תורתך שאלתי לפרשת כי תבוא

תורתך שאלתי כי תבוא תשפ"ה

 

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ… (כו, א)

מדוע פותחת הפרשה בלשון יחיד, במילים 'כי תבוא'?

לשון יחיד רומז על האחדות ששוררת בעם ישראל, ועל כך נאמר בסוף הפסוק: "וירשתה וישבת בה", כתוצאה מאחדות זו הם יכבשו את אויביהם בנקל, עד שנדמה כאילו הארץ באה אליהם ב"ירושה" מאבותיהם בלא שום טרחה.

אבל כשהציבור מפולגים ביניהם למחנות מחנות, איננו זוכים לסייעתא דשמיא, אלא צריך להתאמץ לערוך מלחמות קשות בכדי להצליח בכיבוש הארץ.

 

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה (כו, ב)

מדוע כתבה התורה 'פְּרִי הָאֲדָמָה', הרי רוב שבעת המינים הם 'פרי העץ', ולא 'פרי האדמה'?

פרדס יוסף: כשמניח החקלאי את הגמי (החוט האדום שמשמש סימן) על הפירות, (כדברי חז"ל, במסכת ביכורים פרק ג') הפרי עדיין בוסר, וברכתו באותו זמן 'בורא פרי האדמה'.

 

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ… וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי… (כו, ג-ה)

על המילים 'ואמרת אליו' בפסוק ג' כותב רש"י: "שאינך כפוי טובה", ואילו על המילים "וענית ואמרת" בפסוק ה' אומר רש"י: "וענית ואמרת – שאינך כפוי טובה".

מהו הפשט הנכון?

האדמו"ר מגור (בית ישראל): שני הפשטים נכונים, זה משלים את זה.

כשמבקשים מהקב"ה, צועקים ומבקשים בכל פה, אולם כשבאים להודות מסתפקים באמירה רפה, בשפה רפויה ובחצי פה.

מפרשה זו אנו למדים שגם הכרת טובה צריך להיות בהרמת קול, להודות להלל ולשבח להקב"ה על כל הטובה שעשה לנו. כך גם צריך להודות לזולת, על טובה שעשה, בהרמת קול.

 

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (כו, ה)

רבי מאיר שפירא מלובלין: במצות הביכורים העלו לצד הקדושה את כל חלק הבריאה, דומם צומח חי ומְדַבֵּר. הסלים של כסף וזהב – דומם. הפירות – צומח. הגוזלות על הסלים – חי. כדי להשלים את החלק של מְדַבֵּר, היה האדם צריך לקרוא את מקרא הביכורים.

 

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים (כו, טז)

מדוע התורה הדגישה את המילים "היום הזה", מה המיוחד בכך?

רש"י ביאר: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטווית עליהם".

החפץ חיים פירש שמדרכו של יצר הרע, כשאדם רוצה להתחזק בעבודת ה', היצר הרע דואג שהוא ידחה את חובתו למחר, ומשכנע אותו שיתחיל למחרת בבוקר להשתנות. (מזכיר את הביטוי המפורסם: "ממחר דיאטה…"), בדרך זו דוחה היצר את האדם מיום ליום, וכשמגיע יום המחר שוב דוחה אותו היצר ליום המחר וכן הלאה.

כדי למגר תופעה זו ולהלחם בה, כתבה התורה "היום הזה ה' אלוקיך מצווך", להורות שבכל יום ויום יש חיוב נפרד לקיים את מצוות ה', ואין מקום לדחות את חיובו ליום המחר.

 

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ… בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה (כח, ב-ג)

מה ביאור "כל הברכות"? מדוע לא כתבה התורה 'הברכות האלו'?

מה ביאור 'ברוך אתה בעיר ובשדה'?

רבי יונתן איבשיץ: כשבירך יצחק את בניו, את יעקב בירך בברכות שלא בירך בהן את עשיו וכן להיפך (עיין בראשית כז, לט).

רש"י שם כתב שיצחק בירך את עשיו שיתן לו את איטליה של  יוון. יעקב היה בן עיר, כפי שנאמר בו 'ויעקב איש תם יושב אהלים', ואילו עשיו היה איש שדה, כפי שנאמר בו 'איש יודע ציד איש שדה'. התורה כתבה 'ובאו עליך כל הברכות האלו', כלומר גם ברכת יצחק ליעקב וגם ברתו לעשיו. לפי זה מובן ההמשך, שנכתב 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה'.

 

בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ (כח, ד)

בברכות הקדימה התורה את פרי הבטן לפרי האדמה 'טנאך ומשארתך', ואילו בקללות נכתב 'ארור טנאך ומשארתך' ורק אח"כ 'ארור פרי בטנך'. מדוע שינוי הלשון?

ר"י אסאד: חז"ל אומרים שאין הקב"ה פוגע בנפש תחילה. לפי זה מובן שדבר ראשון נותנים לנפשות. ולכן בברכות הקדים נפשות תחילה. לעומת זאת בקללות לא נותן קודם לנפשות, אלא לפירות. ולכן בברכות הקדים את הנפשות ואילו בקללות הקדים את הפירות.

 

בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (כח, ו)

מדרש תנחומא: "ברוך אתה בבואך" – על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. "וברוך אתה בצאתך" – מבתי כנסיות ומבתי מדרשות".

מדוע כפל הלשון? מדוע שהברכה תחול גם בכניסה לבית המדרש וגם ביציאה ממנו?

יש שבאים לבית הכנסת ומתפללים מן השפה ולחוץ, אך ליבם וראשם אינם מונחים בתפילה. במשך כל התפילה הם חושבים על עסקיהם ועניניהם. אדם זה, כשמסיים את תפילתו ויוצא, בעצם הוא לא יוצא מבית הכנסת, אלא מבית עסקיו, שהרי כל מחשבותיו היו בעסקיו.

כוונת המדרש: "ברוך אתה בבואך" – לבתי כנסיות ובתי מדרשות, הברכה שתחול עליך בבואך להתפלל שם תהיה רק בתנאי שתהיה אתה גם "ברוך אתה בצאתך" מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ולא שתהיה היציאה מבתי עסקיך ועניניך.

 

וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ (כח, יא)

מה ביאור הברכה 'וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ'?

חתם סופר: גם אדם שכבר השלים את תפקידו בעולם הזה, והגיע זמנו לעלות לעולם העליון, אולם אם יש לו בנים שמוטל עליו לחנכם לתורה וליהדות, אזי בזכותם יאריכו ימיו, כדי שיוכל לחנכם לתורה. לפיכך כתבה תורה "וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה" – יאריך ימיך בעולם הזה, "בִּפְרִי בִטְנְךָ" – בזכות הבנים, כדי שיוכל לחנכם לתורה.

 

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה (דברים כח, מז)

אברך שפרנסתו היתה דחוקה מאד, הגיע אל כ"ק האדמו"ר בעל לב שמחה מגור זצ"ל, והתלונן על פרנסתו הקשה עליו, ושהוא אינו מסוגל להתמודד עם דקדוקי העניות המעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו. אמר לו הרבי: 'תהיה בשמחה ובזכות זה תזכה לפרנסה!' אך האברך המדוכדך שאל: 'כיצד אפשר להיות בשמחה במצב קשה כמוני?'. ענה לו הרבי: 'אמנם לא קל להיות בשמחה, אבל מה לא עושים בשביל פרנסה?..'

מקל ההודאה

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ (דברים כו, ג) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו – שֶׁאֵינְךָ כְפוּי טוֹבָה (רש"י).

 

רבה של ירושלים, הגה"צ רבי שלום משאש זצ"ל, הוזמן פעם לעת זקנותו למסור שיעור באחד מכוללי האברכים שבירושלים. משסיים את שיעורו ירד עם מקלו במדרגות בית המדרש, כאשר לפתע נשמט המקל מידו, והמקל התגלגל עד לסוף המדרגות. האברכים שליוו אותו מיהרו לרדת את המדרגות על מנת להשיב את המקל לרב, אך הוא הרגיעם ואמר: 'אין לי כלל צורך במקל'. ואכן ירד הרב בכוחות עצמו את המדרגות ללא המקל.

שאלוהו האברכים המופתעים: ילמדנו רבינו, אם כן מקל למה לכם?' השיב להם הרב: לפני כעשר שנים עברתי ניתוח מסובך מאד, שהסיכויים להצלחתו היו מעטים, אולם בחסדי ה' הניתוח הצליח מעל ומעבר למצופה, וגם השיקום היה מהיר, ולאחר מספר חודשים בהם נאלצתי ללכת עם מקל, חזרתי לגמרי לאיתני. כדי להודות לה' שנתן לי מחדש את חיי במתנה, החלטתי ללכת באופן קבוע עם מקל, כדי שאזכור כל ימי חיי את חסדי ה', להכיר לו טובה תמיד!'

 

כח טו. ובאו עליך כל הקללות האלה והישיגוך. הנה

בפרשת הקללות שבויקרא נאמרו מט קללות ואילו כאן

נאמרו צח קללות, וטעם הדבר הוא כי הקללות

שבויקרא נאמרו עוד קודם הערבות שקיבלו עליהם

ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל. אולם הקללות

שכאן נאמרו לאחר הערבות, ע"כ הוכפל מספרן כנגד

עוונו ועוון חברו. כלי יקר.