משמעותה של הענוה
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (א, א)
מדוע האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' נכתבה זעירא?
בעל הטורים ביאר שמשה היה גדול ועניו, ורצה לכתוב 'ויקר', לשון מקרה, כביכול נראה לו הקב"ה רק במקרה, ודיבר איתו רק בחלום, כפי שכתוב אצל בלעם (במדבר כג, ד).
הורה לו על כך הקב״ה להוסיף את האות א', משום שהמילה 'ויקרא' מראה על מדרגה גבוהה יותר בנבואה. משה "נאלץ" להסכים, ומרוב ענוותנותו כתב א' זעירא.
שאל על כך רבי יצחק מוורקא, הרי גם בפרשת יתרו כתוב פעמיים 'ויקרא', ״ויקרא אליו ה׳ מן ההר״ (יט, ג) ובהמשך ״ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר״ (יט, כ) ומדוע לא נכתבה גם שם א׳ זעירא?
והסביר שמכאן רואים, שלהיות עניו אפשר, כשאף אחד לא רואה, אבל ענווה ברבים זו לא ענוה, אלא זו גאווה.
בפרשתנו איש לא שמע את הקב״ה קורא אליו, אלא רק משה לבד שמע, כדברי רש״י: ״הקול הולך ומגיע לאוזניו, וכל ישראל לא שומעין״. לפיכך רצה משה, מחמת ענוותנותו, למעט את חשיבותה של הקריאה ולכתוב 'ויקר', כפי שנאמר אצל בלעם. אולם בפרשת יתרו, באה הקריאה במעמד כל ישראל, כולם שמעו אותה, ואם היה מנסה להמעיט את דמות עצמו, מתוך התכחשות לדבר שכולם ראו ושמעו, לא היה זה נחשב כענווה, אלא כגאוה, התענוות מתוך גאוה.
