גליון תורתך שאלתי לפרשת אמור תשפ"ה

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד… וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (כב, כז)

מדוע התורה כתבה שרק מ-3 בעלי חיים אלו יביאו קרבן?

ר' חיים פלטיאל: שור נרדף מפני ארי, כשב מפני הזאב, ועז נרדפת מפני הנמר. התורה אמרה שיקריבו קרבן מבעלי החיים הנרדפים ולא מהרודפים, כפי שכתוב 'והאלהים יבקש [את] נרדף'.

 

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד… (כב, כז)

מדוע השור נכתב ראשון מבין בעלי החיים?

הדר זקנים: משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע. בדק המלך ולא מצא בה מאומה, שום גנאח לא דבק בה. כדי להוכיח את חפותה עשה המלך סעודה גדולה והושיב אותה בראש הקרואים, לפרסם לכולם שהכל שקר.

כך עשה הקב"ה, לאחר שאומות העולם הלעיזו על עם ישראל על מעשה העגל. בדק הקב"ה שאת העגל עשו רק הערב רב, כפי שכתוב 'כי שחת עמך', ולא 'עמי'. לפיכך השור מוצב בראש הקרבנות, לפרסם זאת.

 

מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ (כג, ב)

מדוע נכתבה פרשת המועדים לאחר הקרבנות?

ספורנו: "אחר שדבר בענין הקרבנות ומקריביהם שהכונה בהם השרות השכינה בישראל… דבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים ולעסוק בכולם בתורה ועסקי קדש, כאמרו 'ששת ימים תעבוד… ויום השביעי שבת לה' אלהיך', שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלהיך ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד כמו שהוא הענין בשאר המועדים".

 

שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (כג, ג)

מה כוונת התורה במילים 'בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם', וכי נעלה על דעתנו, שאין צריך לשמור שבת בכל מקום?

ה'כתב סופר': כידוע כל העמים בחרו להם יום אחד למנוחה. אפילו במצרים מצינו במדרש שמשה רבינו פעל אצל פרעה שישבתו יום אחד כדי שיהיה להם כח לעבוד כל ימי השבוע.

איך נדע אם בשמירת השבת מתכוון כדי לנוח יום אחד או שכוונתו לקיים מצוות ה'?

באם נראה שאדם המתגורר בין האומות, ששם נקבע למנוחה יום אחר בשבוע, ולמרות זאת מוסיף לשבות גם ביום השבת, הרי בכך מוכיח הוא שכוונתו במנוחתו לקיים את מצוות בוראו, שהרי לצורך מנוחת הגוף כבר שובת הוא ביום אחר.

כוונת התורה במילים "שבת היא לה'…", שיש לקיים את השבת משום שהיא מצוות ה'. היכן זה ניכר? באם תשמרו שבת "בכל מושבותיכם" גם בין האומות.

 

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ (כג, ג)

תרגום אונקלוס: וביומא שביעאה שבא שבתא מערע קדיש".

כתב הרמב"ן: "ואונקלוס עשאן מלשון 'אשר יקרא אתכם באחרית הימים' (בראשית מט, א), לשון מאורע".

מה ביאור הדברים?

ביאר רבנו ירוחם ממיר שהתרגום בא ללמדנו שיום השבת לא יהיה אצלנו כענין רגיל וכדבר שבשיגרה. אלא יעשנו כ'מאורע' יחיד ומיוחד במינו, מאורע נדיר, מאורע קדוש, יום מופרש ומובדל משאר ימים שלא ככל יום.

הרמב"ן מביא בשם הספרי: "ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים, אלא תעשה להם מקרא של קודש לשנותם במאכל ובמשתה מחול לקדש".

 

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה' (כג, ה)

מדוע בפסוק זה מכונה החג בשם 'פסח', בניגוד לשאר המקורות שנקרא 'חג המצות'?

חזקוני: ערב יום טוב הראשון והלילה נקראים בשם 'פסח', משום שעסוקים בקרבן שנקרא 'פסח', בניגוד לשאר ימות החג, החל מהלילה הראשון ואילך, שנקרא 'חג המצות'.

 

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם (כג, יא)

ביאר האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן בדרך רמז: הכהן המניף רומז לצדיק, שתפקידו תמיד לרומם ולהניף את בני ישראל ולקרבם, "לִפְנֵי ה'".

כל זה בתנאי אחד: שיהיה "לרצונכם", הצדיק יוכל לרומם אתכם בהתאם למידת הרצון שיש בכם.

 

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה… וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה (כג, טו-טז)

מדוע מתחילים לספור רק במוצאי יו"ט, מתאים היה יותר שנתחיל לספור ספירת העומר בליל הסדר עצמו?

מבאר הרמ"ק ב'פרדס רימונים', כשהתבקשו לעשות ברית מילה בליל פסח במצרים, סירבו בני ישראל. רק כשהריחו את ריח פסחו של משה והתאוו לאכול ממנו, הסכימו לעשות ברית מילה כדי שיוכלו לאכול מן הפסח.

נמצא לפי זה, שכשהעריב ליל ט"ו בניסן – עד חצות הלילה, היו בני ישראל שקועים עדיין במ"ט שערי טומאה ועדיין היו עבדי פרעה.

רק כשערכו ברית מילה, יכלו להיקרא עבדי ה'. אולם החמה כבר שקעה ואין זה "תמימות".

מסיבה זו הצטווינו "ממחרת השבת… תספרו חמישים יום", רק ממוצאי הפסח ניתן למנות יממות שלמות בטהרה, עד היום החמישים. ואז "והקרבתם מנחה חדשה לה'".

 

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (כג, מד)

פרשת המועדות פותחת במילים "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כג, ב) ומסיימת במילים "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כג, מד).

מדוע פרשת המועדות נכתבה בלשון 'דיבור', שהוא לשון קשה?

חלב ודבש: בפרשת יתרו כתוב: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", וביאר רש"י: 'לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה, ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקים, פרט לזכרים דברים הקשים כגידים'.

עיקר מצוות המועדים הם 'מצוות עשה שהזמן גרמא', שנשים פטורות מהן, כגון: סוכה, לולב, שופר וכד'. את פרשת המועדות אמר משה (בלשון דיבור) רק לגברים, ואליהם יש לדבר בלשון קשה.