עיקר סיפור יציאת מצרים – הכרת הטוב
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב (כו, ה)
מדוע בעל ההגדה דרש כל פסוק ומילה בפרשת הביכורים שבפרשת כי תבא, כששרוב דרשותיו נתמכות מהפסוקים של ספר שמות. ומדוע לא דרש את סיפור יציאת מצרים מפרשיות שמות – בשלח, שעוסקות בכך?
ביאר רבי אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר שעיקר מצות סיפור 'יציאת מצרים' הוא הודאה, ובכך שונה ממצות זכירת יציאת מצרים כל השנה, שענינה אמונה. פרשת כי תבא היא היחידה שמעשה 'יציאת מצרים' מובא שם כ'הודאה', שזה ענינה של 'הכרת הטוב' בהבאת הביכורים. ולכן דרש בעל ההגדה בפרשת ביכורים, ולא מהפרשיות שבתחילת ספר שמות.
כך מצינו בלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ו): "והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש 'פרשה זו', הרי זה משובח".
הרי שיש ענין מיוחד לדרוש דוקא בפרשה זו שבפרשת כי תבוא ולא בתחילת חומש שמות.
