סודו של ה'מאסף לכל המחנות'

וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי (י, כה)

מה היה תפקידו של שבט דן כ'מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת'? מדוע דוקא שבט דן?

רש"י מבאר ששבט דן, שאכלס את "זנב המחנה", היה מעין "מחלקת אבידות ומציאות" ניידת. הם הלכו אחרונים ואספו את החפצים שנשמטו מידיהם של הצועדים לפניהם.

מסע בנ"י במדבר לא היה מצעד צבאי קל. הוא דרש כוחות פיזיים ונפשיים כבירים. בתוך ההמון הגדול, היו שהתקשו לעמוד בקצב. עבורם, כל מסע מחדש טמן בחובו סכנה קיומית ואיומה הסכנה להישאר מאחור, לבד, במדבר הגדול והנורא.

מי דאג לאותם אנשים שלא הצליחו לעמוד בקצב של השבט שלהם?

החזקוני מסביר מדוע שבט דן נבחר לתפקיד זה. הבחירה קשורה למבנה הצעידה. הם הלכו במבנה של תיבה מרובעת. שבט דן צעד בצפון, אך בשל היותו מרובה באוכלוסין, שורותיו השתרעו גם אל עבר המערב. פריסה רחבה זו אפשרה להם לחלוש על פני שטח ענק ולכסות את כל מה שנשאר מאחור.

שבט דן לא עסק רק באיסוף שמלות, כדים או חפצים שנשכחו בדרך, אלא עסק בהצלת נפשות. הם אספו את "האבידות האנושיות" של עם ישראל. כשאדם משבט ראובן, אפרים או יהודה חש חולשה, חלה, או פשוט לא עמד בקצב הריצה המהיר של בני שבטו, הוא נפלט לאחור. הדגל שלו המשיך לדהור קדימה, והוא נותר מאחור, חסר אונים. בנקודה קריטית זו, רגע לפני שהמדבר "בלע אותו", הגיע דגל מחנה דן ופרש עליו את חסותו. הוא אימץ אותו אל שורותיו ואיפשר לו לצעוד איתם.

לפירושו שבט דן היה מוכן להאט את קצב התקדמותו, כדי להתאים עצמו לחלשים שבמחנה.

כוחו של המחנה לא נמדד לפי מהירות הריצה של החלוצים בראש, אלא לפי היכולת של המאסף לאבד אף אחד מאחור.