עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת יתרו תשפ"ו

יח, ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

מדוע התורה פירטה ופירשה כאן את שמות בניה?

השאלה מתעצמת נוכח הזכרת שמות בני משה לעיל, בסוף פרשת שמות, ומדוע נדרש להזכיר אותם ואת נימוק שמותיהם בפרשתנו?

• רמב"ן: בניו של משה נולדו לפני כן, אולם התורה לא ציינה שם את הולדת אליעזר בנו הגדול. משה רצה להדגיש את החסד שעשה איתו הקב"ה, שהיה גר בארץ נכריה, ולכן קרא בשם בנו הבכור אליעזר, להודות לו על שהצילו מחרב פרעה. לאחר שהזכיר את שם בנו הגדול, כתבה התורה גם את בנו השני.
• תולדות יצחק: בתקופתם היה מנהג שכשאיש נושא אשה מאומה אחרת, הבעל קורא שם לבן הראשון ומנהיג אותו בהתאם לדתו ומנהג אומתו, והאשה עושה כך עם הבן השני. משה הסביר כמתנצל, מדוע לא מל את בנו, על אף שהיה אמור להנהיג אותו בהתאם לאומתו, ואמר 'גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה', שלא היתה לו יכולת למול אותו.
• צרור המור: ללמדנו אודות השם השני, שבשעת מילתו לא ציינה את שמו, ולכן כתוב בפסוק הבא 'וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר'. השמות היו רמז לגאולת ישראל, ולכן יתרו שידע סוד זה, ושמע שהוציא הקב"ה את בני ישראל ממצרים, אמר שזו העת להוליך אליו את אשת משה ובניו, מאחר שהם היו סימן הגאולה שהתקיימה. ועל כן אמר בהמשך 'בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה'.
• כלי יקר: משום שיתרו שלח למשה שיעשה בגין 'צִפֹּרָה' אשתו, שהיתה כמו צפור נודדת, ובעבור צער זה שסבלה ראוי לכבדה ולצאת לקראתה. וכן עבור שם בנו 'גֵּרְשֹׁם', שהיה גר בארץ נכריה. ועבור השם 'אֱלִיעֶזֶר', שדומה כאילו יצא לקראת האלוקים.
• אור החיים: ללמדנו שהטעם שנתן לקריאת שמו גרשם, 'כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה', זו הסיבה הנכונה לשמו, ולא שיאמרו שקרא לו כך משום שיתרו גירש אותו מביתו.
• רש"ר הירש: ללמדנו שמראש לא העלים משה מעיני חותנו את עברו ואת יחסו אל אחיו, בני ישראל המשועבדים במצרים. שמות הבנים מגלים את עברו ואת יחסו.
• שיר מעון: דרכו של אדם לחבב את בנו שנקרא על שם אביו, וכל שכן אם נקרא על שם נס שנעשה לו, או שניצל מצרה וממוות על ידו. יתרו סבר שכך יקרבם משה יותר, ולכן הביא את שני בניו והזכיר את שמותיהם.
• מלבי"ם: ללמדנו שמשה אהב את בניו, וציין בשמותיהם את כל קורותיו. שמו של גרשום מעיד שהיה גר, שבעת לידתו התחבא מפני פרעה.

יח, כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם

יתרו הציע למשה הצעה "מהפכנית", שגרמה שינוי רב בדרך הלימוד וההוראה. מה היה המיוחד בהצעתו? מה משמעות דבריו, ומה תרם בהצעתו?

 

• מדרש שכל טוב: "שאינן צריכין עוד לבוא לעמוד צפופין עליך, אלא יהא נידונים בשעריהם איש במקומו. 'בְשָׁלוֹם', שיהא להם נחת רוח בדבר".
• רבי יונתן בן עוזיאל: "ואוף אהרן ובנוי וכל סביא דעמא הדין על אתר בי דינהון ייתון בשלם", וגם אהרן ובניו וכל זקני העם הזה על מקום בית דיניהם יבואו בשלום.
• רשב"ם: יתרו הציע לו "הצעת ייעול", שאם יישם אותה ויתקצרו התורים וההמתנה, כל העם שניצב עליו מהבקר ועד הערב ישוב מהרה לביתו בשלום.
• אבן עזרא: כשהיו בעלי הריב ניצבים לפניו, יש מהם שלא יכלו לדבר אל משה לשפטם, ומששבו לאהליהם התחזקה המריבה ביניהם. אולם לאחר שישמע משה בעצתו, יבוא כל אחד מהם 'עַל מְקֹמוֹ', שהוא אהלו 'בְשָׁלוֹם'.
• חזקוני: 'עַל מְקֹמוֹ', ביתו ואהלו. 'יָבֹא בְשָׁלוֹם', שלא יצטרכו לבא אליך, משום ששכניהם יהיו דיינים שלהם.
• אלשיך: יתרו אמר למשה שכששופט אותם לבדו, עלולים להגיע אליו ביום אחד כמות גדולה מאד של אנשים להתדיין. משלא יספיק לדון את כולם ביום אחד, ייאלצו לשוב אליו למחרת לדין, לאחר יום נוסף של ויכוחים ומריבות. אולם אם ימונו דיינים רבים, כל אחד 'עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם', ישובו בשלום לבתיהם, לאחר סיום והכרעת הדין.
• רש"ר הירש: לא כתוב 'אל מקומו', אלא 'עַל מְקֹמוֹ'. כלומר לא שהעם בא למקומו ולביתו בשלום, אלא שכל אחד ואחד הוצג 'עַל מְקֹמוֹ' ומעמדו הראוי לו. זו עיקר עבודתו של השופט, להראות לכל אחד את המעמד הראוי לו ולהביאו להכרה במעמד זה.

 

החידוש המרכזי בדברי יתרו היה "האצלת סמכויות". הוא הבין שמנהיג או מחנך אחד אינו יכול לעשות הכל לבדו. ועל כן הציע למנות דמויות נוספות (שרי אלפים, שרי מאות וכו') וליצור הנהגה רחבה יותר.

יש בכך יתרון ונוחות ללומד (כביאור מדרש שכל טוב וחזקוני). כשהשירות החינוכי או השיפוטי רחוק וקשה להשגה, נוצר לחץ ותסכול. נגישות יוצרת רוגע ומצב נפשי שמאפשר לקבל את המסרים בצורה מיטבית.

כמו כן מונע שחיקה ומייעל את התורים (כפי שביארו רשב"ם ואלשיך). תורים ארוכים והמתנה מייצרים מתח מיותר. האלשיך הדגיש גם שעיכוב בדין גורם להתחדשות המריבה.

לסיכום,  יתרו לימד שסדר, ארגון והאצלת סמכויות אינם רק "כלים טכניים", אלא תנאי הכרחי ליציבות חברתית.

 

יט, ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'

מדוע משה בחר לקרוא תחילה 'לְזִקְנֵי הָעָם'? האם יש חשיבות ב"סידור" החומר הלימודי לפני התלמידים?

• מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "מלמד שנהג משה כבוד בזקנים. מלמד שהזקנים קודמין לכל ישראל. מלמד שנשתמש משה בזקנים שבדורו".
• מדרש שכל טוב: "האיר עיניהם בייחודו של מקום וקרבם אל יחידו של עולם, כל מקום שאתה מוצא שימת דברים בלשון הזה, אינו לצרף האדם על כורחו אלא לרצונו".
• אונקלוס: "וסדר קדמיהון ית כל פתגמיא האלין", סידר לפניהם את הדברים.
• אבן עזרא: לימד אותם תורה שבעל פה, שהיא פירוש של התורה שבכתב.
• אברבנאל: כדי לכבדם וכדי ללמדם, שהם ישמיעו לכל ישראל, שהרי משה בעצמו לא יוכל להשמיע את דבריו לכל העם עד קצה המחנה.
• אור החיים: מאחר וציווה אותו הקב"ה לדבר אל כלל ישראל, חשש משה שמא תארע תקלה וחלילה לא יקבלו ישראל את התורה, ועל כן פעל בחכמה רבה. הוא הושיב לפניו את הזקנים ודיבר לפניהם, כשכל ישראל עומדים ושומעים את דבריו, בידעו שתגובות הזקנים תהיינה ענייניות. משה עשה זאת משום שחשש מתשובות לא הוגנות מצד העם.

לאחר שהשיבו הזקנים כראוי, תפקידם היה להעביר את הדברים, כל אחד לבני משפחתו. בני ישראל חשו בחששותיו של משה, וכדי להוציא עצמם מהחשד, לא נתנו לזקנים להשיב תחילה, אלא 'וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה', מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט. העם ענו עם הזקנים, והראו בכך אחדות עצומה, שאיש לא הקדים או איחר את חברו, כמו גם לא שינה מחברו, אלא כולם ביחד, בו זמנית.

מתוך דברי הפרשנים עולים עקרונות יסוד בחינוך ובניהול קבוצה:

1. כבוד לניסיון ולמסורת, התורה מלמדת אותנו שיש לתת קדימות לבעלי הניסיון. בחינוך, מדובר על בניית קומה מעל קומה, שימוש ב"מנהיגים טבעיים" כדי להעביר מסרים רחבים יותר.
2. חינוך מתוך רצון ולא מכפיה. כפי שראינו במדרש שכל טוב, למידה משמעותית והתחייבות (כמו בקבלת התורה) חייבות לבוא מרצונו החופשי של הלומד. "שימת דברים", לא הנחתה כוחנית.
3. האצלת סמכויות והבנת המגבלה. בדברי אברבנאל מצינו שיעור בענווה למנהיג ולמחנך: גם המנהיג הגדול ביותר אינו יכול להגיע לכל אחד בנפרד. היכולת להשתמש בזקנים היא "מכפיל כוח".
4. חשיבות רבה באחדות, כפי שביאר אור החיים. חינוך מוצלח קורה כשהתלמידים עונים "יחדיו", הם יוצרים תודעה של שותפות שמתעלה על המדרגות החברתיות.