נתינה – שבירת מידת הגאוה

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (כג, כב)

רש"י: תעזוב אותם – הנח לפניהם והם ילקטו, ואין לך לסייע לאחד מהם. אני ה' – נאמן לשלם שכר.

מעבר לקיום 'לקט, שכחה ופאה', בעל השדה רוצה לדאוג לעני. מדוע עליו להניח לפניהם ולא לסייע להם, ולא לעזור ולהקל עליהם בלקיטתם?

התורה ירדה תורה לדקות המחשבה הקטנה ביותר של האדם. שהרי מהסיוע הזה שמבקש להושיט עתה לעני, נודף ריח של עצמיות. במעשיו רוצה בעל השדה להראות ולהוכיח שהוא בעל הבית. המניע של הגאוה הוא שמעוררו לעזרה, ולא בא לעזור ולסייע מצד רגש של רחמנות. סיוע כזה אסור מהתורה, משום שלא זו בלבד שהעני לא יחוש בכך הקלה ונוחיות, אלא סיוע זה שמגיע ממניעים בעייתיים יעורר אצלו את הרגשת העניות.

לכן ציוותה התורה "לעני ולגר תעזוב אתם" – הנח להם ללקוט לבד, שירגישו שזה שלהם, שהגיע להם ישירות מהקב"ה, ולא באמצעות "מתווך" באמצע. התורה מורה לאדם – בעה"ב, שלא יתבלט, משום שבעה"ב האמיתי הוא הקב"ה. על בעל השדה לחוש שזה החלק והזכות של העני ולא הוא הנותן, ולכן עליו להרחיק את עצמו מכאן.

בעבור זה ישלם לו הקב"ה שכרו. נאמן הוא לשלם שיחוש שאין הוא בעה"ב, אלא ייחס את כל הכבוד לה', הנותן חיים לכל חי.