עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת מקץ תשפ"ו

ירידת עשרת אחי יוסף למצרים

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (מב, ג)

מדוע הוסיפה התורה את המילה 'עֲשָׂרָה'?

• מדרש רבה (צא, ב): "אמר רבי בנימין: ממשמע שנאמר 'אֲחֵי יוֹסֵף', איני יודע שהם עשרה? אלא תשעה חלוקים לאחוה, ואחד 'לִשְׁבֹּר בָּר'".
• רש"י: "מה תלמוד לומר, והלא כתיב (בפסוק הבא) 'וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח'? אלא לענין האחוה היו חלוקין לעשרה, שלא היתה אהבת כולם ושנאת כולם שוה לו, אבל לענין לשבור בר, כולם לב אחד להם".
• רבינו בחיי: כדי להדגיש שהם ירדו עשרה, משום שהיה חשוב להם להתפלל עליו במנין.
• הנצי"ב מוולוז'ין: במילה 'עֲשָׂרָה' מדגישה התורה, שאחי יוסף ירדו, ללא בנימין. בשלב זה התקיים החלום הראשון של יוסף, שחלם שאלומותיהם ישתחוו לאלומתו. בנימין היה צעיר ולא היה עמהם בצאן, ועל כן גם בהתגשמות החלום הראשון הוא לא נוכח.
• רבי זלמן סורוצקין: ללמדנו שהעונש שקיבלו הגיע לכל עשרת אחי יוסף, כולל ראובן, שלא נכח והשתתף במכירתו, משום אחריותו בחלקו שעזב אותו בבור עם הנחשים, בעת שהלך לשמש את אביו, או "לשקו ותעניתו".

וְיוֹסֵף… הוּא הַמַּשְׁבִּיר – מדוע?

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: (מב, ו)

מדוע יוסף עסק בכך בעצמו?

• פסיקתא זוטרתא: "לא רצה למנות אחר על המכירה אלא הוא בעצמו, לפי שידע שעתידין היו אחיו לבא מצרימה, כדי שיכירם".
• מדרש שכל טוב: "מה תלמוד לומר 'וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט'? והלא כבר נאמר 'רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם'? אלא אותו היום הוסיף על שלטונותו, ידע שאחיו באין לשבור בר, גזר שלש גזירות בעיר: שלא יכנוס לה עבד, ושלא יכנוס אדם בשני חמורים, ושלא יכנוס שום אדם, עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו, והיה מנשה מקבל הפיתקין".
• רד"ק: יוסף לא עסק בפועל במכירה, אלא היה 'הַמַּשְׁבִּיר', מנהל המכירות, ומאשר את המכירות ואת כמויות הרכש, שמנחה את אנשיו כמה ולמי למכור.
• שפתי כהן: להראות את שפלותו וענוותנותו של יוסף, שלמרות ש'הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ', הוא לא נהג בעצמו שררה, אלא 'הוּא הַמַּשְׁבִּיר'. התורה מראה את רחמנותו, אל מול כפיות הטובה של המצרים, כפי שנאמר 'אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף'.
• ספורנו: על אף שהיה השליט, הוא בעצמו היה גם המוכר, משום שלא סמך על אנשיו. יוסף לא נתן אמון בעבדיו הואיל וההכנסות ממכירת התבואה היו גדולות, ומחשש למעילות העדיף לעסוק באופן אישי בגביית הכספים, כפי שכתוב 'וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה', ולכן לא נמכרה אף תבואה ללא אישורו וחתימתו.

מציאת הכסף שהחזיר להם יוסף

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ (מב, כז)

מדוע רק אחד ראה את כספו בהיותם בדרך, בעוד האחרים מצאו רק כשהגיעו לאביהם?

• מדרש שכל טוב: "ותימה יש בדבר, איך לוי פותח לתת מאכל לבהמתו והשאר לא פתחו? אלא מלמד שלהשאר היו שקים קטנים במספוא על המשאוי כשדרשנו, ולוי אקראי בעלמא הושם אותו שק של מספוא בפי האמתחת".
• רד"ק: יוסף הורה לשים בשק של אחד מהם את כספו בפי אמתחתו, ואילו לאחרים לשים באמצע האמתחת או בתחתיתו, כדי שלא ירגישו בכסף עד הגעתם לביתם. אם היה שם לכולם את כספם בפי האמתחת, היו כולם רואים את הכסף מיד כשהיו פותחים את שקם כדי להאכיל את חמוריהם והיו מיד שבים למצרים, בניגוד לרצון יוסף, בהערכה שבעבור כסף של אחד לא ישובו למצרים.
• רמב"ן: האחד שפתח את שקו לתת ממנו מספוא לחמורו, עשה זאת משום שחמורו היה חלש והוצרך לאכול מספוא, ואז מצא את כספו, בעוד האחרים האכילו את חמוריהם בתבן, שניתן לרכוש בדרך, שכן הוא זול יותר, ועל כן לא פתחו את שקיהם עד שהגיעו אל אביהם.
• רא"ש: לוי, שהיה 'הָאֶחָד' האכיל גם את חמורו של שמעון, שנשאר במאסר, נוסף על חמורו שלו, וכך הגיע מהר יותר משאר האחים לתחתית השק, ומצא שם את כספו.
• רבי חיים פלטיאל: לוי נשא על חמורו את המספוא לכל החמורים, ועל כן רק הוא פתח את שקו, להאכיל את החמורים של כולם. האחרים פתחו את שקיהם רק כשהגיעו לאביהם, כפי שכתוב 'וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם'.