דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כה, ב)
מדוע כתוב 'תרומתי', הרי זו תרומת בני ישראל לשם הקב"ה, ולא תרומתו של הקב"ה?
יש אדם שתורם הון עתק אך כל כספו יורד לטמיון. ולעומתו, יש שבהשקעה קטנה יכולים לזכות בזכות גדולה. על התרומה להיות לרצון לפני ה', רק אז מובטחים שהכסף משיג את מטרתו.
חז"ל אומרים 'רחמנא ליבא בעי', אדם מתפעל מכמות, ושוקל במונחים של כסף, אך הקב"ה מביט ללב. הקב"ה יודע, שרוצה לתת הרבה, אך אין לו אפשרות לתת יותר מתרומתו, הקב"ה "משלים" את ההפרש, ומסבב את הסיבות באופן שתרומתו תעשה פירות כאילו היה נותן הרבה יותר. לעומתו, יש עשיר, שאין "ליבו עמו", וגם אם יתן סכום גדול, יודע הקב"ה להחשיב את כספו לפי פנימיות ליבו ורצונו האמיתי, והפירות בהתאם…
כונת המילים 'אשר ידבנו לבו', אם נוספת לתרומה גם נדבת לב, אזי הופכת תרומת האדם לתרומתו של הקב"ה. הקב"ה "מאמץ" את התרומה מתוך נדיבות לב, ונותן לה את משקלה הנכון, ועל כך נאמר "תקחו את תרומתי".