תורתך שאלתי לפרשת במדבר

בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים… (א, מב)

מדוע רק בנפתלי כתוב 'בני', בניגוד לשאר השבטים, שבהם כתוב 'לבני'?

הנצי"ב מוולוז'ין: מנין בני ישראל התבצע באמצעות פתקים. בתחילה כתבו את שמות כל בני ישראל, על 550,603 פתקאות, ואת כולן שמו בקופסה גדולה ומנו את מספרן. לאחר מכן, רצו לדעת כמה מונה כל שבט, ולצורך כך כל נשיא לקח את הקופסא הגדולה וברר את הפתקים של שבטו. מכל רבבות הפתקים, הוציא כל נשיא את של שבטו. מובן שזה לא היה פשוט, שכן היה צורך לחפש את השמות השייכים לשבטו, ולאחר שברר אותם, הכניס את הפתקים לתיבה המיוחדת של שבטו. עבודת כל אחד מהנשיאים היתה ספירת הפתקים, כדי לדעת כמה מונה שבטו.

נשיא נפתלי, שהיה האחרון, לא צריך היה לספור את הפתקים, משום שכל הפתקים שנשארו לאחר שכל הנשיאים בררו, היו של שבטו. לפיכך כתוב "בני נפתלי" ולא "לבני נפתלי".

 

וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם… אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד… בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (א, מז-מט)

התורה מדגישה שוב ושוב שהלוים נמנו במנין בפני עצמם.

גם בהמשך כותבת התורה (ב, לג): "והלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר צוה ד' את משה". מדוע חוזרת על כך התורה כמה פעמים?

בפרט שהלויים נמנו מבן חודש ומעלה ואילו בנ"י נמנו מבן 30 שנה ומעלה?

רבי חיים שמואלביץ: התורה מדגישה זאת שוב ושוב משום שצפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנים מבן 20 שנה ומעלה שימותו במדבר, והדגיש שאלו לא יהיו בכללם (רש"י).

הנהגת הקב"ה שכשנגזרת גזירה על הכלל היא חלה על כל מי שנמנה בכלל זה, כולל יחידים שלא ראויים לגזירה זו. משה הצטווה למנות את הלויים בנפרד, והדגיש זאת כדי שיוברר בבירור שהם לא חטאו ולכן אינם נמנים בכלל, אלא בנפרד וממילא לא ייענשו עמהם.

 

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי (ג, א)

רש"י: ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו 'תולדות משה' לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

מאמרי חז"ל רבים נאמרו אודות מי שמלמד את בן חבירו תורה:

• "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין יט ע"ב).
• "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו" (סנהדרין צט ע"ב).

מה ההבדל בין 'כאילו עשאו' ל'כאילו ילדו'?

רבי אליהו ברוך פינקל: 'עשייה' היא יצירה של דבר, כאומן שיוצר כלי. כשהוא מסיים לייצר את הכלי, הוא כבר אינו קשור לכלי, מכאן ואילך הכלי יעשה את דרכו לשמש את מי שיקנה אותו.

לעומת זאת 'לידה', אב המוליד את בנו, הקשר ביניהם הוא קשר דם טבעי, שלעולם לא יתנתק. לנצח נצחים הם יהיו קשורים ומחוברים, ולעולם ידאג האב לשלום בנו.

שני סוגי מלמדים נאמרו כאן. האחד, מלמד שהוא כאומן, הוא אמנם יוצר ממנו 'כלי מפואר', אך יחד עם זאת כאשר ה"כלי", התלמיד, עומד על דעתו ונושא את עצמו, הוא מתנתק ממנו, כמו אומן

שמתנתק מהכלי שיצר.

מאידך, יש מלמד שהוא כאב מולידו. הוא לעולם לא יתנתק מתלמידו, תמיד ידאג לו וישים את עינו עליו, וגם כשלכאורה התלמיד כבר אינו זקוק לו, הוא לא ינתק את קשריו עמו, יתפלל לשגשוגו וישמח בהצלחתו.

 

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' (ג, ד)

מדוע נאמר "לפני ה'" פעמיים?

שלל דוד: 'וימת… לפני ה" מלמד על עצם המיתה לפני ה', ו'בהקריבם… לפני ה" מלמד שמתו במקום שבו הקריבו את האש הזרה.

 

וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' (ג, ד)

מדוע כתבה התורה 'בהקריבם אש זרה', הרי כבר נתפרש הדבר בפרשת שמיני?

ספורנו: התורה מדגישה שזו לבד היתה סיבת מיתתם, ולא מחמת פגם אחר שהיה בהם.

אלשיך: התורה באה לשלול מחשבה שמיתתם מלמדת על פגם בייחוסם או במעלתם. לכן נאמר שמתו רק מחמת הקרבת האש הזרה, ואילו מצד עצמם היו גדולים וראויים לכהונה.

 

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי ה' לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף (ג, לט)

מדוע שבט לוי היה הקטן מכל השבטים, ומספר אנשיו היה הנמוך ביותר מכל השבטים?

רמב"ן: אם שבט לוי היו מרובים במספר, היה נראה שכביכול הקב"ה בחר בהם משום הריבוי במספר. במספרם המועט יחסית הדגיש הקב"ה שלא מעוניין בכמות, אלא באיכות, ובחר בהם משום מעלתם שמסרו נפשם בעגל.

העמק דבר: בני שבט לוי קיבלו עליהם במצרים עול תורה ומצוות כמו האבות, ונהגו כ"מרכבה לשכינה". הם היו פרושים ומובדלים לעבודת ה'.

אור החיים: בעקבות גזירת 'הבן הילוד' ולאחר שעמרם עזב את אשתו, נהגו בני שבט לוי במיעוט פריה ורביה, משום שהיה להם קשה לראות את השלכת התינוקים ליאור.

וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (ד, יט)

מדוע כפל הלשון, 'וחיו ולא ימותו'? די לומר 'וחיו' או 'ולא ימותו'?

אור החיים: כתובים כאן שני דברים, נוסף לכך שאם יזהר כל אחד לעשות תפקידו כראוי ואז לא ימותו, גם עצם ההתעסקות בארון התורה תביא להם ברכה לחיים, ואריכות ימים. ובלשון קודשו: 'כי בהתעסקם בארון שבו התורה, שהוא מקור החיים, יאריכו ימים'.

 

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת… כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה" (ד, ב-ג)

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן… כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה (ד, כב-כג)

בני 'גרשון ומררי' נשאו את הקרשים והאדנים בעגלות, בני 'קהת' נשאו בכתף את הארון וכלי המקדש, ואנו מוצאים שינוי לשון, שאצל 'משא בני קהת' כתוב "נשא את ראש בני קהת, כל הבא לצבא לעשות מלאכה באהל מועד", ועל 'משא בני גרשון ומררי' כתוב "נשא את ראש בני גרשון, כל הבא לצבא לעבוד עבודה באהל מועד".

מדוע משא בני קהת נקרא 'מלאכה' ואילו משא בני גרשון ומררי 'עבודה'?

אור החיים: בני קהת שהיו נושאים את הארון לא היתה להם 'עבודה' בזה, כי אמרו חז"ל ש'הארון היה נושא את נושאיו', ולא הרגישו כלל כובד בנשיאתו, ולכן התורה מכנה את משא בני קהת 'מלאכה', אבל בני גרשון ומררי שנשאו את הקרשים ושאר הדברים, היתה להם עבודת משא טבעית, ולכן כתוב 'עבודה'.