אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (טו, א)
"ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" (מסכת מגילה דף י)
בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד מרגעי ההיסטוריה הגדולים של עם ישראל, שעומדים על שפת הים, ומודים על הנס הגדול, שאירע רק פעם אחת בהיסטוריה, נס של קריעת ים סוף לשנים ומעבר עם ישראל בתווך.
עם ישראל הודה על הנס הגדול, בעוד למלאכים לא ניתנה רשות לומר שירה.
מדוע רק בני ישראל יכלו לשיר, ואילו המלאכים לא הורשו בכך?
בני ישראל לא אמרו שירה כהבעת שמחה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם, שיצאו משעבוד לגאולה, כמו שנאמר "ויהי לי לישועה", אולם למלאכים, שלא השתעבדו במצרים, לא היתה סיבה להודות ולזמר. שירתם היתה מתפרשת כשמחה לאידם של המצרים, וזאת מנע מהם הקב"ה.
לומדים אנו שחמור מאד לשמוח בצרת הזולת
