מעלת התאפקות מלומר דברים לזולת

וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ… וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה (ח, ז)

שני בעלי חיים קיבלו שכר במצרים על מעשיהם הטובים:

1. הצפרדעים, שכתוב (ז, כח) "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך", ובהסרת המכה כתוב "וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה", ולא נאמר "מתנוריך ומשארותיך". הצפרדעים שהיו בתנורים קיבלו שכר והאריכו ימים, על השתתפותם במכה.
2. הכלב, שכתוב (יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", ודרשו חז"ל (מכילתא פרשת משפטים), שקיבל שכר, שאת הנבילות וטריפות זורקים לכלב, על שלא נבח.

מדוע חז"ל השוו את שכר הצפרדעים שקיבלו שכר קצוב רק לכמה שנים, לעומת הכלב שקיבל שכר קבוע, שתמיד יקבל את הנבלות והטריפות?

ניתן ללמוד מהתנהגות הכלבים במצרים, גם לגבינו, שיש מעלה גדולה בהתאפקות מלומר דבר מה לזולת. מי שנוצר לשונו, ואינו אומר, מעלתו גדולה. זו מעלה הרבה יותר גדולה מלהיכנס אפילו לאש עבור חברו.

יש אמרה: לעולם לא תצטער על מילה שלא אמרת.