תוכחה "עדינה" לבני ישראל
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם…" (יא, ה)
מדוע הפסוק פותח במילה "זכרנו" (בלשון עבר) וממשיך בלשון עתיד "אשר נאכל"? מדוע לא כתוב "אשר אכלנו"?
עם ישראל במדבר התכוונו להקניט את משה רבינו בדברים אלו ולומר: אנחנו מוכרחים לשוב למצרים ולאכול שם את הדגה, כי אין תקוה שיימצא לנו בשר במדבר.
אך הם התביישו לומר בפירוש 'נשובה מצרימה', כפי שאמרו בשאר תלונות 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', ולכן במקום לומר "אכלנו" בלשון עבר, אמרו "נאכל" בלשון עתיד, כביכול היה ברור להם שישובו למצרים ויאכלו שם הדגה.
מסיבה זו משה רבינו הבליע את התוכחה בנעימה באומרו: "כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים" (להלן פסוק יח) פירוש, טוב לנו שנרד עתה למצרים ונאכל בשר.
(בן איש חי)
