גליון תורתך שאלתי לפרשיות מטו"מ תשפ"ו

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (ל, ב) 

מדוע פרשת נדרים נאמרה לראשי המטות?

חתם סופר: עפ"י רוב ראשי המטות, העסקנים והמנהיגים נודרים ומבטיחים, ולא תמיד מקיימים. הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הוזהרו: "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

 

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (לא, ב)

מה מהותה של נקמה זו?

רש"ר הירש: 2 שרשים קרובים: 'נקם', 'קום'. נקמה מקימה את האישיות שהושפלה. הנוקם מזדהה עם הדבר שמבקש להקימו. התורה לא כתבה 'נקם מ…', אלא 'נקם מאת'. מטרת הנקמה אינה להכניע את האויב ולגמול לו, אלא להקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותם מבחינה רוחנית ומוסרית.

 

וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ… וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (לא, ח) 

מדוע התורה מספרת איך נהרג בלעם?

רש"י: בלעם ידע שישראל מנצחים את אויביהם רק ע"י כח התפילה. הוא ידע שכוחם בפיהם, ורצה לתפוס את אומנותם של ישראל, ולקללם בפיו. התורה מלמדת שבתגובה, באו ישראל והחליפו אומנותם באומנות האומות – החרב, שנאמר "ועל חרבך תחיה" והרגוהו.

חפץ חיים: באומנות הפה ניתן ליצור עולמות גשמיים ורוחניים. ולכן על כל אחד להיזהר, שלא לקלקל את כלי אומנותו, את פיו ולשונו בדברים אסורים, בהשמעת לשון הרע ורכילות, אלא לנצל "כלים" אלה לקיום מצוות ולהגות בתורה.

 

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה (לא, יד) 

מאחר ופנחס נשלח בראש הצבא, מדוע משה קצף על פקודי החיל, ולא על פנחס?

הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שמשה רבנו פעל כאן מתוך רגישות לכבודו של פינחס, ומשווה לאירוע אחר שבו כעס משה. ביום השמיני למילואים, מיד לאחר מות נדב ואביהוא, גילה משה ששעיר החטאת נשרף במקום להיאכל. את כעסו, שההלכה לא קוימה כראוי, לא הפנה ישירות לאהרון הכהן, על אף שהיה ראש המשפחה, אלא לבניו שנותרו, אלעזר ואיתמר. משה עשה זאת מפני כבודו של אהרן הכהן הגדול, כדי שלא לביישו ברבים. באותו אופן נהג משה גם כאן, לאחר מלחמת מדין. הוא לא הפנה את כעסו כלפי פינחס, אלא העביר את הביקורת והתוכחה לשרים הזוטרים יותר, שהיו תחתיו.

גם כשיש ביקורת מוצדקת, נזיפה פומבית באישיות רוחנית או ציבורית בכירה (כאהרן או פינחס) עלולה לערער את מעמדם ואת אמון הציבור בהנהגתם. מסיבה זו הביקורת מופנית כלפי דרגים נמוכים יותר.

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד (לב, א)

מדוע התורה מדגישה שהיה להם מקנה רב? כיצד נוצר הפער הכלכלי בינם לשאר השבטים?

אור החיים: הקדמת התורה שהיה להם מקנה רב נועדה "להצדיק" את טענתם שתישמע לאחר מכן. התורה מאשרת שהמניע שלהם אינו פחד, אלא צורך כלכלי ומעשי, שכן היתה להם כמות גדולה מאד של צאן ובקר, והשטח שכבשו מסיחון ומעוג התאים לגידול מקנה.

אנשי הצבא של שבטי ראובן וגד היו לוחמים נועזים ומצטיינים במיוחד. חוקי חלוקת השלל באותה תקופה קבעו שהלוחמים שהשתתפו בקרב והצטיינו בו, זכו לחלקים גדולים יותר מהביזה והשלל. לוחמי ראובן וגד, שהיו "חוד החנית" של הצבא בזזו שלל רב של בהמות ומקנה מסיחון ועוג ומדין, וכך צברו עושר כלכלי במקנה, שעלה עשרות מונים על זה של שאר השבטים.

 

אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (לה, יד)

מדוע הוקצו מספר שווה וזהה של ערי מקלט לעבר הירדן ולארץ כנען?

שיטת רש"י נשענת על דברי חז"ל (מכות ט' ע"ב) ומתמקדת באופי האוכלוסיה וברמת הפשיעה בעבר הירדן. ריבוי הרציחות במזיד שם משפיעה גם על הרציחות בשגגה (זלזול בחיי אדם, חוסר זהירות). ועל כן נדרשה נגישות יתר של ערי מקלט, להציל את הרוצחים בשגגה מנקמת דם.

לעומתו, הרמב"ן מבאר שנחלת 2.5 השבטים בעבר הירדן השתרעה על פני שטח עצום, מנחל ארנון בדרום ועד החרמון בצפון. לעומת זאת, ארץ כנען היתה אמנם צפופה יותר, אך שטחה היה קטן ומרוכז בהרבה. אם המרחק בין עיר לעיר בעבר הירדן היה גדול מדי, הרוצח לא היה מספיק להגיע אליהן בזמן. כדי לאפשר לרוצח בשגגה לברוח ולהגיע לחוף מבטחים לפני שגואל הדם ישיג אותו, קבעו 3 ערי מקלט בעבר הירדן.

 

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (לה, כה)

מדוע הרוצח יושב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול?

תולדות יצחק: הכהן הגדול מייצג את הקדושה בעם ישראל. עבודתו בבית המקדש נועדה להשכין את השכינה בקרב העם, וכך להביא להם שפע, ברכה ואריכות ימים.

פעולתו של הרוצח, הגם שנעשתה בשגגה, קיצרה את חייו של אדם אחר. שפיכות הדמים מטמאת את הארץ ומסלקת את השכינה מישראל ("ולא תטמא את הארץ… אשר אני שוכן בתוכה"). הוא לא ראוי להימצא במרחב הרוחני שבו פועל הכהן הגדול, שמביא חיים והשראת שכינה. לכן, כל עוד הכהן הגדול חי ומשרת בקודש, הרוצח מורחק לעיר המקלט ואינו יכול להסתובב חופשי בארץ.

הסבר נוסף, מבוסס על חז"ל (מכות יא ע"א), ונוגע באחריות הקהילתית והרוחנית של ההנהגה. הכהן הגדול הוא המנהיג הרוחני של עם ישראל, ולתפילותיו יש כח והשפעה. מצופה ממנו שיתפלל יותר על הדור, שלא תצא תקלה חמורה שכזו. מות אדם (אפילו בשוגג) מעיד על "חיסרון מסוים" בהגנה הרוחנית. מות הכהן הגדול מהווה מעין "כפרה רוחנית", המאפשרת את שחרור הרוצח בשגגה לביתו.