לד, ט וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ
מה טען משה רבינו? מדוע השתמש בביטוי גנאי לעם ישראל – "עם קשה עורף"?
המגיד מדובנא ביאר במשל לרוכל שמכר כפות עץ והגיע לכרך גדול, ועמד עם מרכולתו ברחוב העשיר ביותר. בתום יום תמים לא זכה לפדיון של פרוטה. חרה לו מאד ותמה: רחוב שגרים בו עשירי העיר, איך אין לו פדיון?
פנה אליו אחד מתושבי השכונה ואמר: חבל על זמנך, כאן גרים רק עשירים, שאינם זקוקים לכפות עץ, הם אוכלים בכפות כסף. אם רצונך למכור את סחורתך, לך לרובע היהודי העני, שיהיו פוטנציאל לרכוש את כפות העץ.
כך טען משה רבינו: ב – 13 מידות הרחמים שלך לא תשיג שום דבר בשמים. המלאכים לא חוטאים, אין בהם יצר הרע, ולא זקוקים ל"סחורה זו", "אם נא מצאתי חן בעיניך ה'" – אם באמת רצונך לעשות עסקה – "ילך נא ה' בקרבנו" – בוא אלינו, אל מעט היהודים, "כי עם קשה עורף הוא" זהו עם שחוטא, הם נצרכים לסחורה זו של סליחה, "וסלחת לעווננו ולחטאתנו" – רק אצלנו תוכל למכור סחורתך זו.
