עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת תצווה תשפ"ו

מדוע הציווי מופנה למשה באופן כה אישי?

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (כז, כ)

התורה פותחת את הפרשה במילים 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד' (כז, כ), ולא בביטוי הרגיל 'צו את בני ישראל'. מה משמעות הדגשת הפניה למשה רבינו, במילה "ואתה"?

• פסיקתא זוטרתא: "הפקיד את משה רבינו פקיד עליהם, 'אתה' ולא איש זולתך".
• הרשב"ם מבחין בין שני סוגי ציוויים בתורה:

1. ציווי "לפי שעה": בניית המשכן היתה אירוע חד פעמי. כשהמשכן עמד, הציווי "ויקחו לי תרומה" הסתיים. על פעולה כזו התורה משתמשת בלשון "דיבור" או "אמירה".
2. ציווי "לדורות": הדלקת נר תמיד היא מצווה שאינה תלויה רק בזמן הקמת המשכן, אלא היא חובה קבועה בכל יום ובכל שנה. על פעולה נצחית כזו התורה משתמשת בלשון "צוואה".

• אבן עזרא: "טעם 'תְּצַוֶּה', מצוה על הציבור לתת תמיד שמן זית, וכן 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי'".
• רמב"ן: ברוב ציוויי המשכן כתוב 'וְעָשִׂיתָ', שמשמעותו שאחרים יעשו. בשונה, בפסוק זה הורה הקב"ה בציווי למשה 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', שמובנו: 'וְאַתָּה' בעצמך 'תְּצַוֶּה' אותם 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר'. השמן לא נוצר במדבר, אלא הובא ממצרים, ומשה היה צריך לבדוק אותו בעצמו ("ויקחו אליך") כדי לוודא שהוא אכן "זך וכתית".
• אלשיך: משה חשש שאין לו חלק במשכן, והקב"ה אומר לו: "ואתה", הכל תלוי בך, השלמות של כולם עוברת דרך הציווי שלך.
• אור החיים: הקב"ה אמר למשה 'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', כלומר מלבד מה שציוויתיך, הוסף אתה לצוותם על זה, מעצמך. ולכן דקדק לומר 'תְּצַוֶּה', ולא תדבר, שיזרזם על כך. אילו היה אומר לו: תדבר, היה נשמע שידבר את דברי ה' בסדר הרגיל, ללא צורך בזירוז.

לימוד: "דוגמה אישית ומעורבות". חינוך אינו רק "הוראות הפעלה". מנהיג ומחנך צריכים להיות מעורבים בפרטים. "ויקחו אליך" – הבא את הדברים אליך, תבדוק את האיכות, אל תסתפק בלהאציל סמכויות. כשהילד או התלמיד רואה שהדבר חשוב למחנך באופן אישי, האיכות של ה"שמן" (העשיה) עולה.

המגבעות והמצנפת: בין כהן גדול לכהן הדיוט

וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (כח, מ)

מהם המגבעות (ומדוע נקראו כך)?

הבגדים ששימשו את הכהנים בבית המקדש לא היו בגדים רגילים, כל פרט בהם נשא משמעות. חשוב שנבאר למסובים את פרטי אחד הבגדים – את המגבעות.

• רש"י: מגבעות זו מצנפת של כהן הדיוט. של כהן גדול נקרא 'מצנפת' וקטנה מהמגבעות, כדי שיוכל להניח מקום פנוי לתפילין בין הציץ למצנפת. כהן הדיוט לובש "מגבעת", שגדולה וגבוהה יותר, בעוד הכהן הגדול לובש "מצנפת", שהיא קטנה יותר מהמגבעת.
• אבן עזרא: מקורה של המילה 'מגבעת' במילה 'גבעה'. כשם שגבעה היא מקום גבוה ובולט, כך המגבעת מסמלת רוממות וחשיבות.
• הדר זקנים: הכהן הגדול צריך להניח על ראשו גם את הציץ (טס זהב) וגם תפילין. כדי שיהיה מקום לכולם (הציץ על המצח, התפילין מעליו, והמצנפת מאחור), המצנפת חייבת להיות קטנה יותר כדי "לפנות מקום" לקדושה נוספת.
• רש"ר הירש: המצנפת היא בד ארוך שכורכים סביב הראש, בעוד המגבעת של הכהן ההדיוט היתה מתחדדת כלפי מעלה, כמו כובע שמזדקר לגובה.

 

לקחים חינוכיים

מתוך הפירושים הללו, ניתן לדלות כמה מסרים מרכזיים לשיחה עם המסובים:

• "לשאוף לגובה" – שיעור בצמיחה אישית

השם "מגבעת" מלמד על גובה (גבעה). הרש"ר הירש מוסיף שהיא היתה מחודדת כלפי מעלה. המגבעת מזכירה שעלינו להסתכל כלפי מעלה. כשם שגבעה צומחת כלפי מעלה כך גם אנו צריכים תמיד לנסות להשתפר, ולהיות "גבוהים" יותר במידות הטובות שלנו.

• ב. דיוק וסדר – "לכל דבר יש מקום"

בבית המקדש היה סדר מופלא. כל דבר היה מונח בדיוק במקומו. מלמד אותנו על הקפדה על סדר ודיוק. התורה מגדירה בדיוק היכן מונחים הציץ, התפילין והמצנפת. השער של הכהן הגדול היה צריך להיראות ביניהם.