מוולוז'ין מוסיפים שקין ייסד לראשונה מתחם יישוב מוגן, כדי לחלץ את האדם מחיי הפקרות של נדודים לחיי סדר ובנין.

ג, ו  וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל

כיצד ראתה חוה שהעץ "טוב למאכל" עוד בטרם טעמה ממנו? והרי טעם אינו ניכר במראה העיניים?

חזקוני משנה את סדר המילים בפסוק, שתחילה "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", ורק לאחר שטעמה ונוכחה לדעת שהפרי ערב לחיך, התברר לה ש"טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". ומתוך שכנוע פנימי, חלקה מהפרי ונתנה "גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

הר"ן מבאר שעל פי חוקי הטבע, צמחי רעל המכילים סם מוות ניחנים לרוב בריח דוחה ובטעם מר, כאות אזהרה לאדם. כשהתקרבה חוה לעץ, עלה באפה ריח ניחוח מתוק וערב. מכך הסיקה בהגיונה: שאילו היה הפרי ממית, לא היה ריחו כה משובח. מתוך חוש הריח השתכנעה ש"טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". טעותה היתה שהעדיפה את מסקנת חושיה והגיונה האנושי על פני הציווי האלוקי המפורש.