וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה (יט, ג)
מדוע פירטה ופירשה כאן התורה את שמות בניה?
תולדות יצחק: היה מנהג אז שכשאיש נושא אשה מאומה אחרת, הבעל קורא שם לבן הראשון ומנהיג אותו בהתאם לדתו ומנהג אומתו, והאשה עושה כך עם הבן השני. משה הסביר כמתנצל, מדוע לא מל את בנו, על אף שהיה אמור להנהיג אותו בהתאם לאומתו, ואמר 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה', שלא היתה לו יכולת למול אותו.
אור החיים: להדגיש שהטעם שנתן לשם גרשם, 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה', זו הסיבה הנכונה לשמו, ולא שיאמרו שקרא כך משום שיתרו גירשו.
רש"ר הירש: ללמדנו שמראש לא העלים משה מעיני חותנו את עברו ויחסו לאחיו בנ"י המשועבדים במצרים. השמות מגלים את עברו ויחסו.
שיר מעון: דרכו של אדם לחבב את בנו שנקרא ע"ש אביו, וכ"ש אם נקרא על שם נס שנעשה לו, או שניצל מצרה וממוות על ידו. יתרו סבר שכך יקרבם משה יותר, ולכן הביא את שני בניו והזכיר את שמותיהם.
מלבי"ם: ללמדנו שמשה אהב את בניו, וציין בשמותיהם את כל קורותיו. השם גרשום מעיד שהיה גר, שבעת לידתו התחבא מפני פרעה.