וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (לה, א-ב)
רש"י: הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת.
בפרשת ויקהל יש 2 נושאים – המשכן והשבת. בתחילה רומזת על הקשר העמוק והנצחי, עד היום, בין המשכן לבין השבת. את מרבית הלימודים על שבת אנו לומדים מהמשכן.
לדעת פרשנים רבים השבת מתקנת את חטא העגל. השבת אינה רק יום שבו לא עובדים ושובתים ממלאכה, אלא היא נותנת משמעות לכל "רדיפת הזהב" בששת ימי המעשה. זו לא סתם רדיפת זהב, אלא התנהלות במשך ששה ימים עפ"י הנהגת התורה.
אברבנאל מבאר שמעשה הקמת המשכן שלם לא פחות מהשביתה בשבת, משום שהמעשה הוא מציאות והשביתה היא העדר, ולכן אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל: 'אך את שבתותי תשמורו', שהוראתו שלא ידחו את השבת מפני המשכן אלא ישמרו אותה.
