גליון תורתך שאלתי לפרשת אמור

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (כא, א)

מדוע כפלה התורה לשונה וכתבה "אֱמֹר… וְאָמַרְתָּ"?

פנים יפות: חז"ל אומרים (בעירובין דף נד ע"ב): "כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו… נמצאו ביד אהרן ארבעה… נמצא ביד הכל ארבעה".

אולם כאן הדיבור היה רק לאהרן ולבניו, (ואם לא היה כופל, היה שומע כל אחד רק פעמיים). לכן הוצרך להכפיל את האמירה לאהרן ואח"כ לבניו, כדי שיהיה ביד כל אחד ואחד ארבע פעמים.

 

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו (כא, ב)

מדוע התורה הקדימה את האם לאב ("לאמו ולאביו"), בעוד שבמקומות אחרים (כמו בעשרת הדיברות) האב מופיע קודם?

אבן עזרא: על פי רוב הזכר חי יותר מהנקבה. נשים נטו למות בגיל צעיר יותר מגברים באותה תקופה. מקרה של כהן שצריך להיטמא לאמו שמתה, מצוי ושכיח יותר מהצורך להיטמא לאביו, ועל כן הקדימה התורה את המקרה המצוי יותר, של פטירת האם תחילה.

 

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ (כג, כב)

מדוע הפסוק פותח בלשון רבים 'ובקצרכם' ומסיים בלשון יחיד 'לא תכלה בקוצרך'?

החיד"א: במשנה בפאה כתוב שאם קצר חצי מהשדה ומכר את חציה, הלוקח נותן פאה לכל. התורה כתבה 'ובקוצרכם' בלשון רבים ללמדנו שגם אם כל אחד קצר רק חצי מהשדה, זה שגמר את הקצירה חייב לתת פאה. 'ובקוצרכם' – היינו ע״י שניים, 'לא תכלה' – היינו היחיד משאיר פאה.

 

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ (כג, כב)

מדוע כתבה התורה בפרק כ"ג, ברצף המועדים שבין שבועות לראש השנה את הפסוק שעוסק במצוות לקט ופאה?

שפת אמת: בחג זה חל יום לידתו ופטירתו של דוד המלך. והרי כל הופעתו של דוד בעולם, וממילא כל הופעת המלכות והמשיח, התאפשרה בזכות רות המואביה, שבאה ללקט בשדה בועז מכוח אותן מצוות של לקט ופאה. התורה סומכת את המצווה לשבועות ללמדנו שגם פעולה שנראית שולית, כמו זו של עני המלקט שיבולים, עשויה להיות הזרע שממנו תצמח מלכות ישראל לנצח.

משך חכמה: בימות הקיץ (הקציר) גם יהודי וגם גוי עובדים בשדה. בראש השנה הקב"ה דן את האדם "באשר הוא שם". הגוי מסיים את הקציר ואוסף הכל לעצמו. היהודי בזמן הקציר, נותן חיים לעניים (לקט ופאה) גם לכאלו שאינו מכיר. לכן, כשהוא בא לדין בראש השנה, הקב"ה נוהג איתו "מידה כנגד מידה": כפי שאתה נתת חיים לאחרים בלי לבדוק אם הם ראויים, כך אני אתן לך חיים גם אם אינך ראוי לגמרי.

 

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה (כג, כז)

מדוע כתבה התורה את המילה 'אַךְ'? לכאורה מיותרת.

שער יוסף: חז"ל במסכת פסחים דייקו מהמילה 'אך' שכתובה בפסוק 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', שהמילה ׳אך׳ באה לחלק, שחצי יום י"ד בניסן מותר בחמץ וחצי יום אסור.

גם כאן ניתן לומר שבמילה 'אך' באה לחלק, כשמשה רבינו ירד עם הלוחות השניות באמצע היום. רק מהרגע שירד משה הצטווינו לצום, לפני כן עדיין לא היה ציווי לצום. אם כך, ביאור המילים 'אך בעשור לחודש' הכוונה היא שחצי מיום העשירי יש להתענות, משום שבחצי הראשון עדיין משה היה בשמים. הפסוק ממשיך ואומר שכך נהג הכל באותה השנה, אבל 'לדורותיכם', דהיינו בשאר השנים 'מערב עד ערב תשבתו', דהיינו יום כיפור ינהג 24 שעות.

 

מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר (כד, ג)

בפסוק זה משמע שעבודה זו מוטלת רק על אהרן, ואילו בפרשת תצוה (שמות כז, כא) כתוב שיעשה זאת עם בניו "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו", מדוע שינוי הלשון?

בעל הטורים: בפרשת תצוה כתוב: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (שמות כז, כא), שיעשה זאת אהרון עם בניו. שינוי הלשון משקף שינוי במציאות לאחר חטא נדב ואביהו. לאחר שמתו שני בני אהרון, לא הניח אהרן לשני בניו הנותרים להכנס לבדם, אלא היה נכנס עמהם. מתוך דאגה לשלומם, כמו גם בקרה שהעבודה תיעשה כראוי, אהרן נכח שם תמיד, ודאג שהעבודה תיעשה כסדרה.

למרות זאת, בהקטרת הקטורת היה עליו לצאת, שהרי כתוב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש". בעת שמקטיר הכהן את הקטורת על מזבח הזהב, אסור לאף אדם אחר להימצא בהיכל, ועל כן בשלב ההקטרה היה אהרון יוצא.

 

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (כג, טז)

מדוע אנו סופרים 49 ימי ספירת העומר, ולא 50 יום?

הדר זקנים: חז"ל מסבירים שהמספר 50 הוא "לאו דווקא" במובן של מנין הימים שצריך לספור בפועל. הספירה נעשית במשך 49 ימים והיום ה-50 הוא יום החג (שבועות) עצמו. התורה נוקטת במספר עגול כדי לציין את התקופה השלמה או את היעד שאליו מגיעים, אך המצווה הפעילה ("תספור") מתייחסת ל-49 ימים בלבד.

 

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (כא, א)

למדנו במשנה: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

יש לכך רמז בפסוק, במילה אֱמֹר, ר"ת: א – אוהב שלום, אוהב את הבריות. מ – מקרבן לתורה, ר – רודף שלום. כוונת משה שיאמר לכהנים, בני אהרן שיתנהגו כמידת אביהם.