עלון 'חויה בשולחן שבת' לפרשת אמור

בפרשתנו מפרטת התורה את רשימת המועדים, במעגל השנה. אבל בראש הרשימה מציבה התורה את השבת, שהיא אירוע שמתקיים בכל שבוע.

מדוע נכתבה השבת בראש רשימת החגים, על אף שהיא חלה בכל שבוע?

פתיח

פרשת אמור ממשיכה את "תורת הקדושה" שבספר ויקרא. בעוד שהפרשות הקודמות עסקו בקדושת כלל ישראל, פרשתנו מתמקדת בשלושה מעגלי קדושה נוספים: א. קדושת המשרתים: הלכות הכהנים המשרתים בקודש. ב. קדושת המקום: המקדש, הקורבנות והמומים הפוסלים בהם. ג. קדושת הזמן: חגי ישראל ומועדיו.

בפרשה זו מוצבים גבולות ברורים לכוהנים ולכוהן הגדול בענייני טומאה, אבלות ונישואין, תוך דרישה לשלמות גופנית בעת עבודת המקדש. במקביל, היא מפרטת את איכות הקורבנות הראויים להקרבה.

פרק מרכזי בפרשה מוקדש ל"מועדי ה'", המקדשים את מחזור השנה העברי דרך השבת וחגי ישראל, מחג הפסח ועד שמיני עצרת.

סיום הפרשה עוסק במצוות המנורה ולחם הפנים, ובאירוע "המקלל" המדגיש את יראת השמיים הנדרשת. כך, הפרשה יוצרת מארג שלם המקדש את האדם, המרחב והזמן בחיים היהודיים.

 

רקע קצר

בפרשתנו מתארת התורה רשימה ארוכה ומסודרת של כל המועדים של עם ישראל. בכל מועד את התאריך שחל, כולל מאפיינים ייחודיים ומרכזיים. הכותרת היא: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי".

 

השאלה המרכזית

דמיינו שהייתם מקבלים רשימה של אירועים מיוחדים שמתקיימים פעם בשנה, כדוגמת : 1. יום ההולדת שלי, 2. ליל הסדר (פסח), 3. מסיבת חנוכה, 4. ארוחת ערב עם אמא ואבא.

רגע… משהו פה מוזר, נכון? ארוחת ערב עם אמא ואבא זה דבר שקורה כל יום (או לפחות כל שבוע), זה לא "אירוע מיוחד שקורה פעם בשנה", כמו יום הולדת.

וזו בדיוק השאלה שנעסוק בגליון זה: התורה כותבת רשימה של מועדים. חגים שמגיעים בזמן מיוחד בשנה (כמו ראש השנה, סוכות ופסח). אבל בראש הרשימה, עוד לפני כולם, התורה מציבה את השבת, שהיא אירוע שמתקיים בכל שבוע.

מדוע נכתבה השבת בראש רשימת החגים, על אף שהיא חלה בכל שבוע?

 

הביאורים והתשובות

רש"י שואל את השאלה הזו, ומשיב: "ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חילל את השבתות. וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאילו קיים את השבתות". הסמיכות מלמדת שמעמד המועדים כמעמד השבת. מי שמקיים את המועדים נחשב כמי שקיים את השבת, ומי שמחללם, כמי שחילל את השבת.

ה'תולדות יצחק' (רבי יצחק קארו, שנפטר בשנת רצ"ה, 1535) מסביר שהצמדת שבת למועדים באה להדגיש את מקור הקדושה השונה של כל אחד מהם. על פי התורה, קביעת ראש החודש (וממילא קביעת התאריכים של החגים, כמו פסח או סוכות) אינה נעשית לפי חישוב רגיל, אלא דורשת הכרזה של בית הדין הגדול ("קידוש החודש"). בתקופת המשנה והתלמוד נעשה בהתאם לעדויות של עדים, שראו את המולד. חז"ל דורשים על הפסוק "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם": אל תקרי 'אוֹתָם' אלא 'אַתֶּם'. כלומר, אתם (בני האדם) קובעים מתי יחול המועד. זהו רעיון עמוק שבו הקב"ה נתן לבני האדם כוח להשפיע על המציאות הרוחנית. אם בית הדין קבע שיום מסוים הוא ראש חודש, הרי שכך יהיה,] ובהתאם לכך נקבעים כל המועדים.

ה'תולדות יצחק' מדגיש שכאן טמון ההבדל, השבת קבועה ועומדת מאז בריאת העולם ("מקדש השבת"), בעוד המועדים מתקדשים על ידי עם ישראל ("מקדש ישראל והזמנים"). השבת היא "מתנה" מלמעלה, והמועדים הם יצירה, שבה שותף האדם.

רבי יצחק קארו מסביר שהתורה הזכירה את השבת בתוך פרשת המועדים כדי ליצור ניגוד והבחנה:

 

ה'כתב והקבלה' אינו מסתפק בהגדרה המקובלת של השבת כ"מנוחה פיזית", אלא מחפש את שורשה הנפשי והרוחני. לשביתה בשבת מובן בשני רבדים: ברובד הטכני, המובן הפשוט הוא הפסקה וביטול מלאכה. האדם מפסיק את פעולתו בעולם החומר. המובן המעמיק הוא 'עיון וחקירה'. לדעתו, המילה שבת טומנת בחובה דרישה לפעולה אקטיבית של המחשבה.

החידוש המרכזי של ה'כתב והקבלה' הוא בהקשר הלשוני. הוא טוען שהשורש ש.ב.ת קשור למילים אחרות בתנ"ך ובחז"ל. במשמעות של התבוננות, כפי שאומר קהלת: "שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ" (קהלת ט, יא), או במובן של יישוב הדעת, מצב שבו המחשבה "מתיישבת" ואינה מפוזרת.

מכאן הוא מסיק שהשבת היא מצב שבו הדעת "שבה" אל מקומה הנכון, אל המרכז הרוחני שלה.

לשיטתו, השבת אינה "יום חופש", אלא יום המוקדש לחקירה ודרישה בנושאים רוחניים ובמושגי האמונה, כפי שאמרו חז"ל: "לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהן בתורה".

 

נושאים לדיון משפחתי

האדם כשותף למעשה בראשית

מושג "קידוש החודש" מלמד אותנו שהקב"ה, בורא העולם, כביכול "ממתין" להכרעת בית דין אנושי כדי לקבוע את המועדים. מכאן עולה נושא מרתק לדיון:

• יצירת קדושה בבית: הקב"ה נתן לנו את ה'מפתחות' להשפיע על קביעת החגים. מה זה מלמד אותנו על האחריות שלנו, בהיבט הרוחני, בשאר תחומי החיים? האם [ועד כמה] אנחנו מבינים, שיש לנו כוח לשנות את המציאות הרוחנית סביבנו? (בבית הספר, עם חברים או במשפחה)
• ההבדל בין "צופה" ל"יוצר": יש הבדל בין מי שנכנס לשבת כ"אורח" לבין מי שמרגיש שהוא "מארח" את השבת. מה גורם לכם להרגיש שאתם לא רק נמצאים בתוך יום קדוש, אלא שאתם אלו שיוצרים את הקדושה הזו במו ידיכם?